המוסר נתפס בדרך כלל כמערכת חוקים עליונה שמרסנת את אופיינו הפרוע ומקורה בתורה דתית, בחוקים חברתיים או בשכל הישר שלנו. ואולם, האם ייתכן שהוא נובע דווקא מהדחפים הקדמוניים ביותר שלנו? מחקרים שופכים אור נוסף על הנושא.
ב-1940 יצא לאקרנים סרטו של וולט דיסני פינוקיו, המבוסס על סיפור ילדים איטלקי מהמאה ה-19. בגרסה הקולנועית מגיעה הפיה הכחולה לביתו של הנגר הזקן ג'פטו, שכל משאלתו הייתה שבובת העץ שיצר תהיה לו לילד אמיתי. היא מפיחה בבובה חיים, אך הדמות החדשה עדיין אינה ילד אמיתי בכל רמ"ח איבריו. בשביל שהמשאלה תתגשם במלואה, אומרת הפיה, על פינוקיו להיות אמיץ, כן ומתחשב, וכן ללמוד להבחין בין טוב לרע.
"טוב לרע? אבל איך אדע?" שואל פינוקיו. "המצפון שלך יראה לך", משיבה לו הפיה. "מה זה מצפון?" שואל פינוקיו. "מה זה מצפון!" מזדעק ג'ימני הצרצר. "אני אומר לכם! מצפון זה אותו קול קטן שאנשים לא מקשיבים לו. זאת הבעיה עם העולם היום". "טוב מאוד!" אומרת הפיה ופונה לג'ימיני. "אני ממנה אותך להיות המצפון של פינוקיו. השומר העליון של הידע על הטוב והרע, יועץ ברגעי פיתוי ומדריך בדרך הישר הצרה [ …] זכור פינוקיו, היה ילד טוב ותמיד תן למצפון שלך להדריך אותך". "אני אעזור לך!" מצהיר הצרצר. "בכל פעם שתצטרך אותי, פשוט תשרוק".
כמה קל היה אם לכולנו היה צרצר קטן שיסביר לנו מה הדבר הנכון לעשות בכל רגע של התלבטות מוסרית. ואולי בעצם יש לנו? אומנם הוא לא צרצר, אך האמת היא שבכולנו שוכן קול קטן שמכוון את מעשינו. דורות של אנשי דת, פילוסופים וחוקרים עדיין דנים בשאלת מקורו של הקול הזה. האם הוא פנימי או שמא חיצוני? האם נכפה עלינו מלמעלה או שנובע מאיתנו?
חוק וסדר: המוסר מלמעלה למטה
לפי ג'ק מאדן, מייסד יוזמת Philosophy Break, במשך רוב שנות הציוויליזציה האנושית נתפס המוסר ככוח עליון לאדם. האופי האנושי נחשב לא פעם כבלתי אמין ואנוכי, ולכן רווחה האמונה שהוא זקוק לחוקים חיצוניים שיאלצו אותו לנהוג בהגינות ובשיתוף פעולה. בחברות דתיות מקורה של סמכות זו הגיעה מחוקים שמימיים שפורשו והועברו לציבור על ידי כוהני דת, בזמן שבחברות חילוניות הייתה זו סמכות המדינה. כל חברה פיתחה לעצמה חוקים וכללים שנועדו להבטיח את שיתוף הפעולה בין הפרטים בה ולשמור על הסדר.
ד"ר ראלף לואיס, פסיכיאטר ומרצה לפסיכיאטריה באוניברסיטת טורונטו, מסביר ב-Psychology Today כי תיאוריות "אמנה חברתית" כאלו פותחו בעידן הנאורות על ידי הפילוסופים תומס הובס, ג'ון לוק, וז'אן ז'ק רוסו. הובס טען בזכות שלטון אבסולוטי בידי ריבון המחזיק בסמכות מוחלטת על כל תחומי החיים (לרבות עקרונות המוסר) בכדי לרסן את הפרטים שבחברה. לעומתו, לוק דגל בשלטון רציונלי ושקול בהסכמת הנתינים. לשיטתו, בני אדם נוטים לוותר על חלק מסוים מעצמאותם ולמסור אותה לסמכות המרכזית במדינה, מתוך ההבנה כי זו תגן על זכויותיהם על ידי הענשת אלו המפרים אותן.
