הצצה לסטודיו אומן: בית האדמה בכליל שהוא גלריה לדמויות שבטיות בורקות עיניים

תמר ברי למדה אנימציה בבצלאל אבל החיבור בינה לבין מחשבים היה רופף. 10 שנים מאוחר יותר הבינה שכל מה שהידיים שלה רצו לעשות היה לגעת באדמה. מה שהתחיל כפרויקט בניית בית אקולוגי הפך לגלריה חמימה וייחודית של דמויות שבטיות ומסקרנות.

תום לב-ארי בייז | 25 אוקטובר, 2022

ההגעה לביתה של תמר ברי בכליל אינה שגרתית. הדרך נראית כמו חלק משביל ישראל, מתפצלת לכמה נתיבים צרים שיש לשלול, מאלצת את הבאים להאט לרגע ולהקשיב לבטן. מה הכיוון? היכן הבית החום-צהוב שאליו מובילות מדרגות מאולתרות מסלעים מקומיים?

כמעט כל חדר בבית נמצא בקו גובה אחר, ומעט מאוד דלתות מפרידות בין החללים. רצפת העץ מכוסה שטיחים בצבעים חמים והחלונות מגוונים – חלקם עם תריסים, אחרים נפתחים כלפי מעלה ובשירותים חלון עגול שעשוי מדלת של מכונת כביסה. דמויות מאדמה מכסות את הקירות, מביטות אל הנוכחים בעיני זכוכית מבריקות, פרועות שיער ומעוטרות בתכשיטים, צדפים, בדים וחרוזים צבעוניים. גם אחרי שוטטות של 20 דקות, נותרת תחושה שיש עוד המון לראות ולגלות.

ברי גדלה בבית דתי והיום אורח חייה שונה. "היו הרבה תנועות פנימיות של שינוי עד שבחוץ העזתי והשלתי את השרוולים", היא מספרת. בגיל 22 טסה להודו. השהות לבד והזרות מסביב אפשרו לה לחקור מה מרגיש נכון ומה לא, לגשש אחר מי היא רוצה להיות. כשחזרה מהטיול נרשמה ללימודי אומנות בבצלאל אך כשאלו התגלו כתיאורטיים מדי התגלגלה לאנימציה. במסגרת החינוך הדתית שבה למדה לא הייתה כל כך גישה לטכנולוגיה. "העבודה עם המחשב הייתה ממש קשה, חריקת שיניים", היא מספרת. "לא ידעתי איך ליצור תיקייה. לא ידעתי איך לשמור. ומסביב היו הרבה ילדי מחשבים". בשנים שאחרי הלימודים היא ציירה בצבעי שמן ואיירה כמה עבודות של אחרים אבל משהו הרגיש חסר.

את בתה הבכורה ילדה ברי בכפר מרוחק באפריקה, בבקתה קטנה שבנתה במו ידיה ביחד עם בן זוגה, אמנון, ועם אנשי הכפר. לאחר מכן שוטטו ביוון מספר חודשים, חזרו וגרו בקרוואן ברחבי הארץ, והביאו לעולם עוד שלושה ילדים – ולבסוף החליטו לבנות את ביתם מאדמה ביישוב האקולוגי כליל. את השלד בנו בעלי מקצוע, אבל מהנקודה ההיא החל פרויקט משפחתי שנמשך כשנה וחצי. "היה שלד וגג ויריעה שמכסה, ונכנסנו פנימה. עם הילדים", היא אומרת, "הוואן היה פה ליד ובו היה המטבח וזהו, התחלנו לבנות לבד את כל השאר. עם עזרת מתנדבים מקסימים שבאו והלכו. זה היה משוגע". תוך כדי העשייה היומיומית והמאתגרת הזו גילתה ברי ששילוב מסוים של אדמה, חול, מים ונייר יוצר עיסה שמתייבשת בצורה יציבה שאינה מצריכה שריפה, להבדיל מחמר.

