בזמן שאנו חווים את המוח המודע כדומיננטי, רוב הפעילות המנטלית מתבצעת על ידי ניחושים של תת-המודע בהסתמך על ניסיון העבר. עוד לפני שדברים קורים בפועל המוח צופה אותם בדיוק מרשים; זו הסיבה למשל שאנו לא יכולים לדגדג את עצמנו. ואולם, כשזה לא נוח לנו, נראה שהמערכת הופכת סלקטיבית בתחזיותיה.
נתחיל מהסוף – אנחנו לא מסוגלים לדעת שנמות. כלומר, אנחנו יודעים שיום אחד לא נהיה פה, אבל המוח לא מסוגל, ויש שמשערים לא מעוניין, לדמות את 'אני' כ'אינני'. אצל הרוב המוחלט של האנשים, אין במחשבה על המוות כדי להוביל למסקנה הברורה שהם אלה שהולכים להיות מושאיו יום אחד. ולמה זה משנה? כי זה משונה. לאור תיאוריות עדכניות במדעי המוח התופסות את המוח כמכונת תחזיות משומנת היטב שמסוגלת לצפות מראש את רוב המידע שמעובד בה, אך הגיוני שמסקנה כה דטרמיניסטית תיכלל ברפרטואר התחזיות שלו.
אבל היא לא. וכדי להבין מדוע עלינו להתחיל בשאלה איך ייתכן שאחרים יכולים לדגדג אותנו, אבל אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו?
ובכן, מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים להבהיל את עצמנו. זה אומנם נשמע טריוויאלי, אבל מנגנון די מורכב מווסת את ההבדל בין הפתעה וידיעה.
חלק במוח נמצא צעד אחד לפנינו כל הזמן
קרדיט לפרויד, החלוקה שלו את המוח למודע ותת-מודע הייתה כה מהפכנית ומשכנעת, שהיא ממשיכה להחזיק מעמד בתפיסה המקובלת משלהי המאה ה-19, אף-על-פי שהתקדמות בחקר המוח מציגה היום ארגון שונה של הפעילות המנטלית שלנו. "המודע ותת-המודע […] אינם מתחרים שנאבקים על הגמוניה בנפש שלנו", מסביר סטיב אייאן ב-Scientific American, "במקום זאת, יש רק מוח אחד שבו גדילים של מודע ותת-מודע שזורים זה בזה. למעשה, אפילו המחשבות והמעשים ההגיוניים ביותר שלנו נובעים בעיקר מתהליכים אוטומטיים, תת-מודעים".
תחת איד אגו ושות', לפי תיאוריית "המוח החוזה", תת-המודע שלנו עסוק כל העת בייצור תחזיות לגבי כל דבר ועניין שעל הפרק, ועל בסיס התחזיות קובע תגובה עוד בטרם המחשבה המודעת שלנו מעורבת בסוד הדברים. כשאנו עולים במדרגות, למשל, אנחנו לא מחשבים את גובה הרום ועומק השלח בצורה יזומה בכל מדרגה ומדרגה. אנו מסתמכים על תחזית שמתרחשת בתת-מודע, שבסבירות גבוהה מאוד המדרגה הבאה תהיה זהה בגודלה למדרגה שאנו דורכים עליה זה עתה. "האוטומציה הזו מאפשרת לנו להתנהל בעולם בצורה חלקה", מסביר אייאן.
ואולם, המודע לא נמצא שם רק כ'ממשק משתמש'. יש לו שני תפקידים עיקריים בהתנהלות השוטפת: גיבוי לכישלון בתחזית, ומערכת לימוד לשיפור דיוק תחזיות עתידיות. חלקנו הרגשנו את התפקיד הראשון במעלה גרם מדרגות שלא נבנה כהלכה. מעידה על מדרגה קצרה או נמוכה מדי היא כשל בתחזית, ושם המודע נכנס לפעילות. אנחנו נעשים ערים לפעולת הטיפוס במדרגות, מיקום הרגליים והמנח הגופני בכלל, והמערכות עושות כל שביכולתן לתקן את השגיאה בחיזוי, להתייצב, להיעזר במעקה או למזער נזק של נפילה. התפקיד השני מתרחש בערך בה בעת, כיוון שהניסיון המודע הזה נצרב בתודעה ונכנס למאגר המידע הסטטיסטי, 'לצורך שיפור השירות'. אם מעידות כאלה יחזרו על עצמן תדיר, תת-המודע יתאים את עצמו. אך אם אירוע כזה הוא נדיר, המוח לא ישקיע בשימור הזיכרון הזה, כיוון שבשיקולי עלות-תועלת יותר יעיל לקחת את הסיכון. זה יכול להסביר מדוע לפעמים אנו חוזרים על טעויות: ייתכן שהן חריגות מכדי להירשם בפול. מכל מקום, באמצעות למידה מודעת, כותב אייאן, המוח מעדכן כל הזמן את התחזיות.
"תת-המודע שלנו עסוק כל העת בייצור תחזיות לגבי כל דבר ועניין שעל הפרק, ועל בסיס התחזיות קובע תגובה עוד בטרם המחשבה המודעת שלנו מעורבת בסוד הדברים. כשאנו עולים במדרגות, למשל, אנחנו לא מחשבים את גובה הרום ועומק השלח בצורה יזומה בכל מדרגה ומדרגה. אנו מסתמכים על תחזית שמתרחשת בתת-מודע, שבסבירות גבוהה מאוד המדרגה הבאה תהיה זהה בגודלה למדרגה שאנו דורכים עליה זה עתה".
איך מתבצעת התחזית בפועל? לדבריו, מה שהמוח עושה באשליות אופטיות – דהיינו משלים דפוסים על בסיס הניסיון – קורה ככל הנראה בכל התהליכים המנטליים של היומיום. ההשלמה הזו היא למעשה ניחוש מושכל. תת-המודע משער מה עתיד להתרחש כשאנחנו עדיין 'לא יודעים', וזה קורה הן בעולם החיצוני והן בתוכנו. כך למשל, "ניסויי מעבדה הראו כי נבדקים מזהים את הכלל שעומד בבסיס משימה מסוימת לפני שהם מסוגלים לנסח את הכלל ורבלית". ובאותו אופן הוא צופה את מה שקורה בגוף פנימה. על רעב, מסביר אייאן, אפשר להסתכל כעל "ציפייה תת-מודעת לאובדן אנרגיה שממשמש ובא". בקצרה, תת-המודע "מציץ אל העתיד באופן עקבי ושוקל מה הולך לקרות".
וזו הסיבה שאנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו. העובדה שההוראה לגעת באזור מסוים יוצאת מהמוח היא כמו מודיעין לשאר חלקי הגוף. "כשתחושת הדגדוג בכף הרגל מעובדת, האזורים במוח שאחראים על עיבוד מגע כבר מיודעים היטב על כך שזו האצבע שלכם שמבצעת את הפעולה". איבדנו את אלמנט ההפתעה ולכן לא הופרעה הפעולה האוטומטית של תת-המודע.
לאן מביט האיש? חריגות מהדפוסים המוכרים לנו מובילות לכישלונות בחיזוי של תת-המודע, ומעבר לעיבוד מודע. צילום: Nikita Godunov on Unsplash
כל סכנה היא סכנה מדומה, עד ש
כשדברים מתרחשים בתוך הגוף למוח יש שליטה על המידע. כמו בדגדוג עצמי, כך גם בפעולות מוטוריות נוספות, המוח מיידע את כל חלקיו שפעולה הולכת לקרות כל רגע. ההצצה שלו לעתיד מדויקת בשיעור גבוה מאוד. כשאנו מביטים מעלה ברור לנו שראשנו זז ואנחנו לא מופתעים מכך שהעולם פתאום צנח.