נראה אם כן, שתהליכים סוציאליים, תרבותיים וחינוכיים משחקים תפקיד חיוני בעיצוב מצפוננו. כך למשל, מדגים לואיס, מחקרים מראים שהנטייה לאגרסיביות ולאלימות עולה בין קבוצות, ופוחתת בין פרטים ששייכים לאותה הקבוצה. לדבריו, התפתחות השפה תרמה רבות לתחושת ההשתייכות לקבוצה בקרב בני אדם. בהמשך, בעקבות המהפכה החקלאית, התרחבו קבוצות של ציידים-לקטים להתיישבויות קבע גדולות וייתכן כי הדתות השונות התפתחו כמענה לגיבוש ולכידות בקרב הקבוצות המתרחבות. התפתחויות תרבותיות, כלכליות וטכנולוגיות אפשרו לקבוצות לגדול עוד יותר ועם זאת לשמור על תחושת השייכות הקבוצתית.
"הוויכוח על אודות ניסוחו של מנגנון מוסר חיצוני אופטימלי עורר התרגשות רבה לאורך שנות הציוויליזציה האנושית. למרות שמלחמות רבות נוהלו הן עם כלי נשק והן עם מילים, החלטה על מנצח התבררה כמאתגרת".
במאות האחרונות סייעה התפשטות האוריינות גם היא להגברת תחושת השייכות, וזו בתורה חיזקה את מעגל האמפתיה המתרחב: בני אדם יכלו לראשונה לשים את עצמם בנעלי אחרים, גם אם היו שונים מהם מאוד.
בנוסף, מסביר לואיס, מחקרים בתחום תורת המשחקים מדגימים כיצד עיקרון ההדדיות הוא הבסיס למה שמכונה "כלל הזהב" – התייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך. ביהדות נאמר "ואהבת לרעך כמוך", ואת הכלל הזה בניסוחים שונים ניתן למצוא בכל אחת מהתורות והדתות המרכזיות בעולם.
הביטוי ההתנהגותי לכלל הזה, מסביר לואיס, הוא אסטרטגיית "עין תחת עין". היא נחקרה רבות בעזרת ניסויים של טורנירים ממוחשבים ונמצאה כמניע לשיתוף פעולה. מטורנירים אלו עלה כי ברובם המכריע של המקרים בחרו השחקנים באסטרטגיה של הדדיות: "היה נחמד ושתף פעולה, אך אם השחקן השני מפסיק להיות כזה, היה מוכן לנקמה מיידית" כותב לואיס. "לאחר מכן חזור לשיתוף פעולה ברגע שהשחקן השני עושה זאת – סלח במהירות ושוב להיות 'נחמד'". נמצא כי אסטרטגיה זו חוזרת על עצמה באופן אוניברסלי כבסיס לשיתוף הפעולה בכל החברות.
עם זאת, הדיון לא מסתיים כאן. "הוויכוח על אודות ניסוחו של מנגנון מוסר חיצוני אופטימלי עורר התרגשות רבה לאורך שנות הציוויליזציה האנושית", כותב מאדן. "למרות שמלחמות רבות נוהלו הן עם כלי נשק והן עם מילים, החלטה על מנצח התבררה כמאתגרת: מתברר שמציאת מערכת חוקי מוסר אוניברסליים שמתאימים לכולם היא אינה משימה קלה. דתיים נלחמים בדתיים, חילונים נלחמים בדתיים ולהיפך, וחילונים נלחמים בחילונים".
לדברי מאדן, חוסר ההתקדמות בוויכוח הנצחי הוביל לכניסתו של שחקן נוסף לדיון.
השופט העליון נמצא בראשנו
כבר מימי קדם הציע אריסטו, ובעת החדשה גם עמנואל קאנט, את הרעיון שמקור המוסר אינו חיצוני, כי אם פנימי. השניים הציגו מודל שלפיו ההיגיון שלנו – השכל העליון – הוא הסמכות שבוררת בין טוב לרע.
לפי לואיס, מחקר מדעי אושש רעיון זה במידת מה. הוא מסביר כי קיימים מאפיינים אישיותיים שבחלקם יוצרים את חוש המוסר האנושי, ביניהם יכולות קוגניטיביות גבוהות כמו שליטה עצמית ורציונל.