"אני מגלה שיש לי בידיים חומר פיסולי מדהים שמאפשר לי להיכנס לדקויות ואני יכולה לשלב בו כל מה שבא לי כי הוא לא הולך לשריפה וזה פותח לי את הדמיון, המשחק הזה בין חומרים, וזה שאני יכולה להכין אותו מהאדמה שיש לי בחצר – זה מטורף", היא מספרת. פתאום התבהר לה שזה מה שהיה חסר – החומר. העבודה הישירה, בידיים חשופות. היכולת לברוא דמויות תלת ממדיות, מוחשיות, מתבוננות, ובעלות נוכחות כמעט אנושית.

1. מול אילו חולשות אנושיות שקשה להכיל את מצליחה להתנהל באורך רוח?

"חוסר תקתוק אולי. אני אוהבת את זה שיש חולשות אנושיות. אני אוהבת שלא הכול מוחזק, שיש משהו יותר רפוי ואנושי וחלש. אני חושבת שאמנון כזה. כלומר, שנינו. אנחנו יכולים למצוא הרבה ביקורת על אופן ההתנהלות הלא מהודק שלנו. אבל יש בזה גם חן. לכן אני סלחנית לגבי זה. ואני חושבת על כל חברה או מישהו שאני מכירה שאני רואה בו את האנושיות הזו ויש לי כלפיה איזה חום".

2. לאילו חולשות אנושיות יש לך אפס סובלנות?

"כעס הוא משהו שיכול להפעיל אותי או להרחיק אותי. כעס ותוקפנות. קשה לי להכיל את זה. הייתי רוצה לפעמים שתהיה לי יותר סלחנות שם, אבל זה מאיים עליי. מפחיד אותי שזה יצא משליטה. אני רואה איך אמנון שווה נפש מול כעס של מישהו אחר וגם של עצמו. ואני? אני נסגרת. נכנסת למקלט".

3. מהי החרטה הראשונה שעולה לך לראש?

"עלה לי משהו מלפני שבע שנים. איבדתי סבלנות לילדה. היא הייתה בת שנתיים ונכנסה לאיזה טנטרום כזה שבחיים לא היה. היא רצתה רק את אבא והוא לא היה שם. אני הייתי כנראה נורא קשה איתה, לא יודעת בדיוק, הייתי בחוסר סבלנות תוקפני שכזה והיא לא נתנה לי אפילו לחבק אותה ולהרגיע אותה. זה לא קרה אף פעם לפני וזה נתן לי כאפה כזו. נזכרתי שאני הבנאדם שנותן לה את הביטחון בעולם ואני חייבת להיות 'על זה'".

4. מה השינוי התפיסתי הכי משמעותי שעברת?

"וואו. היו הרבה. אני חושבת שבתהליך הארוך הזה של החזרה בשאלה היו נקודות שראיתי שאני עושה את מה שהכי פחדתי מפניו. שהכי הזהירו אותי ממנו. תמיד הזהירו אותנו שאם נתרחק מהדת לא יהיה לנו כלום. שום חיבור אל הרוח. זה יהיה ריק. ועוד יותר מסוכן מהריק הזה היה אש זרה. רוחניות שהיא לא מעוגנת בהלכה. ומצאתי את עצמי חווה את הרוחניות הזו, בלי מסגרת דתית, והייתי צריכה ממש להסכים ללכת בדרך הזאת. הפחד לא עובר ביום אחד אבל ראיתי שבכל פעם אני משילה עוד קצת את ההגנה הזאת של הלבוש, של ההלכה, ויוצאת אל החיים שיש בהם גם לכלוך והתנסויות מיניות שמסכנות את הנפש שלי. ובכל שלב כזה אמרתי לעצמי שאני סומכת על החיים. שאני מאמינה שאני אזכה לאהבה ומשפחה גם כשאני לא מוגנת על ידי ההלכה. זה היה נראה נורא מסוכן. אני חושבת שבמסע הזה התחברתי אל החיים ואל העומק שלהם הרבה יותר. בעולם החדש הזה מותר להרגיש הרבה דברים ולפגוש את החיים כמו שהם".

