"אני אשב לבד בחושך" – מה היא באמת מנסה לומר לנו?

בין אם אנחנו רגילים לתקשורת כזו מבית ילדותנו, פוחדים להביע את דעתנו או פשוט מעוניינים להימנע מקונפליקט, כולנו משתמשים מדי פעם בתקשורת פסיבית-אגרסיבית. מדוע היא כה ידועה לשמצה ומה ניתן לעשות כדי להתמודד איתה? אם זה לא מעניין אתכם, זה גם בסדר.

ירדן להבי | 5 דצמבר, 2022

זהו ערב החג ואתם מתעכבים קצת בדרך לארוחה המשפחתית. כשאתם מתקשרים לעדכן על האיחור, אמא שלכם מצהירה ש"כולם מחכים רק לכם, אבל תיקחו את הזמן". כשאתם מגיעים ונכנסים לבית בידיים ריקות הדודה מקבלת אתכם באומרה ש"זה בסדר, לא הייתם צריכים להביא שום דבר". שעתיים מאוחר יותר צלחתם את האירוע, וכל מה שאתם רוצים הוא להגיע כבר הביתה ולרבוץ על הספה יחד עם בן או בת הזוג. כשסוף סוף אתם מתמקמים בפינה האהובה עליכם, משחררים כפתור במכנס ומחכים לבני הזוג להצטרף, אתם קולטים לפתע שהם בכלל מחליפים בגדים ומתארגנים לצאת. "אה אתה יוצא…?" אתם שומעים את עצמכם אומרים. "מה פתאום, אני בכלל לא כועסת. תעשה מה שבא לך".

בקריאה ראשונה, נדמה לכאורה שכל המסרים האלה קורקטיים. ברובם אין תלונה או האשמה, אלא להיפך – ניסיון להסיר דאגה מליבו של הזולת ולגרום לו להרגיש טוב יותר עם המצב. אבל כשאנחנו נזכרים בסיטואציות דומות שחווינו, ומוסיפים למסרים האלו את הקונטקסט, טון הדיבור ושפת הגוף שהתלוו אליהן, כולנו יודעים שזה ממש לא הסיפור. במקום להרגיש הקלה אנו מרגישים אשמים, ובמקום שנרגיש שאנחנו בסדר אנחנו מרגישים מותקפים.

את צורת התקשורת הפסיבית-אגרסיבית הידועה לשמצה כולנו מכירים היטב. התרבות הפופולארית מייחסת אותה לא פעם ל"אמא היהודייה" (לא חשוב מאיזו עדה) וקולנוענים כמו וודי אלן שיכללו אותה לדרגת אומנות. אך האמת היא שכולנו חוטאים בה מדי פעם בסיטואציות שונות בחיינו, בין אם במתכוון ובין אם לא.

מה גורם לנו לנקוט בה? מדוע היא מזיקה לנו ולאחרים יותר מכפי שאולי נדמה? מה באמת מנסות לומר לנו האימהות והסבתות שלנו, אבל לא מצליחות? ואיך קורה שבאופן פרדוקסלי מסר שאומר במפורש ש"הכול בסדר" גורם לנו להרגיש הכי לא בסדר שיש? במקום להשאיר אותו לבד בחושך, ננסה לשפוך יותר אור על הנושא.

כשפינו וליבנו אינם שווים

לפי ונסה ואן אדוארדס, מומחית לתקשורת בין אישית, ארגון הפסיכולוגים האמריקאי מגדיר פסיביות-אגרסיבית ("תוקפנות סבילה" בעברית) כ"התנהגות שנראית לכאורה בלתי מזיקה, מקרית או ניטרלית, אך למעשה מפגינה מוטיב של תוקפנות לא מודעת". במאמר ב-Science of People כותבת ואן אדוארדס שמקור המונח מתקופת מלחמת העולם השנייה, אז טבע אותו כהגדרה קלינית קצין בכיר בצבא ארצות הברית. זאת לאחר ששם לב שחלק מחייליו מתחמקים ממשימותיהם באופן שלא נראה תוקפני כלפי חוץ. במילים אחרות, הם לא סירבו לפקודות באופן ישיר או מופגן, אלא פשוט פצחו בשביתה איטלקית סמויה, או "נצנצו" כפי שנהוג להתנסח בז'רגון הצבאי.

בימינו, המונח מתייחס לכל התנהגות שמבטאת עוינות באופן עקיף, לרבות התרחקות או התעלמות, הערות סרקסטיות, גלגול אשמה או אחריות אל הצד השני, המצאת תירוצים, יצירת מניפולציות רגשיות ועוד. כאמור, כל אלו אינן נחשבות להתנהגויות תוקפניות לכאורה, אך מה קורה מתחת לפני השטח?