שליטה עצמית היא מרכיב חיוני בבעלי-חיים מתקדמים. היא מאפשרת להם לדכא דחפים או לדחות סיפוקים בכדי להשיג מטרה נעלה יותר. כך, למשל, בעלי חיים חברתיים מסוגלים להתאפק ולעצור התנהגות אגרסיבית בכדי לזכות בשיתוף פעולה, וטורפים מסוגלים לשחר לטרף בסבלנות במקום להתנפל עליו ולגרום לבריחתו המיידית. "בני אדם מצטיינים בשליטה עצמית, שפעמים רבות מכונה גם 'כוח רצון'", כותב לואיס.
בדומה לפילוסופים השונים, גם בקרב פסיכולוגים נחשב במשך תקופה ארוכה 'האני העליון' – ההיגיון, או השכל הישר – כגורם המעצב העיקרי של המוסריות האנושית. לפי ראייה זו, בעזרת שליטה עצמית מסוגל האדם להשתמש בהיגיון על מנת לגבור על רגשותיו.
בחזרה למקורות: המוסר מלמטה למעלה
האם אכן ההיגיון הוא זה ששולט על הרגש בענייני מוסר? או שמא ההיפך הוא הנכון?
לפי מאדן, התשובה לכך עשויה להימצא במחקרו של הפרימטלוג (חוקר קופי-אדם) ההולנדי פרנס דה וול. "האם זה יהיה ריאלי לדחוק באנשים להתחשב באחרים אם לא הייתה לנו מלכתחילה נטייה טבעית לעשות כן?" מצטט מאדן את תהייתו של דה וול. "האם יהיה זה הגיוני לפנות להוגנות ולצדק אם לא הייתה לנו תגובה חזקה כל כך להיעדרם? […] מדוע שלא נניח שהאנושיות שלנו, לרבות השליטה העצמית שנחוצה לחברה בת-קיימה, טבועה בנו מלידה?"
העובדה כי אסטרטגיית ההדדיות נמצאה כאוניברסלית דווקא עשויה להצביע על כך שהיא מתבססת על תכונות שמשותפות לכולנו ואינן משתנות מתרבות לתרבות. במילים אחרות, ייתכן שהתכונות שמעצבות את חוש המוסר שלנו בעצם טבועות בנו באופן ביולוגי.
עבודתו של דה וול מרכזת עשורים של מחקר במטרה להראות שהמרכיבים הבולטים במוסר האנושי – הוגנות, אדיבות, אמפתיה – הם בלתי תלויים בחשיבה רציונלית ואינם בלעדיים לבני אדם. לדבריו, תכונות אלו התפתחו כדחפים אינסטינקטיביים בקרב קבוצות יונקים שונות על מנת לקדם שיתוף פעולה ככלי הישרדותי.
לואיס מחזק עמדה זו, ומציין שכמה מן התכונות שמאפיינות את המוסר האנושי – אמפתיה, מצפוניות, בושה, גועל וסלידה מחוסר שוויוניות – ניתן למצוא גם בקרב בעלי חיים נוספים, בעיקר קופי-אדם. "קופי בונובו למשל, דואגים לחברי להקה נזקקים, מטפלים בזקניהם ומיישבים סכסוכים בדרכי שלום", מציין דה וול.
המצפן המוסרי טבוע בתוכנו
כל זה טוב ויפה עבור קופים, אבל מה בדבר בני אדם שבהם עסקינן?
"חשבו על כך, האם אנחנו מקבלים החלטות מוסריות יומיומיות על ידי חשיבה מדוקדקת והתייעצות עם ספר חוקים פנימי?" ממשיך לתהות דה וול. "האם יתכן שבמקום זאת מוסר נוצר תוך כדי דינמיקות חברתיות שגרתיות ולא ברמה מנטלית מופשטת?" נראה כי המוטיבציות הבסיסיות שלנו להתנהגות מוסרית מגיעות לא מתובנות רציונלית, מסביר מאדן, כי אם מאינטואיציות רגשיות וחברתיות שהתפתחו במהלך האבולוציה.
לואיס מחזק עמדה זו. לדבריו, קיים גוף מחקרי נרחב שמציג את האינסטינקטים המוסריים בקרב ילדים, לרבות תינוקות הצעירים מכדי לרכוש אותם בתהליך חברות או כתוצאה מיכולות קוגניטיביות מורכבות. תינוקות מדגימים אמפתיה, הוגנות, צדק, כמו גם את היכולת לשפוט התנהגות של אחרים כטובה או רעה.
כך, למשל, נמצא במחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אוסקה ביפן. על פי מוניקה קול במגזין Discover, החוקרים ביקשו לגלות האם תינוקות מסוגלים "להעניש" גורם מצד שלישי על התנהגות אנטי-חברתית, מתוך מחשבה כי הדבר יסייע לפענח אם מוסריות היא תכונה מולדת או נרכשת.
"מחקרים בתחום תורת המשחקים מדגימים כיצד עיקרון ההדדיות הוא הבסיס למה שמכונה "כלל הזהב" –"ואהבת לרעך כמוך". את הכלל בניסוחים שונים ניתן למצוא בכל אחת מהתורות והדתות המרכזיות בעולם".
במסגרת הניסוי, הוצגו לתינוקות בני 8 חודשים שתי דמויות מצוירות על גבי מסך. בעזרת טכנולוגיה שעוקבת אחר תנועות העיניים שלהם, יכלו התינוקות להפיל אבנים מצוירות על כל אחת מהדמויות בהתאם לכיוון שבו הסתכלו. בשלב הראשון שבו הדמויות היו ניטרליות, התינוקות לא הראו העדפה לפגיעה באחת מהן על פני השנייה.
בשלב השני, הוצגו שוב הדמויות, הפעם בסיטואציה שבה אחת מהן תוקפת את הדמות השנייה. לאחר שצפו בסרטון 3 פעמים, יכלו שוב התינוקות להפיל אבנים על הדמויות. הפעם בחרו התינוקות לפגוע בדמות התוקפת הרבה יותר מאשר בדמות הקורבן. "הממצא הזה בקרב תינוקות צעירים מאוד מצביע על כך שבני האדם סיגלו נטיות להתנהגויות מוסריות במהלך האבולוציה", ציינו החוקרים. "באופן ספציפי, ייתכן שהענשת התנהגות אנטי-סוציאלית התפתחה כאלמנט חשוב לשיתוף פעולה אנושי". אומנם נדרש מחקר נוסף כדי לוודא שאכן מדובר בבחירה אינסטינקטיבית שאינה מקרית או נובעת מגורם אחר, אך עדיין ייתכן שמחקר זה מקרב אותנו צעד נוסף לגילוי התשובה בדבר היותו של המוסר אלמנט מולד או נרכש.
כל הנקודות מתחברות
נראה שגם לאחר שדורות של פילוסופים וחוקרים עסקו בסוגיה, עדיין לא נמצאה לשאלת מקור המוסר תשובה חד-משמעית. האם הוא מגיע מלמעלה – מסמכות אלוהית, מחוק מדיני או מחשיבה גבוהה, או מ"למטה" – מהתחושות ומהרגשות שלנו? האם הוא נרכש מן החוץ – מתהליכי חינוך וחברות – או שמא מדובר באינסטינקט מולד?
ואולי בכלל כל התשובות נכונות? ככל שמדעי המוסר הולכים ומעמיקים במחקרם, נראה כי אומנם רבות מהתכונות שנחשבות למוסריות מולדות וטבועות בביולוגיה שלנו, אך יחד עם זאת, היכולת ליצוק את חומר הגלם הזה לתבנית ולעצבו לכדי מודל ספציפי שמורה לחברה שמפסלת אותו לפי הקוד התרבותי הייחודי שלה. "אנלוגיה טובה לכך", כותב לואיס, "היא השפה האנושית, שהיא תוצר של אינסטינקט אוניברסלי שנקבע בחלקו על ידי חוקי דקדוק מסוימים, ומעוצב לכדי צורה סופית בתהליך החינוך של הילד בתרבות הספציפית שלו".
ייתכן מאוד כי מערכת המוסר המלאה, אם כן, היא תולדה של כל הכוחות גם יחד: תורשה וסביבה, מוטיבציות פנימיות וחיצוניות, סמכויות שמגיעות מלמעלה ודחפים שמגיעים מלמטה. כמו בכל מצפן, גם על גבי המצפן המוסרי שלנו טבועות וקבועות כל רוחות השמיים, אך הכיוון שאליו יצביע החץ תלוי ומשתנה ממקום למקום בהתאם לנקודה הספציפית שבה אנחנו נמצאים.
תמונת כותרת: Y.G.Harrison on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם החתירה לטוב נמצאת בטבע שלנו? מבט מזווית אחרת על תיקון הדרך
ההרצאה השבועית של TED: האם חוש הצדק שלנו הולך להשתנות בקרוב?
לחלום בגדול – כיצד מעט אמונה יכולה להניע את גלגלי ההיסטוריה?
עוד מרדיו מהות החיים:
