ההגדרה העצמית שלנו היא סיפור – אבל מי מספר אותו?

הפער בין איך שאחרים רואים אותנו ובין איך היינו רוצים שיראו אותנו מעסיק אותנו תדיר. כדי לגשר עליו אנו מעצבים את דמותנו על פי תבניות נרטיביות. מה המשמעות של כך ביחס לאותנטיות שלנו, והאם בכלל יש 'עצמי' קבוע שאפשר לגלות?

לו היינו יכולים לצאת מהחיים שלנו ולהתבונן בהם מהצד – כיצד הייתה מצטיירת דמותנו? איך היינו משרטטים את עצמנו כגיבור ראשי בעלילה זו? האם, במבט על, היינו משנים משהו בדמות, במאפיינים שלה, באופן התנהלותה?

ובכן, מה בעצם עוצר אותנו מלשנות בפועל, מחוץ למסגרת של תרגיל מחשבתי?

נעים לחשוב שאנחנו שליטיה האבסולוטיים של המונרכיה האוטונומית "עצמי". אך המציאות היא שהשפעות רבות מכפי שאנו יכולים לתפוס מעצבות ומשנות אותנו כל הזמן, וההגדרה "אותנטי" מעורפלת ונתונה לוויכוח. האם יש לה בכלל משמעות?

אדם נולד עם מטען גנטי ייחודי לו. זה המקסימום שניתן לומר על אותנטיות מבלי להתווכח. מרגע שהגיע לעולם הוא מתחיל להתעצב דרך אירועים חיצוניים – חלקם תלויים בו, חלקם לא. את ההשפעות שאינן בשליטתו אפשר להכניס גם כן תחת סככת האותנטיות בהסכמה רחבה יחסית. היתר הן השפעות שהאדם יכול לשלוט בהן, על ידי הבחירות שהוא עושה – או נמנע מלעשות – בחיים: באילו מעגלים חברתיים לבלות, לאילו אמצעי תקשורת להיחשף, מה ללמוד, איפה לטייל, מה לאכול, לאן לצאת ואינספור החלטות נוספות.

אבל אנחנו לא חיים בוואקום. הבחירות הללו לא תמיד נובעות מלב ליבה של האישיות המזוקקת שלנו, אלא משפע תכתיבים חברתיים. דוגמת הקצה לחשיפה שלנו להשפעות היא אולי המקצוע החדש שנולד עם הרשתות החברתיות, "משפיעני רשת". אם הם משפיענים, באיזו עמדה זה מציב אותנו ביחס אליהם?

משחק סכום אפס בין הסביבה ובינינו

על רקע המציאות החברתית-מסחרית-תרבותית הזו, מתחדדת השאלה אף יותר – איך אפשר לדעת אם האני האותנטי עדיין קיים? כיצד לדעת איך הוא אמור להיראות?

ניסיון להבין את מערכת היחסים המוזרה שלנו עם "העצמי" מחייב מענה לשאלה קודמת: איך מלכתחילה איבדנו אחיזה באותנטיות שלנו? על פניו היא אמורה להיות חוויה אינטואיטיבית.

סיבה אפשרית אחת לטשטוש שאנו חווים ביחס לעצמנו מציג הסופר והרופא הקנדי ד"ר גאבור מטה. בריאיון למפיק הדוקו פיל בורגס הוא מדבר על המתח שבין אותנטיות והיקשרות, שני צרכים הישרדותיים לדבריו, שיש לכל ילד. דא עקא, פעמים רבות בשלבי הילדות הם על מסלול התנגשות, ובמאבק הפנימי הזה, על פי רוב היקשרות דוחקת את האותנטיות.

"כדי לנתק את הביקורת מהעצמי האותנטי, שם היא עלולה להיות הרסנית, אנו יוצאים לתור אחר עצמיות אחרת שמאפשרת מידה של ריחוק, ומכאן – אדישות וחוסן כלפי ביקורת. וככל שהאישיות המאומצת אוניברסלית יותר, דומה יותר למכנה המשותף הרחב בחברה, כך היא חסינה יותר".

הבה נתעכב רגע על הגדרות. היקשרות היא הצורך במערכות יחסים, בפרט עם הדמויות המטפלות שלנו בילדות. מבחינה אבולוציונית די ברור מדוע יש לכך חשיבות. נאמנות לעצמי המקורי, לעומת זאת, מרגישה כמו מותרות אבולוציוניות. ואולם, מטה מגדיר אותנטיות כחיבור לגוף ולתחושות הבטן שלנו. כלומר, היכולת לשאוב מניסיוננו האישי ולנצל את הכישורים הטבעיים שבהם התברכנו. מפרספקטיבה זו, חיים אותנטיים מאפשרים לנו להגיע למיצוי עצמי מקסימלי, מה שחיוני להתמודדות עם אתגרי החיים.

עכשיו,  "מה קורה", שואל מטה, "אם אני מרגיש מה שאני מרגיש, ומבטא את מה שאני מרגיש, ועומד על האמת שלי, [אבל] ההורים שלי לא מסוגלים להתמודד עם זה?"

באינספור האינטראקציות שבהן זה קורה, רבים מהילדים יעדיפו בסופו של דבר את הקשר ההורי, החיוני יותר להישרדות, והביטוי האותנטי ייעזב בצד הדרך. כך יוצא שילדים רבים מאבדים את הגישה הקלה והטבעית שלהם לעצמיותם.

הפתולוגיה היא כזו: העצמי הטבעי שלנו חשוף לביקורת ודחייה, ובתגובה אנחנו נוטשים או מזניחים חלקים משמעותיים ממנו, ואת הפער שנוצר משלימים במיקור חוץ. אולי אלה שורשיו של מה שנהוג לכנות היום "חיפוש עצמי". מכל מקום, כדי לנתק את הביקורת מהעצמי האותנטי, שם היא עלולה להיות הרסנית, אנו יוצאים לתור אחר עצמיות אחרת שמאפשרת מידה של ריחוק, ומכאן – אדישות וחוסן כלפי ביקורת. וככל שהאישיות המאומצת אוניברסלית יותר, דומה יותר למכנה המשותף הרחב בחברה, כך היא חסינה יותר, שכן אפשר לתפוס ביקורת כלפיה כביקורת כלפי מגמה, לא כזו המופנית אלינו חד-חד-ערכית. אפשר לחשוב על זה כך: ככל שמשטח כלשהו רחב יותר, כך חלוקת המשקל שלו טובה יותר וכתוצאה מכך פיזור הפגיעה גורם לפחות נזק.

ספרו לי מי הגיבורים שלכם ואספר לכם מי אתם

הביטוי "יוצאים לתור" עלול להטעות, שכן לא תמיד מדובר במסע יזום, אלא בחלל בזהותנו שמתמלא מאליו ממקורות השפעה שאליהם אנו נחשפים. על-פי המחבר דניס ג'יימס ג'אנק, שכותב למגזין Areo, אחד האמצעים החזקים ביותר בהקשר זה הוא סיפורים, או יותר מדויק, נרטיבים. כמה תהליכים השזורים זה בזה פועלים עלינו בחשיפה לנרטיבים והופכים אותם ליעילים במיוחד.

סיפור, במובן מסוים, הוא גרסה ערוכה היטב של החיים. עלילה מוצלחת יודעת להבליט את הפרטים עתירי המשמעות, שביומיום טובעים בים של רעשים אקראיים וחסרי חשיבות, ולנקות את האחרונים. זה מעניק להם כוח רב: המסר מגיע מוכן, מזוקק, קל לעיבוד, להבדיל מניסיון שלנו לחלץ תובנות מהחיים כגוש נרטיבי גולמי.

במקביל, מסביר ג'אנק, סיפורים נהנים מאותו מעמד נוירולוגי של העולם הממשי. מכיוון שכל סיפור מבוסס על המציאות, המוח שלנו מגיב לדמויות משל היו אנשים אמיתיים. הוא משווה את זה לתופעה שמכונה קשר פרה-חברתי: מצב שבו אדם מפתח מערכת יחסים חד צדדית עם אדם אחר שאינו מודע לקיומו, כפי שקורה לעיתים למעריצים מושבעים עם מושאי הערצתם. כשאנו צופים בסרט או בסדרה, "אנחנו יכולים לשכוח בקלות שאלה שחקנים המגלמים תפקיד". למוח שלנו לא ממש משנה ההקשר שבו פועלות הדמויות, מציאות או בדיון. הוא מפיק משמעות באותה מידה.

הבדל אחד בין חוויית מציאות לחוויה בדיונית בכל זאת קיים. סיפורים מובילים אותנו להתעלות מעל היומיום האפרורי ולשקוע ראש וצוואר בעולמות פנטסטיים שנבנו בקפידה. ואולם, באותה הזדמנות שאנו מתנתקים מהמציאות, טוען ג'אנק, אנחנו מתנתקים גם מעצמנו. "כשאנו צורכים עלילה בדיונית", הוא מסביר, "אנו מדכאים כל נטייה לשחק את החלק שלנו בסיטואציה החברתית שלה אנו עדים". כשצפינו בחאליסי נלחמת באויביה לא חשבנו לעצמנו, "כן, הייתי עושה בדיוק אותו דבר אם לא היה לי תיאום מס על הראש". הדמות היומיומית שלנו נמחקת ובמקומה צופה דמות שמוטמעת בעלילה.

כלומר, אנחנו נמצאים בתוך עולם של משמעות מזוקקת; מייחסים לו ממשות; אבל חווים אותו במנותק מעצמנו. שלושת הגורמים יחד משאירים אותנו נוחים להשפעה יותר מהרגיל. התוצאה היא אימוץ מאפיינים של הדמויות: "אנחנו לובשים באופן לא מודע את הגישות והאמונות של הגיבורים כשאנו שקועים בסיפוריהם. אנחנו לא יכולים שלא להזדהות עם המצוקות שלהם – ועם המצוקות של אחרים כמותם, בסיפור ובעולם האמיתי כאחד".

"סיפורים מובילים אותנו להתעלות מעל היומיום האפרורי ולשקוע ראש וצוואר בעולמות פנטסטיים שנבנו בקפידה. ואולם, באותה הזדמנות שאנו מתנתקים מהמציאות, אנחנו מתנתקים גם מעצמנו".

האפקט העוצמתי הזה לא מוגבל לדרמות אפיות בספרות או בקולנוע. מי שהתחכך קצת בעולם השיווק והפרסום לאחרונה ודאי נתקל בבאז-וורד story telling, מושג המתאר אסטרטגיית מיתוג ושיווק מהחשובות בכלים של כל חברה ועסק. ההנחה היא שאם אתם רוצים למכור משהו למישהו, לשכנע או להשפיע עליו בצורה עמוקה שיוצרת נאמנות, הדרך היעילה ביותר היא לגרום לו להזדהות עם סיפור. מה שהופך לקוחות רגילים למעריצים מושבעים של מותג, הוא דרמה עם גיבורים, התגברות על אתגרים וכן הלאה. כך שאנו מוקפים בהשפעות כאלה בכל פן בחיים, מחברות מסחריות, דרך פוליטיקה ועד, כאמור, לרשתות החברתיות ומגמת המשפיענות.

אז המצב הנתון הוא שאנו מדחיקים חלקים בנו כדי לשמור על קשרים, מחפשים למלא את החלל שנפער באישיות, ועושים זאת בתנאי אינפלציה נרטיבית.

השאלה כאן, אם כן, היא אולי לא איך אנחנו חוסמים את ההשפעה הבלתי נמנעת של סיפורים, אלא לאילו דמויות אנו פונים כדי לסגור פערים בזהות שלנו. שאיבה מגיבור כמו ליאו בלום, למשל, דורשת לצלוח את יוליסס של ג'יימס ג'ויס, מהיצירות הקשות לקריאה. לעומת זאת, חיבור לדמות בטיקטוק מצריך צפייה בקטעי וידיאו קצרים וקלילים.

מאחר שלגיטימי לחלוטין להתחבר לדמויות ברשת – יש מי שזו האותנטיות שלהם – השאלה שכן חשוב לשאול היא האם ההשפעה נעשית במודע או בדרך אגב, פשוט כי זה יותר נוח. מים הרי זורמים בתוואי עם החיכוך המינימלי, ומי שמקצועו השפעה לשם צבירת עוקבים, סביר שירצה להפחית חיכוך ככל הניתן. אפשר להקל ראש בעוצמת ההשפעות האלה, אבל כדאי לקחת בחשבון שבכך אנו מסגירים הלכה למעשה את השליטה שעשויה להיות לנו באישיותנו לידי מגמות חברתיות אקראיות.

קל לבלבל בין נוסטלגיה לאותנטיות. האם לשחזר את מי שהיינו בהכרח משקף את עצמנו בהווה? צילום: DexonDee / shutterstock

הילד הפנימי על חשבון המבוגר האחראי

התוצאות של כך עלולות לסחוף אותנו הרחק מזהותנו האישית אל חיקה של אישיות שטחית, כללית וחסרה, כך מאמינה ניאם חימנז, פסיכותרפיסטית בהכשרתה. במאמר במגזין Quillette היא מסבירה כי השיח סביב אותנטיות כיום מתמקד באימוץ הצדדים החיוביים שלנו בלבד, לצד דחיית הצדדים השליליים בתואנה שהאחרונים הם תוצר של הסביבה ולא נובעים מאיתנו. זה מגיע מתוך אסכולה פסיכולוגית שהאדם טוב מיסודו והצדדים האפלים הם רק תגובה למאורעות חייו.

על קו המחשבה הזה סיפורים מתלבשים כמו כפפה על יד. כאמור, בחיפוש העצמי אנו פונים לסיפורים כדי לשאול מהגיבורים אלמנטים אישיותיים. עד כאן הכול בסדר. אבל כמה מהגיבורים הללו נוצרו כדי לשקף איזשהו עומק אנושי ריאלי? הרי מרבית הסיפורים מטרתם לקדם או למכור מוצר או רעיון, לא כדי לספק חומרי גלם לזהותנו האבודה. ואילו תכונות עוזרות לגיבורים ליצור הזדהות? טובות כמובן. על פניו נשמע מעולה, אך לדברי חימנז, "יש השלכות חמורות לבעלות הסלקטיבית על חלקי-עצמי, שבאופן טבעי אינה כוללת את אלה שנחשבים לא רצויים חברתית".

כך, כשאנו מתנתקים מעצמנו במהלך החוויה הסיפורית, ולובשים את דמות הגיבור, פעמים רבות ניוותר עם דמות נטולת פגמים שאין לה היתכנות אנושית במציאות. היא ישות רעיונית שמהונדסת ליצירת הזדהות בלבד, לעומתנו, יצורים חיים שמהונדסים לאלף אלפי מטרות אחרות. לדברי חימנז, טאטוא הצדדים הפחות נעימים שלנו מתחת לשטיח מונע לקיחת אחריות על עצמנו, ומשאיר אותנו עם בעיות מודחקות שסופן להתפרץ מדי פעם. כמו להזכיר לנו מי אנחנו באמת. היא רואה בזה מעצור לצמיחה אישית, שכן עבודה על החלקים האלה היא בדיוק המקום שבו אנחנו גדלים. אומנם אנחנו לא המגרעות שלנו, אבל הן עדיין תחת אחריותנו.

האבסורד הוא שכשם שהורחקנו מעצמנו בילדותנו כי התכונות שלנו נדחו בשל שליליותן, לכאורה, כך בדיוק אנחנו פועלים על עצמנו כשאנו דוחים בפעם השנייה את קווי האישיות המלאים שלנו כולל השליליים, שוב לכאורה.

"הניסיון לשחזר את הילד הפנימי מגיע עם בעיה לוגית אקוטית: אם הגנטיקה היא הביטוי האולטימטיבי לאותנטיות, הרי שאנו מגיעים לשיא עצמיותנו בתור עוללים, שלא לומר עוברים. לפי ההיגיון הזה, כל יום שעובר מרגע לידתנו מרחיק אותנו מעצמנו".

לדבריה, ביטוי נוסף לתפיסה של אותנטיות חיובית באופן אבסולוטי היא השאיפה לחזור ל"ילד הפנימי" שבנו. באותנטיות מהסוג הזה עלינו להשתחרר מכל העכבות שהחברה הלבישה עלינו, מכל האילוצים שנכפו עלינו כדי להתאים לתבניות. זה אולי נשמע נכון ורומנטי, אבל נסו לדמיין מקום עבודה או בית שכך נהוג בהם. האם מבוגרים שנוהגים על פי גחמות של פעוטות הם אותנטיים יותר? האם להיות משולחי רסן זה ביטוי עצמי מדויק יותר? האם התנכרות לכל החוויות וניסיון החיים שצברנו מחזיר אותנו למקורות? איך זה מתיישב עם ההנחה של ד"ר מטה לפיה אינטואיציה, המבוססת על ניסיון חיים, היא רכיב קריטי באותנטיות?אפשר לא להסכים עם טיעוניה של חימנז, אך הניסיון לשחזר את הילד הפנימי מגיע גם עם בעיה לוגית אקוטית: אם הגנטיקה היא הביטוי האולטימטיבי לאותנטיות, הרי שאנו מגיעים לשיא עצמיותנו בתור עוללים, שלא לומר עוברים. לפי ההיגיון הזה, כל יום שעובר מרגע לידתנו מרחיק אותנו מעצמנו. השילוב של ברירת תכונות הגיבור עם ההנחה שאותנטיות פירושה מתן דרור לעולמנו הפנימי ללא סייג עלול ליצור תרכובת הרסנית, שבה אדם מרגיש שלדבר לאחרים בגסות, למשל, זה בסך הכול ביטוי אותנטי של רגשות, וזה בזמן שהוא עטוף בתחושה כללית של חיוביות וצדק. האם המנגנון הזה מסביר חלק מהעלייה בנטיות נרקיסיסטיות בחברה? ייתכן.

חובת ההוכחה על מי?

בשלב הזה כבר ברור כי אותנטיות טהורה ובתולית היא תופעה היפותטית בלבד. אין לנו אלא לבנות לאורך החיים במקום מה שאבד בילדות, או להשאיר את המלאכה הזו לגורמים אקראיים. ולכן, במקום לחשוב על נאמנות לעצמנו המקורי, אולי אפשר לחשוב על נאמנות לעצמנו הנוכחי והמתגלגל.מה שמחזיר אותנו לשאלה, איך יודעים מהו?חימנז מרמזת על כך בדברה על הדחקת חלקים באישיות. אם אנו חיים במתח תמידי בחלקים בחיינו, ייתכן מאוד שזה נובע מדיסוננס בין הזהות שלבשנו למאפיינים שקברנו עמוק בתוכנו. אולי שם יש מקום לחשוב אם כדאי לצאת רגע מהסרט של חיינו, להביט מהצד ולשכתב משהו בדמות.לעומת זאת, שקט נפשי ואדישות לגבי מי שאנחנו, כולל החלקים הפחות נעימים, מרמז בהיקש על הרמוניה פנימית. באופן אירוני, ייתכן שאותנטיות היא היעדר העיסוק בזהותנו.

תמונת כותרת: Marie Couffon de Trevros on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

האם יש בסיס מדעי להנחה שהשם שלנו משפיע על אישיותנו?

גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?

עוד מרדיו מהות החיים:

האם לחכות להשראה זאת אופציה טובה?