ד"ר למדעי המוח דין בארנט מסביר במאמר ל-The Guardian שהתנהגות כזו מנסה להסתיר לרוב רגשות שליליים כמו כעס, עלבון, תסכול ועוד. באופן טבעי אנו מחצינים רגשות כאלו באופן אגרסיבי, אך תהליכי חברות וחינוך לימדו אותנו שאסור לבטא את עצמנו באופן תוקפני. חשבו על ילד בגן שחבר חטף לו צעצוע אהוב באמצע המשחק. הילד מרגיש פגוע וכועס ובאופן אינסטינקטיבי ירצה "להחזיר" לחבר ולפגוע בו באופן מילולי או פיזי. אך חוקי החברה אינם מאפשרים זאת. מהגננת הילד ילמד שמצופה ממנו לחרוק שיניים ולהביע את עצמו באופן עדין. כך, הוא עשוי למצוא את עצמו ממלמל לילד השני "זה לא היה לי נעים", בעוד שבפנים הוא נסער, פגוע, וכנראה רק רוצה לחבוט בחברו.

"אנחנו לא יכולים לעצור את התגובה הרגשית האוטומטית, אז אנחנו מנסים להתנהג כרגיל בזמן שבפנים אנחנו טעונים במתח ותסכול".

אך לא רק הסביבה החינוכית מלמדת אותנו שלא לפעול על פי רגשות שליליים, אלא גם ניסיון החיים שלנו. ייתכן שבעבר התרגזנו על אדם יקר לנו ולאחר מכן גילינו שטעינו ושהגזמנו בתגובתנו. התוצאה היא שפגענו בו הרבה מעבר למה שצפינו, ואולי נרגיש שהפרזנו בעוצמה. הדבר יכול להוביל לכך שבהמשך, כשניפגע שוב, נתקן לכיוון השני ונהיה מרוסנים יתר על המידה. כך, הדיסוננס בין מה שאנו מרגישים באמת לבין מה שאנחנו רוצים להחצין, ממשיך ומלווה אותנו גם בבגרות ועלול להתקבע כדפוס התקשורתי שלנו במערכות יחסים ובכלל.

אך גם אם אנחנו מנסים להתעלם ממנה בתור אנשים בוגרים ושקולים, תגובת הכעס הראשונית אינה נעלמת. "אנחנו לא יכולים לעצור את התגובה הרגשית האוטומטית", כותב בראנט, "אז אנחנו מנסים להתנהג כרגיל בזמן שבפנים אנחנו טעונים במתח ותסכול". התוצאה לא פעם היא שנסנן דרך שיניים חורקות ש"הכול בסדר", בזמן שהכול ממש לא.

בסדר אמא. אני אסדר את החדר (בעוד חודש, אולי).

תמונה: Motortion Films on Shutterstock

אופס, זה היה בכוונה

התנהגות פסיבית-אגרסיבית עשויה לצמוח גם בדינמיקות של יחסי כוחות כאשר צד אחד מרגיש בעמדת נחיתות. למשל יחסי עובד/מעביד, מבוגר/ילד, או מערכת יחסים זוגית בלתי-שוויונית.

במקרים כאלו, אומר בראנט, התנהגות פסיבית-אגרסיבית עשויה לספק לנו דרך "בטוחה" לבטא את חוסר שביעות הרצון שלנו, ולקבל מעט יותר תחושת שליטה במערכת היחסים. באופן מודע או בלתי מודע, אנו פוגעים בצד השני, אך עושים זאת "מתחת לרדאר" – בדרך שאינה פיזית אלא מנטלית או רגשית. כך למשל, אם הבוס בעבודה עצבן אותנו, אולי לא נוכל לומר לו מה דעתנו האמיתית עליו, כפי שהיינו רוצים בדמיון, אבל נוכל להיות קרים אליו, לענות באיחור למיילים שלו, לדחות בקשות שלו בתירוצים שונים או "לשכוח" להזמין אותו לערב הגיבוש שתכננו עם שאר העובדים, וכל זאת מבלי שהוא יוכל להוכיח או להאשים אותנו בתוקפנות.

נשאלת השאלה: אם התנהגויות כאלו מעודנות כל-כך, מה הבעיה בהן? מה כבר יכול לקרות מכמה תשובות לקוניות, "טיפול השתיקה" או גלגול עיניים? האמת היא, שגם אם אנחנו לא מודעים לכך, הן אכן מזיקות. אם דפקתי את הרכב לבריון השכונתי ועכשיו הוא מאיים להרוג אותי, כוונתו בהירה כשמש. לעומת זאת, מסביר בראנט, התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא מעורפלת. אנחנו מסוגלים לחוש בעוינות כלפינואבל היא משולבת בהתנהגות שנחשבת לגיטימית, כך שקשה לשים את האצבע עליה. באופן הזה נוצר אצלנו דיסוננס קוגניטיבי: אי-ודאות שלמוח קשה להתמודד איתה, וכתוצאה מכך חוויה של חוסר נוחות ומתח. הבלבול גם מקשה עלינו להחליט מהי הדרך הראויה להגיב לסיטואציה, מה שבתורו מגביר אף יותר את המצוקה המנטלית שאנו שרויים בה.

