בכיתה ט' היה נדמה לנו שהחברה הכי טובה שלנו תישאר מרכז חיינו לעד. במבט לאחור זה נראה כמו נאיביות של נעורים, אך מחקרים מציעים שיש פה משהו מעבר. מה משתנה במבנה המוח שלנו לאורך השנים, שמשפיע על האופן שבו אנו נקשרים לאחרים?
דני רובס הוא לא היחיד ששר על כך ש"דברים קורים תמיד בזמן נכון". גם לדניאלה ספקטור גרסה משלה ולמוש בן ארי אחת משלו, ואלו בסך הכול שלוש דוגמאות מתוך קטגוריית זמרים בני זמננו. אנחנו יודעים שרק כאשר אנחנו בשלים לקפיצת מדרגה מקצועית היא באמת יכולה להתרחש, ושהגוף צריך להתחזק לפני שאנחנו נרשמים לקבוצת 'מתקדמים' באימון הפונקציונלי. אך האם, כשזה נוגע ליכולת שלנו לרקום חברויות, תהינו פעם אם אנחנו מספיק בשלים, ממש ברמה הנוירולוגית?
נהוג לחשוב שחברות היא מיומנות נרכשת: בבחירות החברתיות שלנו, ברקימת חברות ובשמירה עליה אנחנו צוברים ניסיון אשר משפר את איכות הקשרים שלנו. אבל ממצאים שונים מציעים כי זה לא הכול. בתקופות שונות לאורך חיינו – היכולת שלנו להתחבר עם אחרים תלויה גם בנתונים פיזיולוגיים שעליהם אין לנו כל כך שליטה.
באתר השירות הממשלתי האוסטרלי Pregnancy, Birth and Baby מסבירים היועצים להורים הטריים כי האופן שבו ילדים צעירים מתיידדים יהיה תלוי בגילם ובהתפתחותם. "לפעוטות אין עדיין את הכישורים להתיידד", הם כותבים, ולדבריהם הם לרוב פשוט לא יעשו זאת. כלומר, זה לא שבן השנתיים שלנו הוא אנטי-סוציאלי, הוא פשוט עוד לא בנוי לחברויות. ולא משנה כמה נדחוף אותו לזה או נעודד. "סביב גיל 3, ילדים לעיתים קרובות יפגשו אחרים בגני משחקים וייתכן שהם יכנו אותם 'חבריהם' וירצו לשחק איתם. אבל בהרבה מקרים, לילדים בגיל הזה אין באמת מושג ברור מי הם החברים שלהם". לטענתם, רק לקראת גיל 4 הם מתחילים לעשות הבחנה מושכלת בין חבר ללא חבר. אבל למה? מה ברמה ההתפתחותית מבשיל סביב גיל 4? והאם הבשלתו מחלקת את החיים החברתיים שלנו לשניים – לפני ואחרי?
אם נסתכל על החברויות שלנו לאורך השנים נראה שבכל תקופת חיים אופי הקשרים שלנו היה שונה, וכך גם הצורך שלנו בהם. "חברויות בתקופת הילדות המוקדמת, בגיל התבגרות ובעולם המבוגרים באות לידי ביטוי קצת אחרת, בין השאר כי המוח עובד בדרכים שונות באותם שלבי חיים", מסבירה שאנון אודל בסרטון TED-Ed קצר, ומציעה שהבשלות הזו שעליה אנחנו מדברים היא לא רק נפשית או פסיכולוגית ואפילו לא תלויה רק בניסיון ובחוויות עבר – כי אם קשורה בהיבטים טכניים וטבעיים של קצב התפתחות המוח שלנו.
