מי נהיה בעוד 20 שנה? מי יהיה האדם שיצטרך לקיים את ההבטחות שאנחנו מבטיחים היום? לחיות את הבחירות שאנו בוחרים היום? אולי עצם ההכרה בו כבר תקל קצת על האחריות שאנחנו מגלגלים לעברו.
כשאנו חושבים על העתיד הרחוק, רובנו מניחים שהוא יכלול התפתחויות טכנולוגיות שאפילו לא עולות על דעתנו. עם הקצב הקיים סביר להניח שטלפונים יהיו לבישים, מוטמעים בגופנו, אפילו חסרי צורה, מגיבים למחשבותינו. אבל האם הקצב שקיים היום יהיה קיים גם אז? אולי תהיה האטה? או האצה מטורפת שאין לתאר?
כשזה נוגע לעתיד העולם אנחנו עוד מצליחים איכשהו לדמיין אותו משתנה. כאמור, בקצב הנוכחי, ובכיוון שאליו נושבת כרגע הרוח. אבל אם אנחנו חושבים על מי שאנחנו נהיה בעוד 30 שנה, לרוב אנחנו מדמיינים את אותו האדם פחות או יותר. אומנם עם שיער אפור, פלוס כמה קמטים ואולי בעל התנהלות איטית יותר, אבל מבפנים – אני אהיה אני. לא?
אז זהו, שיש סיכוי גבוה מאוד שלא. בהרצאה שהעניק ל-TED מסביר העיתונאי שנקר ונדנטם מה קורה לנו כשאנחנו חושבים על העתיד. הוא מסביר מדוע החשיבה שלנו מוטית, מהן ההשלכות העמוקות של ההטיה על חיינו וכיצד אנחנו יכולים להתנהל כך שה'אני' העתידי שלנו לא ייפגע מאיתנו ואפילו יודה לנו קצת.
כדורגל היום, מחשבים מחר
בגיל 12 ונדנטם שבר את הרגל. אבל במקום לספר על כך להוריו הוא צעד לאורך קילומטר וחצי, גורר את רגלו הפצועה, רק כדי לראות סרט שמתאר את חיי הכדורגלנים הגדולים של זמנו. הוא ממש ממש אהב כדורגל. ארבעה עשורים לאחר מכן הוא בקושי עוקב אחרי המשחקים הגדולים. אפילו מעדיף פוטבול. "בן ה-12 שהייתי היה רואה בזה בגידה", הוא אומר בחיוך. בגיל 22, בדרום הודו, הוא סיים לימודי הנדסת אלקטרוניקה ולא העלה על דעתו ששלושה עשורים מאוחר יותר הוא יחיה כעיתונאי ופודקאסטר בארה"ב. "לא היו פודקאסטים כשסיימתי את הקולג’. לא הסתובבנו עם סמארטפונים בכיסים. העתיד שלי לא היה רק בלתי ידוע, היה בלתי אפשרי לדעת אותו".
אפשר לומר, בסדר, מה הביג דיל? אז הוא אהב כדורגל והיום הוא כבר לא. גם אנחנו פעם חלמנו להיות רקדניות או טייסים והיום חשוב לנו להיות קרובים לבית, להגיע לאסוף את הילדים בזמן ולהכניס משכורת הגונה. כשאנחנו מסתכלים אחורה זה נראה שולי ומובן מאליו, אבל מה שונדנטם טוען הוא שכשאנחנו מסתכלים קדימה היום, אנחנו ממש לא לוקחים בחשבון את מה שאנחנו יודעים כשאנחנו מסתכלים לאחור.
"כשמדובר בפרספקטיבה עתידית על העולם אנו יודעים ש-AI ושינויי אקלים ייצרו עולם שונה מאוד. אבל אנחנו לא מדמיינים שבעצמנו נהיה בעלי נקודות מבט, השקפות והעדפות שונות".
אנחנו מבינים בדיעבד שאנחנו משתנים כבני אדם, גם שינויים עדינים כמו נטיות לתחביבים מסוימים וגם שינויים מהותיים כמו סדרי עדיפויות ומניעים, "אבל כשאנחנו מסתכלים קדימה, אנחנו נוטים לדמיין שאנחנו הולכים להיות אותם אנשים, רק בעתיד". כשמדובר בפרספקטיבה עתידית על העולם "אנו יודעים ש-AI ושינויי אקלים ייצרו עולם שונה מאוד. אבל אנחנו לא מדמיינים שבעצמנו נהיה בעלי נקודות מבט, השקפות והעדפות שונות".
להטיה הפסיכולוגית הזו ונדנטם קורא "אשליית ההמשכיות" ולטענתו יש לה השלכות הרבה יותר גדולות מאשר המקצוע שבו נעסוק או מה נחשוב על פאי תפוחים בעוד עשרים שנה. כדי להמחיש הוא מספר על ג'ון וסטפני, זוג אמריקאים שראיין באחת מפרקי הפודקאסט שלו. כשהיו בני 22 ו-19 (בהתאמה) ברחו השניים מהאזור שבו חיו ומסביבתם הקרובה והתחתנו בסתר במסצ'וסטס. הם טיילו ברחבי היבשת ולבסוף התמקמו בצפון קרוליינה. ג'ון הפך למאמן כדורסל בתיכון וסטפני – לאחות. רבים מהאנשים שבהם טיפלה היו חולים במחלות סופניות ואיכות חייהם היתה נמוכה מאוד. סטפני הייתה חוזרת מזועזעת מהעבודה ואומרת לג'ון: "אם אי פעם אחלה במחלה סופנית, בבקשה אל תעשה דבר כדי להאריך את הסבל שלי. אכפת לי יותר מאיכות החיים מאשר מאורכם. ברגעיה היותר דרמטיים, היא הייתה אומרת: ג'ון אם פעם אהיה כל כך חולה, פשוט תירה בי". ג’ון היה מסתכל באהבה באשתו הבריאה ומאשר, "בסדר סטף".
במובן מסוים, מי שאנחנו היום ומי שנהיה בעתיד הם כמעט שני זרים
בסוף שנות החמישים לחייה, סטפני החלה להתקשות בדיבור. לאחר סדרת בדיקות היא אובחנה במחלת לו גריג, ALS, מחלה חשוכת מרפא וקטלנית. "[הרופא] אומר לה שיבוא יום והיא לא תוכל לנשום לבד". סטפני מחליטה להפיק כמה שיותר הנאה ושמחה מחייה. היא מבלה זמן עם חבריה ומשפחתה. "ככל שהיא חולה יותר, היא וג’ון מבלים זמן רב יותר על החוף ששניהם הכי אוהבים".
אבל מגיע היום שבו סטפני כבר לא מצליחה לנשום בכוחות עצמה וג'ון לוקח אותה לביה"ח. "האחות שואלת את סטפני: גברת רינקה, האם תרצי שנחבר אותך למכונת ההנשמה? וסטפני אומרת: כן".
"ג'ון המום. הם מנהלים את השיחה הזאת כבר 30 שנה. הוא חושב לעצמו שזה לא מה שסטפני באמת רוצה אך הוא לא אומר דבר. למחרת בבוקר הוא שואל: סטף, כשהאחות שאלה אתמול אם רצית להתחבר למכונת הנשמה, וענית שכן, זה באמת מה שאת רוצה? וסטפני עונה: כן".
"לסטפני הצעירה והבריאה לא היה מושג אמיתי מה סטפני בת ה-59, החולה במחלה סופנית ונאבקת לנשום, באמת הייתה רוצה. עבור סטפני המבוגרת יותר, העצמי הצעיר שלה הוא כמעט כמו אישה זרה שמנסה לקבל החלטות של חיים או מוות עבורה".
אילו סטפני הייתה חותמת על מסמך כמה שנים לפני זה, היא ככל הנראה הייתה מסמנת 'לא, אל תנסו להאריך את חיי אם איני מצליחה לנשום בכוחות עצמי'. אילו סטפני הייתה מאבדת את ההכרה שם בחוף ומגיעה לביה"ח כשאינה מגיבה, ג'ון היה פועל לפי ההוראות המשפטיות שהשאירה אשתו. או לפחות לפי ההוראות שהשאירה סטפני של לפני 8 שנים, ולא לפי רצונותיה של סטפני של היום. הוא בטח היה מבקש שיעשו מה שאפשר כדי להניח לה למות בכבוד. לדברי ונדנטם, לסטפני הצעירה והבריאה לא היה מושג אמיתי מה סטפני בת ה-59, החולה במחלה סופנית ונאבקת לנשום, באמת הייתה רוצה. "עבור סטפני המבוגרת יותר, העצמי הצעיר שלה הוא כמעט כמו אישה זרה שמנסה לקבל החלטות של חיים או מוות עבורה".
נסתייג ונאמר שאם המצב היה הפוך וסטפני המבוגרת היתה רוצה להיפרד מהחיים החומקים מבין אצבעותיה אך בשל מסמך חתום או אפילו היעדרו היא היתה נאלצת להישאר מוחזקת על ידי מכונת הנשמה ללא שום יכולת חישה או תגובה – הסיפור היה בעייתי באותה המידה. במילים אחרות, איננו מחפשים תשובה לשאלה: האם לחתום מבעוד מועד על מסמך הנוגע להשארתנו בחיים או לא, אלא עוסקים במורכבות שבעצם קבלת ההחלטה על ה'אני' העתידי שלנו.
האם אנחנו סך תאינו המתחלפים או האופן שבו הם מאורגנים ומתנהלים?
בניסוי המחשבתי "ספינתו של תזאוס", מספר ונדנטם, מציגים את השאלה הבאה: ספינתו של תזאוס הוצבה בנמל כאתר זיכרון לכל קרבותיו. במהלך השנים הספינה החלה להירקב, וכשזה קרה, בזו אחר זו הוחלפו קורות ישנות בחדשות, עד שבסופו של דבר, כל חלק בספינה של תזאוס נבנה ממשהו חדש. ובכן, אם כל חלק בספינה של תזאוס הוא חדש, האם זו עדיין הספינה של תזאוס?
אנחנו, לדבריו, דוגמאות חיות לספינה של תזאוס. ברמה הביולוגית, תאי גופנו מתים ומתחדשים כל הזמן. האדם שהיינו לפני עשר שנים אינו מורכב מאותם תאים שמרכיבים את מי שאנחנו היום. "אפשר לטעון שספינה אינה רק אוסף של קורות, וכי גוף אינו רק אוסף של תאים. שהארגון של הקורות עושה את הספינה כשם שארגון התאים עושה את הגוף […] אבל ברמה הפסיכולוגית, כל שכבה חדשה שמניחים אינה זהה לזו שלפניה. והפלסטיות המפורסמת של המוח היא ביסוס לזה שאנחנו כל הזמן הופכים לאדם חדש".
"כשאתם יוצאים בהצהרות במדיה החברתית, בפורומים פוליטיים או בארוחות ערב, קחו בחשבון שבין האנשים שיחלקו עליכם אולי נמצאים גם ה'אני' העתידיים שלכם".
אומנם בטקס הנישואין היהודי מודיע החתן כי ארוסתו מעתה מקודשת לו "בטבעת זו כדת משה וישראל", אבל כפי שונדטם מסביר בטקסי נישואין אחרים, למשל הנוצרי, כשאדם מבטיח לאהוב בחולי ובעוני עד שהמוות יפריד, הוא בעצם מבטיח משהו "שזר יצטרך לקיים". כשאנחנו מחליטים לבנות בית, אנחנו בוחרים עבור מישהו שיגור בו בעוד 10 שנים, אולי 20. כשאנחנו יוצרים היריון כי מתחשק לנו תינוק עכשיו, מי שיגדל אותו יהיו אנחנו של עוד תשעה חודשים. וגם אנחנו של עוד 30 שנה.
אין דרך להימנע מלקבל החלטות בנוגע ל'אני' העתידי שלנו. וזו גם לא בהכרח המטרה או השאיפה. אבל ההבנה הזו שאולי מדובר באדם שונה ממי שאנחנו היום יכולה לכוון אותנו קצת באופן שבו אנחנו מתייחסים להחלטות כאלו.
עצות להווה טוב יותר עבור ה'אני' העתידי שלנו
העצה הראשונה של ונדנטם בעניין היא "לפעול ליצירת האדם שתהיו. עליכם להיות האוצרים והאדריכלים של עצמכם העתידי". אולי אם הבטחנו את אהבתנו לאדם מסוים, נוכל להשקיע בזוגיות ולא להזניח אותה כך שגם ה'אני' העתידי שלנו ייהנה ממנה. זה לא עירבון לכלום, אבל התוצאה של המהלך ההפוך די ברורה. עצתו השנייה היא לשמור על שמץ של ספק וענווה. "כשאתם יוצאים בהצהרות במדיה החברתית, בפורומים פוליטיים או בארוחות ערב, קחו בחשבון שבין האנשים שיחלקו עליכם אולי נמצאים גם ה'אני' העתידיים שלכם".
ושלישית, לדברי ונדנטם, היא לנסות לזכור שכשם שה'אני' העתידי שלנו עלול להיות חלש ופגיע יותר, הוא עשוי גם להיות עמיד יותר, בעל תעצומות נפש וכשיר יותר למשימות שהיום אולי נראות לנו מאתגרות מאוד. כשאנחנו מהססים מול הזדמנויות או אומרים לעצמנו: "אני לא חושב שיש לי הכוח להתפטר מהעבודה ולהקים חברה משלי, אין לי יכולת ללמוד נגינה בגיל 52 או אין לי יכולת לטפל בילד נכה – מה שבעצם עלינו לומר הוא: אין לי היכולת לעשות את הדברים האלה היום אבל זה לא אומר שלא תהיה לי היכולת לעשות אותם מחר".
מחשבות על ה'אני' העתידי שלנו עלולות לערער אותנו מלקבל החלטות אך בכוחן גם גם לעודד אותנו להיות אמיצים. להאמין שהדרך שנעבור תפתח אותנו ותלמד אותנו כך שנהיה כשירים למשימות האקטואליות. כשם שלפני עשור אולי לא הרגשנו כשירים למשימות האקטואליות היום. עצם המודעות לדמות הזו, המטושטשת, של מי שנהיה בעתיד, יכול להזכיר לנו שאנחנו לא עובדה מוגמרת אלא מלאים בפוטנציאל, ושיש לנו לא מעט זמן להשקיע במימוש שלו.
תמונת כותרת: Ben Sweet on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
על רציונליזציה, פיתויים והטיות קוגניטיביות – מה גורם לנו לעגל פינות?
5 נקודות מבט לקחת בחשבון כאשר אנו עומדים בפני החלטות חשובות
שני דברים שחשוב לזכור כששינוי משמעותי מתרחש בחיינו
עוד מרדיו מהות החיים:
חכמי השבט – דליק וולניץ ושמואל שאול על הערכות מראש לחצי השני של החיים