5. איזו מילה אחת יכולה להחליף מבחינתך את המילה אושר?

"תענוג".

6. מה טועים לחשוב עלייך?

"אני חושבת שרוב האנשים רואים רק את הצד החיובי שלי. כשאני בטוב. ואת החושך והכאב אני פחות חושפת. גם מול עצמי. אבל אני יודעת שיש שם הרבה. נדיר מאוד שאני אהיה חשופה, פגועה, בוכה. בכלל, הבכי לא נגיש לי. אני עושה איתו דרך. מנסה לייצר לי מרחבים שבהם הוא יכול לעלות".

7. אילו יכולת לשנות שני דברים בכל בני האדם, מה היית משנה?

"שיהיו בביטוי ובראש פתוח (open mind). זה מה שאני רוצה להוסיף למערכת – פתיחות וביטוי".

8. מה הדבר שהכי כדאי להימנע ממנו במערכות יחסים?

"להימנע מלהסתיר, להדחיק, לשמור".

9. מה היית משנה בחינוך שקיבלת?

"וואו. הכול. הייתי מוסיפה חום ואנושיות. סבלתי בבית הספר מלשבת בכיתה ולהשתעמם. הייתי מפוזרת, לא מגיעה לשיעורים, הסתובבתי עם ילקוט שהיו בו רק סיכות מהדק ולא ידעו מה לעשות איתי. המערכת רק ניסתה ליישר אותי. הייתי בחוויה של כשל, שזה לא עובד לי. וגם השמרנות הייתה מחניקה אבל יותר מהכול הייתי רוצה שיהיו אליי חמים. שיראו אותי. אני זוכרת רק דמות אחת כזאת וזה מה שהייתי מוסיפה. עוד מזה".

10. לו יכולת לגלות משהו שאת לא יודעת (על עצמך, על החיים), מה היית רוצה לדעת?

"וואו. עלה לי משהו די עגום. הייתי רוצה להיות מסוגלת לפגוש דברים שהדחקתי עד כדי כך שאני לא זוכרת אותם והייתי רוצה לאפשר לתודעה שלי להיזכר ולעבד אותם".

11. מה היית עושה אם לא היית מתעסקת באומנות?

"אז בכתיבה. היום הכתיבה היא תבלין כזה, אבל הייתי רוצה שאחרי שאני אמות מישהו יעבור על היומנים שלי ויערוך אותם. יוציא מהם קטעים. הדגש הוא על זה שלא אני אצטרך לעשות את זה כי אין לי כוח. מצדי אני דווקא אשמח לחיות ולראות מה יצא. אני גם נורא אוהבת לאלתר מוזיקלית והייתי מוכנה להקדיש לזה את החיים שלי. אני בקושי מנגנת אבל אני שרה. כשאני שרה, בעיקר מאלתרת, אני מרגישה שזה הכי קרוב לאלוהות בשבילי. שזה הכי ביטוי של המעמקים שלי, אפילו יותר מחומר".

12. מה מאפיין את כתב היד שלך ומה זה יכול ללמד עלייך?

"הייתי אומרת שכתב היד שלי בחומר לוקח אל עולמות אחרים, אל שקט ורכות וזיכרונות מאיזו ארץ נשכחת או שלא קיימת בכלל. ולפעמים יש בו עצב ולפעמים שובבות. משהו שנעים להסתכל עליו. זה נבנה דרך ההבעות של הדמויות שלי והחומרים – בדים, פונפונים, פראנזים – זה לוקח אותי לאיזו חמימות, משהו כמו סינר בולגרי, איזה זיכרון שמעולם לא היה לי. כמו מפצה על חוסר. בנוגע לכתב יד, הכתב שלי קולח. כשאני כותבת בדפוס יש לי אותיות שהן כמו הפונט הקלסי רק שאני מעוותת אותו קצת. הוא גם חמים וילדי. לא מסודר, האותיות קצת קופצות, גדלות וקטנות. אפשר להגיד שהכתב יד שלי נהנה מהחופש שלו להיות מגוון. הוא מאורגן במידה אבל משחק".