סביב גיל שנה וחצי, לדברי אודל, מתחילה להתפתח אצלנו ההבנה שהתודעה שלנו נפרדת מזו של האחרים. בספרות המקצועית התפיסה הזו נקראת גם "התיאוריה של התודעה – ToM: Theory of mind" והיא כוללת בתוכה את "היכולת להבין שרגשות, מחשבות, מניעים ונקודות מבט של אחרים עשויים להיות שונים משלנו". כדי להתקיים ולהתפתח היא תלויה בתיאום זהיר של מספר אזורי מוח שונים, "המכונים לפעמים המוח החברתי". זאת מכיוון שתיאוריית התודעה היא בעצם הבסיס לכישורים החברתיים שלנו. פעם חשבו שהמוח החברתי מסיים את תהליך ההבשלה שלו סביב גיל 5 ומשם אנחנו כמו 'כשירים לחברות', אבל היום יודעים שהוא ממשיך "להשתפר ולהתבגר גם בשנות העשרה שלנו ואילך".
כי אמרו להן להחזיק ידיים או כי הן בשלות לכך מבפנים?
צילום: Josue Michel / Unsplash
מדוע חברויות הן כל כך אינטנסיביות בגיל ההתבגרות?
לא יהיה מופרך להניח שאם המוח החברתי עדיין נמצא בתהליך הבשלה בגיל העשרה ואחריו בעשור השלישי לחיינו, גם היכולות החברתיות שלנו עוברות תהליך מקביל. כלומר, באופן מסוים, היכולת שלנו לרקום חברויות ממשיכה להשתפר ולהתאפשר במהלך שלושים השנים הראשונות לחיינו.
אז מדוע נדמה שגיל ההתבגרות הוא צלחת פטרי של חברויות? המוח החברתי אומנם אחראי לכישורים החברתיים שלנו אך סביב גיל העשרה, לדברי אודל, נכנס לפעולה אזור מוחי נוסף – הסטריאטום. ואם לדייק, גרעין האקומבנס הידוע בציבור גם בשמו הפופולארי "מרכז העונג". לאזור המוחי הזה יש תפקיד חשוב בוויסות התנהגויות על ידי גמול ומוטיבציה. ו"מחקרי הדמיית עצבים מראים שהוא מאוד תגובתי במהלך שנות העשרה, מה שעשוי להסביר מדוע נראה שמתבגרים מייחסים ערך גבוה יותר לאינטראקציות חברתיות מאשר ילדים או מבוגרים".
בילדות, בגילאי 4-5 ומעלה, עשויים להיות לנו כבר חברים. כאלו שאנחנו מזהים כקרובים אלינו, שמים לב לרגשותיהם ולרצונותיהם ונהנים מההפריה ההדדית לצידם. אבל האמת היא שאנחנו אוהבים ונבחר להיות עם ההורים בערך באותה המידה (אם לא יותר). בגיל ההתבגרות זה מתהפך. מרכז העונג מתגמל אותנו על אינטראקציות חברתיות בעזרת גלים נעימים של דופמין ואנחנו מבלים יותר ויותר זמן עם החברים שלנו. נוסיף את העובדה שהמוח החברתי שלנו כבר הרבה יותר בשל, וכמובן אופי הלו"ז שלנו והשהות הממושכת יחד במסגרות החברתיות, והרי לנו קרקע פורייה ומעודדת לקשרים קרובים, אינטימיים ואף אינטנסיביים. זה כל מה שהמוח שלנו רוצה – ויכול – לקבל.
"מוחותיהם של חברים קרובים מגיבים בדרכים דומות להפליא כשהם צופים בסדרה של סרטונים קצרים. אותה גאות ושפל של תשומת לב והסחת דעת, אותו שיא של עיבוד תגמול כאן והתראות שעמום שם".
ומה לגבי בני הנוער המסוגרים? נסתייג ונאמר שכשמדברים על מנגנוני הפעלה פיזיולוגיים מתייחסים לכלל. בתוך תרשים הזרימה של התפתחות המוח האנושי תמיד יהיו חתכי אוכלוסייה שמבשילים לאט יותר, מהר יותר או הצידה. מעבר לכך, גם חוויות החיים שלנו משפיעות על האינטראקציות החברתיות שלנו. חוסר ביטחון, לדוגמה, עשוי לגבור על פוטנציאל העונג.
