הסוד האפל של בובספוג – מדוע תוכנית הילדים כה מושכת מבוגרים?

פעם היה נהוג להסתכל על חטאים בצורה דיכוטומית. השופט יושב שם למעלה וינחה אותנו לשביל המתאים ביום הדין. פילוסופיה בת זמננו מציעה כי מאחורי כל חטא ישנו מחסור כלשהו או פחד, וכי השופט הכי משמעותי שלנו הוא אנחנו. נסו לצפות בפרק של בובספוג מתוך נקודת המבט הזו.

תום לב-ארי בייז | 7 דצמבר, 2022

מספיק לראות את פטריק, כוכב הים הוורדרד והשמנמן, חוצה את המסך בגרביוני רשת שחורים ומגפוני עקב גבוה בשביל לחשוד שבובספוג מכנסמרובע היא לא רק יצירה לילדים. לא הסרט, ולא הסדרה. העלילה שזורה בדיחות מבוגרים ומציגה סצנות שלמות שמהוות מטפורה חכמה וכנה לחיים עצמם. "עם האנימציה הצבעונית שלה, ההומור המופרך והדמויות המוזרות – בובספוג הפכה במהירות לאחת התוכניות הנצפות בערוץ ניקולודיאון", כותב ביילי קינסר ב-CBR.

במאי 1999 עלתה הסדרה לאוויר ועד היום, עם 13 עונות (ועונה נוספת מתבשלת) היא ממשיכה לבעוט וצוברת, לדברי קינסר, קהל מעריצים אדוק. ובכן, סדרות נוספות מתפארות בהומור מוקצן, באנימציה מוצלחת ודמויות מעניינות, מה בכל זאת עושה את בובספוג לכזו מדוברת?

לפי אחת התיאוריות, מציע קינסר, אנחנו כל כך מתחברים לסדרה מכיוון ששבע הדמויות הראשיות בה מייצגות את שבעת החטאים של האנושות לפי הנצרות: גאווה, קנאה, כעס, גרגרנות, חמדנות, עצלנות ותאווה. בתפקיד העצלן – פטריק. "מבלה את רוב ימיו מתחת לסלע מבלי לעשות כלום, ולמרות שבסך הכול מדובר בהתנהגות טבעית של כוכב ים […] פטריק לא מגלה שום עניין בביצוע שום דבר בחייו". בעונה השנייה פטריק אפילו זוכה בפרס ראשון על ש"אינו עושה כלום יותר זמן מכל אחד אחר", מה שהופך אותו לעצלן הטוב ביותר בכל ביקיני בוטום, העיירה שבה מתרחשת הסדרה.

סקווידוויד הדיונון הוא פסימי חסר תקנה. הוא ממורמר כשהשמש זורחת, כשברקיע מצטיירת קשת בענן וגם כשגשם מטפטף (כן, מתחת למים). התרחיש הוא פשוט שולי מבחינתו. "הוא התגלמות הזעם. הוא שונא את חייו ואת כל מי שנמצא בהם".

מר קראבס, הסרטן, הוא הבעלים של מסעדת הסרטן הפריך, והוא החמדן מבין החבורה. "מר קראבס מייצג תאוות בצע. הוא מעסיק את עובדיו שעות נוספות בשכר נמוך, ולאורך כל העונות נראה שהוא מעריך כסף על פני הבריאות, הבטיחות והאושר של הסובבים אותו".

"יכול להיות שבמעמקי תת המודע שלנו, אנחנו חשים שבעזרת הנוקשות הזו כלפי מעידותיהם וחולשותיהם של אחרים אנחנו משפרים את האנושות".

שלדון הוא פלנקטון, מעין אורגניזם ימי מזערי, ובסדרה הוא הבעלים של מסעדה כושלת. חייו הם ניסיון אחד גדול ונואש לגנוב את הנוסחה לקציצה המצליחה של מר קראבס. פלנקטון הוא דמות שכל מעלליה סובבים סביב הקנאה במר קראבס. הקנאה מפעילה אותו, מנהלת אותו ומגדירה אותו.

סנדי צ'יקס היא סנאית מדענית טקסנית שחיה מתחת למים בעזרת מערכת נשימה סגורה. בביתה, כיפה שקופה מלאת אוויר לנשימה, היא מסתובבת ללא קסדה ומבלה את זמנה בהמצאות מדעיות ואימוני קארטה. "מוחה המבריק והמורשת הטקסנית שלה הם בסיס הדמות שלה, והיא מתגאה מאוד בשניהם. היא החכמה מבין תושבי ביקיני בוטום, בעיקר לעניות דעתה". כשנדמה לה במהלך הפרקים שלעגו לה או הפחיתו מערכה, היא ישר מתקוממת ולא מניחה עד שהרושם לגביה משתנה. בצורה אותנטית או בכניעה בלית ברירה.

"גארי החילזון הוא חיית המחמד של בובספוג בסדרה, ולא מעט סצנות בתוכנית מדגישות את אהבתו לאוכל ואת התדירות שבה בובספוג מאכיל אותו". באחד הפרקים, כשבובספוג מזייף בתדירות ההאכלות, גארי עוזב ומוצא בית אחר שבו מאכילים אותו הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב. הגרגרנות שלו כמעט עולה לו בחייו.

ולקינוח, כוכב הסדרה: הספוג הצהוב בעל המכנסיים המרובעים. הוא אולי אינו תואם את ההגדרה המסורתית של תאוות בשרים, אבל לדברי קינסר, לפי ההגדרה השנייה של מילון מריאם-וובסטר – המתארת תאווה על ידי כמיהה אינטנסיבית, התלהבות, להט וחשק – בובספוג בהחלט הולם את התפקיד. "ההתלהבות חסרת המעצורים שלו נוכחת בכל חלק בחייו, בין שמדובר בעבודתו, בחבריו, בביתו, בחיות המחמד שלו או בתחביביו", טוען קינסר. ההוכחות בסרטון הבא.

שבעת החטאים הנוראיים

ובכן, הקייס די מבוסס. ועם זאת, עולות שאלות: למה להגדיר את הדמויות דווקא לפי חטאים? ולמה זה מה שמחבר אותנו אליהן? כש"חוקר השדים" פיטר בינספלד למד את שבעת החטאים ב-1589, הוא טען שכל חטא מקושר לשד. שד שמפתה את בני האנוש הטובים לרוע. אבל השדים לא היו אהודים אז ואינם אהודים היום. מה סנדי צ'יקס עושה שלוציפר לא?

לפי הנצרות, שבעת החטאים הנוראיים הם עילה לנתיב מהיר אל השאול, "ואלוהים בכבודו ובעצמו, ביום המשפט, יהיה חסר רחמים מול החוטאים וישלח אותם לבלות מילניום בחשכת הגיהינום", מסביר הפילוסוף אלן דה בוטון בסרטון מבית The School of Life. "אנחנו אומנם לא משתמשים בכאלו מונחים תיאולוגיים מסורתיים היום", הוא אומר, "אבל באופן שבו אנחנו מפרשים ומגיבים לכישלונות באופיים של אחרים, ברשת ובעולם האמיתי, אנחנו נוטים לשמר גישה דומה – מרשיעה ולא סלחנית".

לדבריו, יכול להיות שבמעמקי תת המודע שלנו, אנחנו חשים שבעזרת הנוקשות הזו כלפי מעידותיהם וחולשותיהם של אחרים אנחנו משפרים את האנושות, אבל אם זה מה שברצוננו לעשות "כדאי לנו לנסות להבין מה מניע אנשים ברגעים המצערים שלהם". ההתנהגות החוטאת הזו שאנחנו מזהים לנגד עינינו, אצל אחרים ובעצמנו, לעולם לא עומדת רק בפני עצמה. החטא, כפי שנוהגים לתאר ברפואה הסינית, הוא רק הסימפטום. דה בוטון מציע ללמוד על שורש הבעיה.

מאחורי כל חטא, כך מסתמן, נמצא כאב שאינו מקבל מענה. גאווה, למשל, עלולה ליצור את הרושם שאנחנו מרוצים מעצמנו להתפקע. אך ההיפך הוא הנכון, "התרברבות היא בסך הכול תגובה שמתעוררת כשאנו מרגישים בלתי נראים". אדם גאוותן לא צריך שנאמר לו שהוא נוראי כי בסתר ליבו, מאחורי הקלעים, זה מה שהוא חושב גם ככה. אחרת לא היה מחפש לדחוף את עצמו לעיני אחרים ולהיאחז במשבצת שלו. קנאה, בשונה ממה שנהוג לחשוב, היא ביטוי של הבנה מאוד לגיטימית וטבעית – שאיננו מושלמים. שלאחרים יש דבר מה שהיינו רוצים לעצמנו. "בעולם אידילי, קנאה אמורה להיות אחת המורות הגדולות שלנו. בשאיפה, היינו רוצים לשים לב כשהיא מכה בנו, לראות דרך האותות המבלבלים שלה מי היינו רוצים להיות או מה חסר לנו, ולעבוד לטובת המטרה הזו".

זעם, ובתוכו שלל ההתבטאויות הנבזיות וההתנהגויות המרושעות שלנו, הוא כמעט תמיד תוצר של חרדה ופאניקה. "כשאנחנו צועקים על מישהו זה בגלל שאנחנו חשים שאנחנו נלחמים על חיינו", טוען דה בוטון. כלומר, עצם העובדה שהתגובה אינה פרופורציונלית היא הסממן הראשון למצוקה שבה שרוי האדם שמאבד את עשתונותיו. לפי דבריו, אדם שמשתלח באחרים, שצועק וגוער, צריך שמישהו יניח רק דבר אחד לגביו, ויביע אותו ברכות ובקבלה: אתה בטח חושש ממשהו. זללנות היא סממן מוכר לרעב רגשי. "אנחנו רוצים אהבה הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים קלוריות". אז הפתרון הוא לא לאכול פחות (כלומר, להימנע מהחטא), אלא למצוא מקורות חדשים לביטחון רגשי ולתחושת קשר. תאוות בשרים נובעת מהרצון לחוש מקובלים כפי שאנחנו, עצלנות היא גילום של הפחד להיכשל וחמדנות היא בעצם ביטוי של תחושת מחסור עמוקה.

מהו החטא ומיהו החוטא?

ה'חטאים' שלנו, אם כן, אינם סימן להיותנו אנשים רעים. הם סימן להיותנו אנשים. הם המופעים העקיפים של הצרכים שלנו כשאינם נענים בצורה מספקת. ועל רקע העיירה הקטנה ביקיני בוטום הם מגולמים לנגד עינינו בצורה חמודה, הומוריסטית ונוגעת ללב. יכול להיות שבובספוג וחבריו כל כך אהודים כי כל אחד מאיתנו יכול להזדהות במידה זו או אחרת עם שבעתם. אנחנו כמו מקבלים הזדמנות להסתכל באהדה על המקומות האלו בעצמנו, במקום לשפוט אותם לחומרה ולהוקיע אותם.

ביום כיפור, אומר אלון נוימן בתוכנית הרדיו המניע, אנחנו יושבים לעשות חשבון נפש, "שזה כמו ספירת מלאי בעסק שלנו, [הרי] כולנו העסק של עצמנו. ישנם הרבה סוגים של חטאים", הוא פורט, "בין האדם לאלוהיו או בין האדם לחברו, אבל החטאים הכי גדולים שאנחנו יכולים לעשות הם נגד עצמנו". כשנוימן מדבר על החטא שלנו נגד עצמנו הוא מתייחס למקומות שבהם אנחנו "הופכים לשופטים ולפוסקים הכי מחמירים כלפי עצמנו. כשאנחנו מבלים את חיינו בהכאה על חטא, בכעס על עצמנו, בניסיונות לכפר שלא תמיד מצליחים, בניסיונות לפיצוי ותחושות של כישלון או אשמה".

אם כן, מהו החטא ומיהו החוטא? מיהו השופט ומי יהיה המושיע? האם אנחנו מחזיקים באותה הגישה כשמדובר בהתנהגויות שלנו לעומת של אחרים? ולמה בעצם היא שונה כשמדובר בפטריק, כוכב הים הוורדרד והשמנמן?

תמונת כותרת: NYC Russ / shutterstock