בעולם שבו צילומים הפכו תחליף אינסטינקטיבי למילים, פוטותרפיה עשויה להיות נישה טיפולית נגישה ומבוקשת. מהו תהליך פוטותרפי ואילו תהליכי צילום תרפויטיים אנחנו עושים לבד מבלי בכלל לשים לב? ריאיון עם אפרת שני, פוטותרפיסטית מזה 25 שנה.
ערב שישי. הארוחה הסתיימה, רוב בני המשפחה רובצים על הספה, הילדים שעוד ערים משחקים על השטיח ומישהו – אמא? סבתא? אח? – שולף את אלבומי התמונות המשפחתיים. אתם רוכנים מעל לדפים הפתוחים, מעלעלים לאט ונעצרים לזהות פרטים שנשכחו מהזיכרון. חלק מהתמונות מתחילות סבב בין הנוכחים ועוברות מיד ליד, מעוררות בכל אחד מבני המשפחה רגשות אחרים. אמא מתרגשת מההצגה המתוקה שבה השתתפתם בגן ואתם רק עסוקים בהיותכם ניצבים בצד, במבט חושש וחסר ביטחון, כשיתר הילדים מקפצים ושרים. סט תמונות אחר מספר על החופשה המשפחתית שאליה יצאתם פעם בצפון – ואתם שמים לב ששני האחים שלכם תמיד מצולמים יחד, קרובים, ורק אתם צמודים להורים. "מבלי שבכלל נשים לב, אנחנו בעצם עושים, כולנו, ביומיום, 'תרפויטיק פוטוגרפי'", מסבירה אפרת שני – צלמת, פוטותרפיסטית, מאמנת אישית ויזמית – בריאיון שהעניקה למגזין.
ספרי לנו קצת על פוטותרפיה.
"פוטותרפיה התחילה בתחילת המאה ה-18, כשדוקטור יו דייאמנד, שהיה פסיכיאטר אנגלי, צילם את המטופלות שלו במוסד כדי לזהות מאפיינים ויזואליים של הפרעות הנפש שלהן. הוא הראה להן את התמונות של עצמן ופתאום קלט מה זה עושה להן כשהוא מדבר איתן על התמונות שלהן. הוא היה הראשון שבעצם פתח את כיוון המחשבה הזה. המון שנים פוטותרפיה הייתה טיפול שהוענק בעיקר לחולי נפש וסבב סביב זה שרואים אותך. בעיניי, גם היום, שם קורה הקסם.
בעצם, חלק מאד משמעותי מהטיפול הפוטותרפי יושב על הצורך שלנו להיראות. שמישהו יראה אותנו. אני אפילו קוראת לטיפול עצמו The art of witnessing. גם בסדנאות וגם בטיפול של אחד על אחד, שם זה מתחיל, בזה שיש מישהו שרואה אותי. על פגמיי. ובזה אני מקבלת הכרה על מי שאני.
אחת מהחלוצות של הפוטותרפיה, כפי שהיא מוכרת לנו היום, היא מישהי בשם ג'ודי ווייסר שחיה בקנדה. בספר שהיא כתבה היא מגדירה את חמש הטכניקות שבהן משתמשים בפוטותרפיה:
1. When the patient is taking photos. כלומר, גם כשהמטופל מצלם תמונות בעצמו אבל גם כשהוא לוקח, בוחר, תמונה שדרכה הוא יכול להביע דבר מה. העבודה הטיפולית לאו דווקא מתרחשת דרך מה שנקרא צילום ישיר, אלא בכל מיני צורות.
2. כשהמטופל מצולם. אם במודע או לא, אם המטפל מצלם אותו או אם מתעסקים בתמונות שמישהו פעם צילם אותו.
3. דיוקן עצמי שהמטופל עצמו יוצר בצורה כזו או אחרת. זו יכולה להיות גם בחירה של צילום כלשהו שמייצג עבורו דיוקן עצמי.