גילוי מעניין נוסף בנוגע לקשר שבין חברויות והמוח שלנו הוא נושא הסנכרון הבין אישי. מחקרים מראים שכאשר חברים קרובים שוהים יחד המוחות שלהם הופכים מסונכרנים. "דמיינו שאתם הולכים במורד הרחוב עם חבר טוב", מציעה אודל. "לעיתים קרובות, בלי לחשוב על כך באופן מודע, אתם מטיילים באותו קצב". הצעדים מקבילים והרגליים מתחלפות בהתאמה. וזה רק קצה הקרחון. בכתבה ב-New York Times מספרת נטלי אנג'יר על מחקרים שהראו כי "מוחותיהם של חברים קרובים מגיבים בדרכים דומות להפליא כשהם צופים בסדרה של סרטונים קצרים. אותה גאות ושפל של תשומת לב והסחת דעת, אותו שיא של עיבוד תגמול כאן והתראות שעמום שם".
ד"ר פרקינסון, מי שערכה את הניסויים, מסבירה כי "התוצאות שלנו מצביעות על כך שחברים עשויים להיות דומים באופן שבו הם שמים לב ומעבדים את העולם סביבם. העיבוד המשותף הזה יכול לגרום לאנשים ללחוץ בקלות רבה יותר על כפתור [במעבדה], כמו גם לקיים אינטראקציה חברתית חלקה [מחוץ לה] שיכולה להרגיש כה מתגמלת". אם המוחות שלנו מעבדים מידע מהסביבה בצורה דומה זה יכול להסביר למה אנחנו מסתכלים לאותם כיוונים, צוחקים מאותם דברים, ואפילו שומרים על קצב הליכה דומה – כשאנחנו מסתובבים עם חבר טוב.
לגיל העשרה אינטימיות מיוחדת שאין שניה לה.
צילום: leah hetteberg / Unsplah
מוחות של חברים מסתנכרנים, לא רק בגיל ההתבגרות
בהשוואה בין חברים לכאלו שאינם חברים התוצאות היו כל כך מובהקות "שהחוקרים יכלו לחזות את עוצמת הקשר החברתי של שני אנשים על סמך סריקות המוח שלהם בלבד", כותבת אנג'יר. בעתיד, רוצה ד"ר פרקינסון לנסות לבחון את הנושא בצורה הפוכה: לסרוק את מוחם של נבדקים שעדיין לא מכירים אחד את השני אך הולכים לשהות זמן ממושך יחד ולראות אם בעלי הדפוסים העצביים הכי מתאימים בסופו של דבר יהפכו גם לחברים טובים.
ובכן, האם זו החברות שמשפיעה על המוח להפוך מסונכרן או הסנכרון, כלומר, אופי הפעילות הדומה שמשפיע על היווצרות החברות? במקרה הזה עוד לא ברור מי הביצה ומי התרנגולת אבל ההוכחות להשפעה של חברויות על המוח שלנו (כקונטרה להשפעה של התפתחות המוח על החברויות) כבר קיימות ממקומות אחרים.
"לחברי הנבדקים לא היתה שום דרך לעזור בפועל בנושא הזץ החשמלי. הם לא יכלו למנוע אותו, למזער אותו או אפילו לדבר עליו בזמן הניסוי. אך עצם נוכחותם במרחב, התזכורת על היותם, היא שעשתה את ההבדל בפעילות המוחית".
רובנו כבר יודעים שחברויות מגבירות את הרווחה הגופנית והנפשית שלנו. ההנחה האינטואיטיבית היא שהכול קל יותר כשאנחנו לא לבד. כשיש עוד מישהו לחשוב איתו, לעבד, להיעזר בו כשעוברים דירה ולהתאוורר עם כוס בירה אחרי יום קשה. אבל מחקרים מראים שעצם התפיסה שלנו שאנחנו לא לבד, גם אם אין לנו שום עזרה בפועל, היא אפילו משמעותית יותר מהתמיכה עצמה. כיצד תמיכה מדומיינת יכולה להיות חשובה יותר לבריאות הרגשית והפיזית שלנו מאשר תמיכה ממשית? לפי כתבה של ד"ר שרה רוז קבאנה ב-Psychology Today, התשובה נעוצה באופי של מנגנון הסטרס המוחי שלנו.
מספר אזורים במוח מגיבים כאשר אנחנו מרגישים מאוימים או תחת לחץ. ההיפותלמוס, אחד מהם, אחראי לשחרור של הורמון הקורטיזול לדם, הורמון "שרמות גבוהות שלו נקשרו לדיכאון ולמחלות לב וכלי דם". מחקר שקבאנה מציגה בדק כיצד נוכחות יקיריהם של הנבדקים עשויה לשנות את תגובת המוח שלהם למצבים מאיימים. האיום היה זץ חשמלי קל בקרסול שמגיע בסבירות של 20% כאשר סימן מסוים מופיע על המסך לנגד עיניהם. תערובת של מתח, דריכות וחשש, אך ללא נזק ממשי. עצם הנוכחות של קרוביהם בחדר הפחיתה באופן משמעותי את הפרשת הקורטיזול במהלך הניסוי, בהשוואה להיותם לבד או לצד זרים, והחזקת ידיהם של הנבדקים אפילו עוד יותר.
לחברי הנבדקים לא היתה שום דרך לעזור בפועל בנושא הזץ החשמלי. הם לא יכלו למנוע אותו, למזער אותו או אפילו לדבר עליו בזמן הניסוי. אך עצם נוכחותם במרחב, התזכורת על היותם, היא שעשתה את ההבדל בפעילות המוחית, הבדל שהשפיע על היקף הפרשת הקורטיזול, על רמת הסטרס בגוף ועל הרווחה שלנו. "כאשר יקירינו נמצאים בקרבת מקום, אנו מגיבים ללחץ פחות באופן קריטי. אנחנו נוטים פחות להפעיל מבנים במוח השולטים בתגובה ההורמונלית שלנו ללחץ", כותבת קבאנה.
במאמר אחר שהיא מציגה גילו שמוחם של המשתתפים הגיב לאיומים על עצמם ולאיומים על חבר קרוב בצורה דומה להפליא, וכי ככל שהקרבה המדווחת היתה גבוהה, כך גם חוויית ההזדהות העצמית שהם חוו הייתה מובהקת. חברות, מסתמן, משפיעה על האופן שבו המוח שלנו תופס ומעבד מידע, בערך כשם שהוא משפיע עליה. חברות אולי אפילו קצת מבלבלת את המוח שלנו ולאו דווקא באופן שלילי. בצורה מעט לירית ורומנטית כותבת קבאנה: "עבור המוח שלנו, הגבול בינינו לבין האהובים שלנו אינו מוחלט".
בזמן ששלל חומרים טבעיים וסינתטיים מציעים לנו חוויות שמטשטשות את הגבול בין המציאות והדמיון, אך השלכותיהם בעייתיות או שאינן ידועות, נראה שהמוח שלנו יודע לעשות כמה טריקים של זליגה אותנטית בין הקווים שמפרידים ביננו ובין החברים שלנו, ללא כל עזרה חיצונית. האם יצא לכם להרגיש לפעמים שאתם והקרובים אליכם מהווים תודעה אחת שמחולקת בשני גופים? מסתבר שזה נפוץ משחשבנו.
תמונת כותרת: Andrea Riondino / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אנחנו באמת כל כך עסוקים, או שמשהו אחר מונע מאיתנו לפגוש חברים?
כשקשרים נפרמים – מהי "פרידה לא רומנטית" וכיצד להתמודד איתה?
מדוע לקשרים הקרובים שלנו פוטנציאל קנאה גדול וכיצד ניתן לנתב אותה להתפתחות אישית?
עוד מרדיו מהות החיים:
לצלול אל תוך פסקול – דידי ארז צולל אל תוך פסקול אחת הסדרות האהובות והמצליחות "חברים"