ואולם, כשאנחנו צריכים להשלים מידע ממקור חיצוני כללי המשחק משתנים. חשבו על זה: גם היום כשברור לנו במאת האחוזים שכדור הארץ נע סביב צירו, נדמה לנו שהשמש נמצאת בתנועה. היא 'שוקעת' ו'זורחת'. אין לנו מידע פנימי שכדור הארץ הוא שזז, כיוון שהוא לא מחובר למערכת התקשורת של המוח. אפשר לשער שלאורך ההיסטוריה הנתק הזה הוביל אינטואיטיבית להנחה הגיאוצנטרית, שלפיה גרמי השמיים נעים סביבנו.
אז איך בעצם אנחנו אמורים להשלים מידע מהעולם החיצוני?
דוגמה שמבהירה את הבעייתיות מציגים אראש ג'אבנבקט ולינדה סאב, פרופסורים לפסיכיאטריה באוניברסיטת ווין סטייט, דטרויט. השניים מעלים ב-The Conversation את השאלה הבאה: איך אנחנו יודעים להבדיל בין פחד ממשי ומסכן חיים ובין פחד בידורי, כמו זה שתוקף אותנו בסרטי אימה, ברכבת שדים וכדומה.
"שבירת הסכמה שומטת את הקרקע תחת תחושת הביטחון שלנו שמניחה כי דברים צריכים לקרות תחת כללים ידועים מראש. בכך מחלחלת ההבנה שידיעת ההקשר עלולה שלא להספיק. או יותר מדויק, עלולה להיות אי-ידיעה".
"גורם משמעותי בדרך שבה אני חווים פחד הוא ההקשר", הם מסבירים"כשאתם נכנסים לבית רדוף בליל כל הקדושים, למשל, ומצפים שרוח רפאים תקפוץ עליכם תוך ידיעה שהיא לא איום אמיתי, אתם יכולים במהירות למתג מחדש את החוויה".
המשמעות של הדברים המובנים מאליהם האלה – לכאורה – היא שתחושת הידיעה שלנו היא סוג של אשליה.
נקשה רגע כדי להבין מדוע. איך אנחנו יכולים לדעת שבאמת ההפתעה הזו לא מהווה סכנת חיים? בסרט צעקה 2 השתמשו בשאלה הזו כדי לזרוע בצופים אימה קיומית. סצנת הפתיחה מתקיימת בהקרנת סרט אימה המבוסס על אירועי הסרט הקודם. כחלק מפעולות הקידום מחולקות לבאי הקולנוע המסכות של הרוצח, אקססורי שבהקשר הזה נתפס כבלתי מזיק. הרוצח מנצל את ההקשר 'הבטוח': הציפייה שלהם, הניחוש העתידי, שעוטי המסכה הם צופים תמימים כמותם, מתבדים לפחות במקרה אחד גורלי.
בנוסף לבהלה הרגילה המבוססת על הפתעה, שבירת הסכמה שומטת את הקרקע תחת תחושת הביטחון שלנו שמניחה כי דברים צריכים לקרות תחת כללים ידועים מראש. בכך מחלחלת ההבנה, שידיעת ההקשר עלולה שלא להספיק. או יותר מדויק, עלולה להיות אי-ידיעה.
אז מה היא כן?
תוכנת כיווץ מידע ביולוגית
כפי שאמרנו, המוח החוזה מתבסס על מידע קיים, הניסיון שלנו. אומנם תיאורטית משהו יכול להשתבש בכל רגע נתון, אבל תת-המודע עורך אנליזה סטטיסטית, מה ההיתכנות לכל תרחיש. במובן הזה הוא פועל כמו תוכנות כיווץ, מסביר פרופסור ללוגיקה ומטפיזיקה אנדי קלארק בטור ב-New York Times. כדי להעביר תמונה, לצורך העניין, בזמן קצר ומבלי להשבית פעילות חיונית של המחשב, הקובץ צריך להיות "קל", כלומר להכיל פחות מידע. מה שתוכנות כיווץ עושות, במילים פשוטות, הוא להניח, או לחזות, שפיקסלים סמוכים יהיו בעלי צבע דומה, ולוותר על העברת המידע שלהם. רק כאשר יש סטייה מהתחזית המידע מתועד ומועבר.