4. עבודה עם ארכיונים. לכולנו יש דאטה-בייס משוגע. גם מצילומי הילדות שלנו וגם מהיומיום. לי למשל, רק בטלפון יש איזה חמישים אלף תמונות. ואני לא היחידה בתוך הדבר הזה.
5. תמונות של צלמים אחרים שמשמשים לי להשלכה. של המחשבות שלי, של הרגשות שלי. יש משהו יותר מוגן בעבודה ההשלכתית עם צילומים של אחרים. היא משאירה אותי בתור מטופל הרבה יותר שמור כי זה לא שלי".
ארכיון עצום של זיכרונות שהוא גם פוטנציאל לתובנות מעניינות ולהתפתחות אישית. צילום: Markus Spiske / Unsplash
נשמע שבין חלק מהטכניקות יש חפיפה.
"נכון. חמש הטכניקות האלו זולגות אחת לתוך השנייה. הן בעצם מתבססות על אותה הנחה. צילום, מה הוא מאפשר לנו ככלי טיפולי? הוא מאפשר לראות את הבפנים שלנו דרך משהו שהוא חיצוני לנו. התמונה היא איזושהי השתקפות שלי שאני יכולה להסתכל עליה. זה נכון לגבי טיפול דרך אומנות וזה נכון לגבי פוטותרפיה, שהיא תכלס, חלק מטיפול דרך אומנות. היום היא כבר הפכה לנישה טיפולית בפני עצמה.
אם בטיפול פסיכולוגי הכלי הוא השיח, אז פה זה הצילום. גם בטיפול פסיכולוגי קלאסי עוסקים הרבה בחלומות או בסיפורים יומיומיים שכשאנחנו מתארים אותם הם הופכים למעין תמונה שעליה אנחנו מתבוננים. גם מה שקורה עכשיו בינינו הוא אימג' אצל כל אחת מאיתנו בראש. יש פה איזה פריים שבנוי מהדימוי שאני רואה לנגד עיניי ומהמחשבות שלי שמפרשות אותו".
אז בעצם הטיפול הפוטותרפי הוא שיחה שעוסקת בצילומים, ושדרכה אפשר ללמוד על המטופל: על נקודת מבטו, על החוויות שעבר ושמעצבות את האופן שבו הוא מתבונן בתמונה?
"לא רק. לפוטותרפיה, כמו לטיפול באמצעות אומנות, יש שני חלקים: יש את התהליך שבו אתה מייצר את עבודת האומנות שלך. ויש את התוצאה. שניהם מלמדים אותנו על עצמנו.
בסדנאות אני ממש רואה את התהליך אבל אם הייתי עובדת אחת על אחד הייתי שולחת אותך הביתה לצלם דימויים שקשורים לאבא שלך, כי דיברנו עליו, וכשתחזרי אני לא אראה את התהליך אלא רק את התוצאה. אבל השיח שלנו – הוא יהיה גם על התהליך.
כשמתעסקים בארכיונים משפחתיים, למשל, פתאום מתבוננים בכל מיני ניואנסים. איפה את ממוקמת כשכל המשפחה ביחד? את באמצע? את בצד? אמא מחבקת אותך? אבא מחבק אותך? איפה את בקונסטלציה המשפחתית? זה מרתק.
באיזשהו שלב ג'ודי וייסר עשתה הפרדה בין פוטותרפיה וצילום תרפויטי. בגלל שצילום הפך לכל כך זמין כולם נהיו פוטותרפיסטים. הקורסים הם לא אקדמיים והם צצים בכל פינה. נולד צורך לעשות הפרדה בין פוטותרפיה – תחום שבו עוברים הכשרה של פסיכותרפיה – ו[מנגד] יש מה שנקרא צילום תרפויטי. אתה לא חייב להיות מטפל כדי להתעסק בצילום תרפויטי כי זה בעצם משהו שאנחנו עושים בעצמנו, לעצמנו, כל הזמן בלי לשים לב".