13. מה את הכי אוהבת לבשל?

"וואו, אני לא אוהבת לבשל. אני ממש באתגר עם הנושא הזה. אני יכולה לשים סיר אורז, לשכוח אותו, להריח כשנשרף, לשים קצת שמן זית מלמעלה וזהו. או להכין טוסט. לחם עם חמאה. אני מאוד אוהבת לאכול אוכל שווה ומעניין. נורא אוהבת להתענג על מאכלים, אבל כאילו כל דקה שאני במטבח אני מרגישה שנגזל ממני הזמן שלי בסטודיו".

14. בעינייך, האם יצירה נתונה לפרשנות הקהל או שיש לה מסר מכוון להעביר?

"יש את הדבר שקורה לי כשאני יוצרת יצירה ויש את הדבר שקורה לבנאדם אחר מולה וזה עומד בפני עצמו. כשעשיתי פה תערוכה למכירה הייתה פה מישהי דארווישית כזאת, חיה בלי כסף, באוהל, אוכלת רק פירות. קנתה יצירה ב-700 שקל, מעין סבתא-עץ. והיא אמרה לי 'אני צריכה אותה עכשיו בחיים שלי'. ואני יודעת על מה היא מדברת כי גם אני, כשיצרתי אותה, הרגשתי שאני צריכה את הדמות הזאת. פיסלתי את הפנים שרציתי שיסתכלו עליי. ולה יש את מה שהסבתא הזאת מחזיקה לה ולי היה את שלי".

15. איך נראה התהליך היצירתי התיאורטי שלך? מה מעורר השראה בעינייך?

"הרבה פעמים אני פשוט יושבת ומתחילה לשחק בחומר. הכי אני אוהבת שיש לי דלקה על משהו. שפתאום עולה לי רעיון ויש לי זמן להרהר בו ולפנטז אותו. לפעמים המרחב מעורר את ההשראה – אני מזהה פינה בבית שבא לי שיהיה בה משהו ואני מתחילה לפנטז מה. ואז כשזה בא אני קמה והולכת מהר, בחיפזון כזה, לסטודיו, מפילה דברים בדרך. ומתחילה. ואני לוקחת נשימה ומזכירה לעצמי שזה ייקח זמן".

16. איך נראה תהליך העבודה המעשי שלך?

"אני מסננת את האדמה עם רשת גדולה ומוסיפה לה חול ים. אני טוחנת נייר גרוס עם מים חמים ואז מערבבת יחד במערבל ידני גדול וזהו. אני שומרת אותה לחה. ובגדול כל יום השולחן שלי פתוח והחומר מונח. זה שזה נגיש לי הכי עובד לי".

17. מה את עושה כשאת נתקעת במחסום יצירתי?

"לפעמים יש לי השראה למשהו משוגע ולפעמים [כשאין] אני אומרת 'טוב, אני אעשה דברים קטנים, יפים, פשוטים'. לפעמים אין לי כיוון ואז אני מעתיקה מעצמי. אני שואלת: מה יפה שכבר עשיתי? ולוקחת אותו בתור מודל ומזה יוצא משהו אחר".

18. עם מי את הכי אוהבת לדבר על היצירות שלך ולמה?

"עם מי שמתעניין. אולי הכי עם התלמידות שלי. כי אני מרגישה שהן באות לקבל ואז זה מוציא ממני עוד עומק. אולי אני אפילו מרגישה בשליחות, לחבר אותן אל היצירה".