אין זה מפתיע, אפוא, שהתנהגות כזו עלול לעורר אנטגוניזם, ליצור חוסר אמון מצד הסובבים אותנו ובסופו של דבר לפגוע במערכות היחסים שלנו. בנוסף על כך, סביר להניח שהתנהגות פסיבית-אגרסיבית מצידנו לא תפתור את הבעיה מול האדם השני, ורק תגביר את הרגש השלילי שאנו מנסים להדחיק.

כיצד אם כן נוכל להימנע ממנה?

להתעלות מעבר לדפוסים

על פי מאמר של איימי ריגבי באתר Fingertip for Success, הצעד הראשון לשינוי התנהגות פסיבית-אגרסיבית הוא לזהות אותה כאשר היא מתחילה לצוץ. בריאיון לריגבי, ממליצה הקואוצ'רית ליאה ואזי על מיינדפולנס ככלי שמסייע לנו לבחון איך סיטואציות מסוימות משפיעות על הרגשות ומכאן על התגובות שלנו, ובכך מספק לנו הזדמנות לעצור את האוטומט ולבחור איך להתייחס אליהן בזמן אמת.

ברגע שזיהינו שאנו על סף תגובה פסיבית-אגרסיבית, נוכל להתעכב ולבחון את מקורותיה. ברוב הפעמים, חוסר היכולת להביע את עצמנו באופן ישיר ינבע מדפוסים שלמדנו בילדותנו מהסביבה, או מתוך תחושות פנימיות של חוסר ביטחון, פחד מדחייה או רצון להימנע מקונפליקט. ואזי ממליצה לחקור את הרגשות שעולים בנו לפני שאנו מגיבים. ממה אני פגוע? ממה אני פוחד? ממה אני מעוניין להימנע? כשאנו מחוברים יותר לתחושות האמיתיות שלנו, נוכל לנסות לבטא אותן בדרך אותנטית יותר. רוב הסיכויים שדווקא הכנות וההתמודדות עם הקונפליקט או הרגשות המודחקים יסייעו לנו לגייס את הצד השני ולהתקדם לכיוון פתרון.

"אם דפקתי את הרכב לבריון השכונתי ועכשיו הוא מאיים להרוג אותי, כוונתו בהירה כשמש. לעומת זאת, התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא מעורפלת. אנחנו מסוגלים לחוש בעוינות כלפינו אבל היא משולבת בהתנהגות שנחשבת לגיטימית, כך שקשה לשים את האצבע עליה".

אם אנחנו עדיין חוששים לומר באופן ישיר את אשר על ליבנו, נוכל להתחיל בכך שנסתייג באמירה כללית כלפי האדם השני, כגון "אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם/ אוהב את/מעוניין ב". הניסוח עשוי לסייע לנו לגייס ביטחון להמשיך בדברינו.

באופן דומה, ייתכן שהבנת הקושי להתבטא באופן ישיר, ההתחקות אחרי מקורותיו ובחינת הרגשות שמסתתרים מתחת לפני השטח – הם גם המפתח להתמודדות יעילה יותר עם התנהגות פסיבית-אגרסיבית שמופנית כלפינו מצד אחרים.

לעיתים, כל מה שצריך הוא אוזן קשבת

התנהגות פסיבית-אגרסיבית שמופנית כלפינו עשויה לא פעם ללחוץ לנו בדיוק על הכפתורים הלא-נכונים. ואן אדוארדס מזכירה שאם ניפול למלכודת הרגשית, דבר לא ישתנה. "קחו רגע, תספרו עד 3, תנשמו עמוק או/ו צאו להליכה", היא כותבת. "הגיבו כאשר תרגישו שאתם יכולים לעשות זאת מבלי לנגוס בפיתיון". כשאנחנו חוזרים לשיחה, נוכל לעשות זאת הפעם ממקום של אמפתיה ומודעות לקושי.

בכדי לנסות ולשפר את הדינמיקה ואת היחס שמופנה כלפינו, ואן אדוארדס מציעה לשקף אותה לאדם האחר באופן שאינו שיפוטי או ביקורתי. התנהגות פסיבית-אגרסיבית עשויה להיות דפוס אוטומטי שנרכש בעבר, ולכן כאשר אנו מצביעים על הדיסוננס שהיא מגלמת ואיך היא גורמת לנו להרגיש, הדבר עשוי לעודד את הצד השני לעצור גם כן ולהרהר במעשיו. לאחר מכן, היא מציעה להזמין את הצד השני לשתף באופן כן את מה שבאמת על ליבו. ההזדמנות להישמע עשויה להוביל את השיח למקום פורה ולעודד שינוי בהתנהגות.

אם כן, אולי בפעם הבאה שהסבתא או הדודה זורקות לכיווננו הערה עוקצנית, נוכל לנסות לראות את הדברים בעין חומלת. אחרי הכול, כשהיא שואלת אם נשבר לנו הטלפון, אולי היא פשוט מתקשה לומר לנו שהיא בודדה או שאנחנו חסרים לה. מתוך הראייה הזו, במקום להמשיך ולהנציח את מעגל התוקפנות, נוכל לנצל את הסיטואציה בכדי לחוות רגע מקרב שבסופו של דבר רק יגביר את האינטימיות והאמון שבמערכת היחסים ויחזק אותה.