מה היה המפגש הראשון שלך עם הצילום התרפויטי?
"בגיל 18 השתתפתי בחוג צילום. עוד פיתחנו אז בחדר חושך. למדתי ממנו את הבסיס. שם פתאום הבנתי שיש בדבר הזה קסם מעבר לאסתטיקה שלו. זה לקח אותי למסע של התבוננות באנשים אחרים שדרכם ראיתי את עצמי. באותה שנה היה לי חבר מאוד טוב שצילם אותי. עד היום יש לי תמונות מסשן צילומים שהוא צילם אותי. אני לא ממש זוכרת את התובנות עצמן אבל אני זוכרת שפתאום הבנתי שאני לא עושה את זה כאומנית אלא כדי להתבונן. וזה היה בגיל מאוד צעיר.
אחר כך בטיול הגדול שלי קניתי מצלמה. לקראת סוף הטיול היא נפלה לי ונשברה. אבל את רוב הטיול עברתי עם מצלמה עליי. לא כצלמת מדופלמת אלא זה היה חלק מהעיבוד שלי את התוכן. תחשבי, כשאת לוקחת מצלמה ליד, יש איזה רגע קדוש כזה שאת שנייה עוצרת כדי לבחור איך את מצלמת את זה. גם כשאין לנו זמן לחשוב, זה רגע כזה. עצירה פנימית כזאת. אני שואלת את עצמי כל מיני שאלות בלי שאני שמה לב בכלל".
בכל רגע שאנחנו מתעדים באים לידי ביטוי הניואנסים של נקודת המבט שלנו על העולם. צילום: Connor Olson / Unsplash
והיום בתור מטפלת, את יודעת לומר מהם הנושאים או המורכבויות הכי נפוצות שעולות בטיפולים?
"הכול. זה בדיוק כמו כל טיפול אחר, בסופו של דבר הוא מתעסק בערך העצמי. אפשר לומר שמתעסקים המון בדימוי גוף ובקונסטלציה משפחתית.
יש תהליך שאני עושה עם אנשים כבר המון שנים. אני מבקשת מכל משתתף להביא איתו צילום משמעותי מהאלבום המשפחתי. מהילדות. נגיד עד גיל 18. הוא לא חייב להיות בפנים אפילו. בדרך כלל אנשים מביאים צילומים עד גיל עשר שלהם. אני מבקשת שיביאו עוד עותק, נותנת להם עפרונות, ושואלת אותם מה הם היו רוצים לשנות בתמונה. היה ילד שנמצא לבד בתמונה ופתאום המשתתף צייר אמא מצד אחד ואבא מצד שני ונוצר דיבור מאוד עמוק על הלבד הזה שלו. על זה שלא היה איתו אף אחד. משהו בהוספה הזאת גרם לו לראות שחלק מהם נמצא איתו בתוכו. גם כשהם לא היו שם פיזית.
כשהתנסיתי בעצמי בתהליך הזה לקחתי תמונת ילדות שאנחנו עומדים בה – אני בת 7 או 8 שמה – עם סבתא שלי, אבא, אמא ואחותי. אנחנו עומדים ליד האוטו, סבנטיז כזה, לבושים יפה. ואני פתאום קולטת שהתמונה חתוכה למטה ואין לנו כפות רגליים. מי שצילם סתם לא דייק והרגליים נחתכו. רק הוספתי לכולם בעיפרון רגליים ופתאום נהייתה לי תחושת שורשים והתקרקעות ממש משמעותית. זה נתן לי תובנה. התערבות ממש קטנה, תהליך קטנצ'יק אומנם, אבל שיכול להפיל אסימון משמעותי".
אם היינו רוצים להעביר את עצמנו במודע תהליכים תרפויטיים, איך כדאי לגשת לזה?