כך, מסביר קלארק, זה נראה בגרסה האנושית: "כשאתם חושבים שאתם רואים או שומעים את החתול או הכלב האהוב שלכם כשהדלת או הרוח משמיעות בדיוק את הרשרוש או הטלטול הנכונים, קרוב לוודאי שאתם משתמשים בתחזית מתורגלת היטב כדי להשלים את הפערים, חוסכים ברוחב פס ומכירים את העולם טוב יותר (בדרך כלל)". אנחנו לא צריכים לראות את דמותו המלאה של הכלב כדי 'לדעת' שהוא שם, וגם לא לערוך לו בדיקת DNA בכל פעם שהוא יוצא משדה הראייה שלנו. המוח חוזה שזה הכלב, ולרוב זה מספיק.
נשמע קצת חסר אחריות? קלארק מסביר כי המוח מתבסס על מנגנון מורכב ביותר של שכבות מידע עם היררכיה פנימית, כשכל שכבה מנסה לחזות את המידע שמסונן מקודמתה, ובכל פעם מה שמעובד בצורה מודעת הוא רק החריגות מהתחזית של כל שכבה ושכבה. התהליך הזה מאזן בין חיסכון במשאבים ובין שמירה על דיוק, כדי לטשטש ככל הניתן את החורים במידע הוודאי שלנו. או, במילים אחרות, ליצור אשליית ידיעה כמה שיותר מציאותית.
קלארק מכנה זאת "הזיה מבוקרת". אנחנו משתמשים במידע חלקי מהעולם החיצון רק כדי לוודא שהתמונה הפנימית שלנו עקבית מספיק וקרובה מספיק לאב-הטיפוס של תמונת המציאות הקיימת בתוכנו, אב-טיפוס שמתעדכן על בסיס סטיות ממנו.
אנחנו כמעט לעולם לא מעבדים את מלוא המידע מהעולם החיצון, אלא מסתפקים ברמזים כדי להשלים אשליה של ידיעה. צילום: Ann.Gumovskaya/ shutterstock
החיים מנצחים את סטטיסטיקת המוות
אבל לא כל סטייה נושאת מספיק משקל כדי לשנות את התמונה הפנימית. המוח צריך מספרים. התחזיות שלנו מבוססות סטטיסטיקה: ככל שאירועים חזרו על עצמם יותר פעמים, כלומר מאופיינים במובהקות סטטיסטית, כך אנו צופים שהם יחזרו על עצמם וחוסכים לעצמנו את הטרחה שבעיבוד מודע שלהם. אנחנו מקדישים את הקשב היקר שלנו רק לדברים שלא מותאמים לתמונה הפנימית.
לכן, על פי מודל המוח החוזה, אנחנו 'יודעים' – במובן שנהוג להתייחס למושג הזה – רק בדיעבד. רק אחרי שהתברר לנו כי אכן האירוע התפתח בצורה שתואמת את הדפוס הסטטיסטי שקיים אצלנו. אבל עד לאותו רגע המידע הוא בגדר ניחוש.
אפשר לומר שהלכה למעשה אנחנו מנחשים את חיינו ואף עושים זאת בדיוק מרשים. אבל זה נעצר בניחוש החיים. כשזה מגיע למותנו, מנגנון החיזוי קורס.
"אנחנו 'יודעים' – במובן שנהוג להתייחס למושג הזה – רק בדיעבד. רק אחרי שהתברר לנו כי אכן האירוע התפתח בצורה שתואמת את הדפוס הסטטיסטי שקיים אצלנו. אבל עד לאותו רגע המידע הוא בגדר ניחוש".
את הגליצ' הזה גילה ד"ר יאיר דור-זיידרמן בסדרת ניסויים שנערכו באוניברסיטת בר-אילן. יסמין ספלקוגלו שמדווחת על מחקרו ב-Live Science, מסבירה כי היה זה "ניסיון ליישב את האופן שבו המוח לומד עם האוניברסליות של המוות". זיידרמן מכיר היטב את מודל המוח החוזה ונראה לו תמוה שהמידע על מותנו נעדר. כאמור, לא על היותו עובדת עולם, אלא המידע על החוויה הסובייקטיבית שלו, על האינטימיות שבה אנו עתידים לפגוש בו על ציר הזמן. אם נתאים את האירוע הזה לתהליך הסטטיסטי שתיארנו, "כל מי שחי אי פעם ימות, כך שהגיוני שהמוח שלכם יוכל 'לחזות' שגם אתם תמותו", מסבירה ספלקוגלו.
כדי לברר מה קורה שם יצרו החוקרים דפוס מלאכותי עבור נבדקים: הם הציגו להם דיוקן של אדם זר לצד מילים הקשורות למוות, ובכך טיפחו בקרבם אסוציאציה בין הדמות למוות. הרעיון הוא שכאשר החוקרים יציגו לנבדקים תמונה של אדם אחר עם מילים של מוות, מוחם יגיב בהפתעה, כיוון שתחזיתו לא אומתה.
וכך אכן קרה, למעט חריגה אחת. באחד הניסויים הראו לנבדקים תמונה של עצמם לצד מילים של מוות, אך כאשר הראו להם פנים של אדם זר, מוחם הגיב באדישות. לא נרשמה הפתעה. מסקנת החוקרים הייתה שהמוח נכשל בקשירת דמותם שלהם עם הקונספט של מוות. הוא נמנע מרישום סטטיסטי של החיבור 'אני' ו'מוות', וכתוצאה לא יכול היה לחזות זאת.
אבל למה שיפעל כך?
על פי ספלקוגלו, תיאורטיקנים משערים כי המוח נמנע מחיזוי מותנו מטעמים אבולוציוניים. דהיינו, לו היינו מודעים לסופנו הקרב, הפחד היה עלול למנוע מאיתנו לקיחת סיכונים הנחוצים לשם הישרדות.
אבל משהו בהנחה הזו חסר. מה אם התשובה נעוצה בכלל בדטרמיניזם של המסקנה?
על פניו, הגיוני להניח שהמוח ירצה לחזות את המוות, כדי להימנע ממנו. הרי סכנות וסיכונים הוא חוזה בכל מקום. אבל בזמן שמסיכון יש דרך חזרה ולכן כדאי לחזות אותו, מה הטעם בחיזוי המוות עצמו? ולכן, בניגוד לפחד מפני המוות, ייתכן שאדישות והיעדר משמעות יותר מטרידות אותו.
אולי, אם כן, זה לא כשל, אלא מפסק בטיחות מובנה במנגנון החיזוי. הוא מונע מתת-המודע להוביל אותנו אל התחזית האולטימטיבית – כל זה הולך להיגמר – שהייתה מייתרת הדחף הקיומי שלנו.
קיימים הרבה פערים בידע הממשי שלנו על העולם, והמוח משלים אותם במעשה אומנות כמעט ללא רבב. אך כדברי המשורר האנגלי בן המאה ה-18 תומאס גריי, "בורות היא ברכה": יש חללים, שיש לנו אינטרס לטפח.
תמונת כותרת: 愚木混株 cdd20 on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
העיקר הכוונה? הקשר המוזר בין מחשבות למעשים
יכול להיות שהסתכלנו לא נכון על עיקרון האבולוציה? מה המוות מספר על תכלית החיים
האם גם מחר תזרח השמש? עד כמה אנחנו בטוחים ביכולת שלנו לדעת משהו
עוד מרדיו מהות החיים:
רבות הדרכים – ד"ר בלתאזר תירוש על התודעה והתפתחויות בחקר המוח