"בניתי פעם מודל להתבוננות בצילום. במסגרת העבודה ב-Points of You. הוא מפרק אותה לחמישה שלבים פשוטים שנותנים לך המון תובנות ואתה לא צריך אף אחד בשביל זה:
בשלב הראשון – מה אני רואה? אנחנו מתחילים עם העובדות. מה יש בתמונה? אילו צורות, צבעים, תאורה, אלמנטים שנחתכים? היכן האובייקטים ממוקמים במרחב או אחד ביחס לשני?
בשלב השני – איזה מידע אני מקבל מהתמונה? אנחנו מעניקים משמעות למה שאנחנו רואים. היכן הסיטואציה מתרחשת? באיזה זמן? איזה זיכרונות היא מעלה בי? אילו סמלים או הבעות פנים אני מזהה בה?
השלב השלישי – אילו מחשבות מעוררת בי התמונה? זהו השלב שבו הידע שלנו, מה שאנו רואים לנגד עינינו, האינטואיציה, הזיכרונות והנרטיבים מעוררים זה את זה. נוכל לשאול את עצמנו שאלות כמו: מה אני מבינה? מה לדעתי קרה רגע אחרי או לפני שהתמונה צולמה? מה הנושא של התמונה בעיניי?
בשלב הרביעי – מה אני מרגישה? נשאל את עצמנו אילו רגשות מתעוררים בנו? האם התמונה מעוררת בנו ריחות, צלילים, זיכרון של מגע? אילו פרטים בתמונה הכי נוגעים בי? איך התמונה הזו מתקשרת לחיי?
מה שמוביל לשלב החמישי – מה התמונה הזו עבורי? כאן אנחנו עושים אינטגרציה לכל שלבי ההתבוננות. נוכל לשאול את עצמנו: איזה מסר אנחנו מקבלים מהתמונה הזו?"
מי מופיע ומי לא? איזה דפוס חוזר על עצמו בצילומים המשפחתיים שלנו? צילום: Georg Arthur Pflueger / Unsplash
אפרת, מהי התובנה הכי משמעותית שקיבלת מהיישומים של פוטותרפיה בחיים שלך?
"אני יכולה לספר על תהליך משמעותי שאני עוברת כרגע. כבר למעלה מחצי שנה שאני נפגשת עם חברות שלי לארוחת בוקר. אני לא נותנת להן שום הוראות בימוי, אלא רק מאפשרת להן להיות מי שהן ומצלמת אותן – כשהעיסוק שלי הוא לראות את עצמי דרכן. אחר כך אני עושה לצילומים כל מיני מניפולציות – חותכת, תופרת, גוזרת, מרכיבה קולאז'ים, מערבבת. התחלתי את התהליך הזה סביב המקום של להתבונן על הגיל שלי. אני בת חמישים וחמש וחזרתי ללמוד תואר ראשון עם חבר'ה בני 22-23. פתאום מצאתי את עצמי במקומות של שיפוט עצמי. שואלת את עצמי אם אני תואמת גיל ומה זה בכלל להיות תואם גיל? האם יש באמת דבר כזה? בגדול, אני מרגישה בנוח עם הגיל שלי אבל פתאום שם במפגש עם הצעירים האלה, התערער לי. כל דור הרי בטוח שהדור שלפניו דפוק. ואני יושבת בכיתה ואני בגיל של ההורים שלהם. והמורים בגיל שלי. ולא מצאתי קבוצת שווים. אני לא פה ואני לא שם.
אבל אני כן שייכת לחברות שלי. התהליך הזה איתן החזיר אותי חזרה הביתה. הרשיתי לעצמי לצלם כל קמט, וגם מיניות אבל מאוד במרומז. ומבחינת חבר'ה בני 22, בגיל 55 אין מיניות כבר. אבל זה ממש לא נכון. נהפוך הוא. פתאום הסתכלתי על החברות שלי מבחוץ, וראיתי דרכן את הקמטים והמיניות ואת המגוחכות ואת המקומות הלא מתאימים. התהליך הזה נגמר בתערוכה בבצלאל, כחלק מהתואר שלי. כשעמדתי שם והצגתי את התערוכה הבנתי שזה נתן לי איזו השלמה עם עצמי, עם הגיל, עם התואם גיל הזה. נזכרתי שזה לא חייב להיות 'ביוטי' כדי שזה יהיה 'ביוטיפול'".
נעשה עכשיו קצת זום אאוט. כשהיום לכל אחד יש מצלמה בכיס, איך זה משפיע על המקום של הפוטותרפיה?
"מה שמעניין לגבי פוטותרפיה זה שהיא נמצאת בהתהוות. [הפוטותרפיסטים] בארט וסוזן סונטג' כתבו על זה שבגלל שהכלים משתנים זה תחום שהוא כל הזמן משתנה. והדיגיטציה פיתחה את התחום. מהרגע שנולדה הדיגיטציה נולדה הפופולריות של הפוטותרפיה. פתאום צילום זה משהו שכולנו עושים. זה זמין ויומיומי".
זה פתח את השער ליותר אנשים לבוא ולהתנסות?
"בהחלט. אני הייתי במחזור א' בלימודי פוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב. היום אני בטח לא אגזים אם אגיד שנפתחו השנה בין 20 ל-30 קורסים בארץ".
את חושבת שזה גם פגע בפוטותרפיה באיזשהו מובן?
"שאלה מעניינת. זה כבר לא מול הפוטותרפיה, זה מול עולם הצילום כאומנות. זה עשה משבר. פתאום כל אחד נהיה צלם, כל אחד יודע לתפוס את האור. מבחינת הפוטותרפיה, דימויים תמיד היו שם, פתוחים לקהל הרחב. זה לא שמשהו שהיה שמור ליחידים ונלקח פתאום. והטכנולוגיה, שגם עשתה את המשבר, היא גם זו שבעצם אפשרה לריפוי הזה להיות".
והמשבר הזה, שכל אחד נהיה צלם, זה לא מה שקרה גם למטפלים בפוטותרפיה?
"כן, אבל זה קרה בכל התחומים. כל מקצועות הטיפול, חוץ מפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, יצאו מהאקדמיה. הרבה תחומים נהיו פופולריים. יש הרבה מאוד ויכוחים היום, בנושא הטיפולים, מהי הדת הנכונה. מהניסיון שלי יש מטפלים טובים שלא למדו דקה. והם מטפלים בחסד. ואחרים שלמדו ואין להם את זה".
אם היינו מנסות לדלות מתוך עולם הפוטותרפיה עיקרון אחד שאפשר ליישם גם בלי קשר לפוטותרפיה בחיים. בלי מצלמה. כשאני הולכת למכולת, כשאני פוגשת את אמא שלי לקפה. לאיזה היבט בה היית מתייחסת?
"אני חושבת שאחד הדברים העיקריים הוא מה שאני קוראת לו The art of witnessing, כלומר, המקום שלי שבו אני עדה למשהו שקורה. שאני לא מתעלמת מזה שאני עדה לאימג' הזה. כשמדברים על סטילס, יש משהו בפטנט הזה של צילום. מה הוא עושה? הוא מקפיא רגע. המצלמה בעצם מאפשרת לנו לשמור רגעים. מספיק להסתכל בכל דבר שקורה כרגע מולך. להקפיא. לעשות איזשהו צילום [תיאורטי]. קליק. לתת לקליק הזה להיות איזה שהוא רגע מקודש".
תמונת כותרת: Maria / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מים חיים – סדרת צילומים מציגה את המופעים המגוונים של מים סביבנו ואת יופיים
האם הזיכרונות שלנו מוגנים יותר במרחב הפיזי או הווירטואלי – ומה אובד בתרגום ביניהם?
כוחה של קבוצה – 6 אלמנטים מתוך טיפול קבוצתי שניתן ליישם בארוחת ערב משותפת
עוד מרדיו מהות החיים:
