אני חושב, משמע אני צודק? 5 ציטוטים פילוסופיים שלרוב מפורשים לא נכון

הייתכן ש"הקוגיטו" הוא בכלל משפט מתמטי? ש"אופיום להמונים" הוא לא דבר נורא כל-כך? ושעבור ניטשה אלוהים לא באמת מת? מתברר שלא פעם נעשה שימוש מוטעה בציטוטים של הפילוסופים הגדולים ביותר. מה הייתה הכוונה האמיתית מאחורי המשפטים?

ירדן להבי | 19 ספטמבר, 2022

1. "אני חושב, משמע אני קיים"

אם אתם מכירים ציטוט פילוסופי אחד בלבד, סביר להניח שזו הכרזתו של רנה דקארט, פילוסוף בן המאה ה-17. המשפט הופיע לראשונה בצרפתית בספר "מאמר על המתודה" משנת 1637, והוצג שוב בלטינית בספרו "עקרונות הפילוסופיה" משנת 1644 במילים "Cogito, ergo sum" ולכן זכה לכינוי המקוצר "הקוגיטו".

כאחד מן המשפטים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה, נעשה בו שימוש רב כל-כך בתרבות הפופולארית גם היום, עד כי לא פעם הוא מוצא מהקשרו בטעות. כך למשל, על פי מאמרו של ברנדון אמבורסינו ל-Vox, מיוחסת למשפט לא פעם פרשנות ברוח הניו-אייג' בסגנון 'מחשבה יוצרת מציאות', שלפיה המחשבות שלנו מתממשות במציאות ולפיכך מה שאנו חושבים – קיים. פירוש פופולארי נוסף גורס שהמשפט מבקש להוכיח את קיומו הפיזי של הגוף והמוח. לפי פירוש זה, אם אנחנו חושבים – סימן שיש גוף ומוח פיזי שמייצרים את המחשבות שלנו, שהרי בלעדיהם לא הייתה קיימת חשיבה. לפי פרשנות נפוצה נוספת שנדונה בעבר ברדיו מהות החיים, המשפט בא להלל ולשבח את כושר המחשבה האנושי.

אך למה באמת התכוון המשורר? בכדי להשיב על כך יש להבין ראשית את הרקע לכתיבת המשפט ואת רוח התקופה. ג'וני תומסון, מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת אוקספורד, מסביר במגזין Big Think שבתקופת הנאורות ניפץ המדע לא מעט אמונות לגבי המציאות שנחשבו עד לאותה תקופה כאמת מוחלטת בחסות מוסדות הדת (למשל, הנחות לגבי תנועת גורמי השמיים והתפתחות החיים), מה שהביא פילוסופים רבים לפקפק בכל האמיתות המוכרות להם בכלל, ובכלל הרשמים שמעבירים לנו החושים וההיגיון המדעי עצמו.

בכדי לצאת מן הלופ האינסופי והמערער שבו כל המציאות מוטלת בספק, ביקש דקארט, שגם היה מתמטיקאי, לבדוק האם ניתן למצוא עוגן כלשהו בקיום שלנו – טענה שתהיה תמיד נכונה ובלתי ניתנת להפרכה או לסתירה.

בתחילה הדגים מהלך תיאורטי ובו סילק את כל הטענות שבהן ניתן לפקפק. כל הפעולות, החוויות והמראות עשויים להיות פרי יצירתו של הדמיון שלנו ("שד מתעתע" בפי דקארט) – תעתוע, חלום. כך שאולי אפילו אין לנו גוף או מוח פיזי שהוגה אותם (בחלום, כמו גם בעלילת הסרט "מטריקס", הגוף שאנו מרגישים אינו קיים).

לבסוף, דקארט הגיע למסקנה כי ישנו דבר אחד שבו לא ניתן לפקפק: עצם פעולת הפקפוק (או החשיבה). כלומר, גם אם אכן ניתן להטיל ספק בכל החוויות המוכרות לנו, משהו – או מישהו – מבצע את הפעולה המחשבתית הזו של הטלת הספק. דקארט מבחין בין הגוף הפיזי ובין הנפש או ההוויה הרוחנית וטוען שגם אם אנחנו באמת ישות חסרת גוף שמדמיינת את כל קיומה, הרי שלא ניתן לפקפק בקיומה של ישות זו עצמה, מפני שהיא זו שמבצעת את פעולת החשיבה, ובלעדיה לא היה מתקיימת שאר המציאות. במילים אחרות, מה שלא קיים לא יכול לחשוב (או לפקפק בקיומו).

מקור הפרשנויות המוטעות, כותב תומסון, נובע מההנחה שהמשפט הוא טיעון מסוג היקש לוגי (*אם* אני חושב, *אז* אני קיים). אך דקארט מטיל ספק גם בכל היגיון אמפירי ומבקש למצוא טיעון שאינו תלוי בניסיון המציאות. לכן הקוגיטו לא יכול להיות טיעון מסוג זה. במקום זאת, זוהי הנחה אינטואיטיבית אפריורית (הנחה המובנת מאליה או כזו שאינה זקוקה להוכחה, כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם").

בכך הציג דקראט מהלך שתואם את התחושה הפנימית הטבעית שלנו, וכן הציע פתרון שהולם את התפיסה הדתית והרוחנית של מושג הנשמה.

2. "הדת היא אופיום להמונים"

ציטוט ידוע זה לקוח מתוך דבריו של הפילוסוף הסוציאליסט קארל מרקס בהקדמה לחיבור בשם "ביקורת על פילוסופיית המשפט של הגל" משנת 1884. על פי הכותב דאסטין קוסקי ב- Listverse, הפרשנות המקובלת לדבריו של מרקס היא שהדת היא כלי בידי המעמד השולט בחברה שנועד לדכא את בני מעמד הפועלים ולהשאירם צייתנים על-ידי כך שהיא גוזלת מהם כספים וממלאת את ראשם במחשבות זניחות. בשימוש הנפוץ של הציטוט שהפך זה מכבר לביטוי שגור, כשמישהו רוצה לגנות הרגל חדש שצץ בחברה (למשל טלוויזיה או רשתות חברתיות) לא פעם הוא יכנה אותו "אופיום להמונים".

אך האמת היא, שכוונתו המקורית של מרקס לא הייתה חד-משמעית כל-כך כנגד הדת. השימוש במטפורת האופיום מורכבת מכפי שנדמה, ומעידה על גישה אמביוולנטית כלפי רעיון הדת.

הסופר קורט וונגוט משתף שבתקופתו של מרקס, אופיום היה משכך הכאבים העממי היחיד שהיה בהישג ידו של האדם הפשוט לשימוש ביתי. במובן הזה, הדת אינה משהו רע באופן אובייקטיבי שמסיט את תשומת לב העם מענייני מעמדות. במקום זאת, היא פשוטו כמשמעו – משכך כאבים: הופכת את חייהם של העם לנסבלים יותר. ובדיוק כפי שתרופה משככת כאבים מסלקת את הכאב אך אינה מטפלת בשורש הבעיה, כך גם הדת. לשיטתו של מרקס, ללא אלמנט הדת יעלה הסיכוי שהעם יחוש יותר את מצוקתו ויהיה מונע יותר לפעול לשינוי המציאות.

רונלד בואר, פרופסור בכיר לפילוסופיה מאוניברסיטת בייג'ינג, מרחיב על גישתו האמביוולנטית של מרקס כלפי האופיום והדת. לדבריו, באותה תקופה נתפס האופיום כברכה וקללה גם יחד. מצד אחד הוא היה זול ואפשר טיפול עצמי בקרב העם, ומרקס עצמו נהג להשתמש בו דרך קבע, אך מצד שני היו לו הרבה חסרונות. רופאים החלו להזהיר מפני היותו ממכר והסגולות הרפואיות שלו הוטלו בספק. בנוסף, החלה להיחשף אסטרטגיה קולוניאליסטית מצד האימפריה הבריטית לכפות אופיום על הסינים על מנת לרוקן את קופת המדינה. את אותה דואליות הפנה מרקס גם כלפי הדת.

לדברי בואר, גם לנין פירש כך את דבריו של מרקס. הוא מזכיר שמדובר במקור ב"אופיום של ההמונים", ולא "אופיום להמונים" כפי שנהוג לחשוב. ככזו, הדת היא מעין אלכוהול רוחני. מכיוון שאלכוהול (ובפרט וודקה) מושרש עמוק בשורשי התרבות הרוסית ומשחק בה תפקיד מורכב בעל רבדים רבים, כך גם אין להבין את הביטוי כדוחה את רעיון הדת מכל וכל, אלא ככזה שמכיר במורכבותה.

על פי מרקס, הדת, כמו גם האופיום, היא ברכה וקללה כאחד.

צילום: nitpicker / shutterstock

3. "אלוהים מת"

ציטוט זה לקוח מהספר "המדע העליז" שנכתב על-ידי הוגה הדעות ומבקר התרבות פרידריך ניטשה בשנת 1882. כמבשר התנועה הפוסט-מודרנית, לא פעם רואים בציטוט זה קריאת ניצחון (ויש שיאמרו גם בעלת נימה מתנשאת) של החילוניות על הדת בעקבות מהפכת עידן ההשכלה.

לפי תומסון, כוונתו של ניטשה מעולם לא הייתה לזלזל או ללגלג על האמונה באלוהים ו"הפסדו" למדע. לדבריו, זו אינה קריאת ניצחון אלא דווקא להיפך: קינה, הספד לאורח החיים המסורתי שקדם לתקופת ההשכלה. בתקופה זו הדת שימשה עוגן שסביבו נסבו החיים. אלוהים סימל אמת מוחלטת וודאות ונשא את התשובות לכל השאלות: "הוא ההורה הגדול שיוצק משמעות והיגיון לעולם שסביבנו".

הכרת הציטוט במלואו עשויה לסייע להבין את משמעותו: "גם אלים נרקבים! ואלוהים מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו! במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו?"

בדבריו אלו מתאבל ניטשה על כך שללא רעיון האלוהים נשמטה הקרקע תחת רגלי האנושות: היא נותרה ללא תחושת כיוון וללא רשת ביטחון. "איך נוכל למצוא היגיון בעולם שנלקחו ממנו כל ההסברים?" שואל תומסון. האדם בעת המודרנית נותר ללא נחמה ונאלץ למצוא את דרכו מחדש ללא אלוהים שעליו יוכל להישען.

4. תערו של אוקאם: "אין להרבות בישויות מעבר לכפי הצורך"

כלל זה שטבע במאה ה-14 הנזיר הפרנציסקני וויליאם מאוקאם הפך במרוצת השנים לעיקרון היוריסטי מנחה בעת חיפוש הסבר לתופעות שונות. על פי הפרשנות הפופולארית, המשפט גורס שככל שהסבר אפשרי לתופעה מסוימת פשוט יותר ומערב פחות גורמים, כך הוא נכון יותר. בנוסף, אין להניח הנחות ללא ראיות התומכות בכך, ונטל ההוכחה לטענות מוטל על הטוען אותן.

במאה ה-19 הוענק לכלל זה הכינוי "תערו של אוקאם" במטרה להדגיש את תהליך האלימינציה והסילוק של הסברים מסורבלים ומורכבים בבואנו לחקור תופעות, וגם בשל היותו חד משמעי ו"חותך" לכאן או לכאן.

מאז, נעשה לא פעם שימוש בכלל כדרך לבטל הסברים דתיים לתופעות שונות לעומת הסברים מדעיים. לדברי קוסקי, ניכוס הציטוט על מנת לבטא רעיונות אתאיסטים הוא אירוני מאוד, בלשון המעטה, וחוטא לכוונת הכותב. אחרי הכול, מדובר בנזיר ירא שמיים שהגה אותו. לראיה, יש לבחון את המשפט במלואו, על המשכו במילים "לא ניתן להניח כלום ללא ראיות, אלא אם כן הדבר ברור מאליו מדרך הניסיון או מוכח מתוקף סמכות ספרי הקודש". על כן, מומלץ שלא לצטט את אוקאם במטרה להפריך טענות בעלות אופי דתי.

הנחה מקובלת נוספת, מסביר תומסון, היא שזהו כלל מסוג משוואה: פשוט = אמת, כאילו שפשטות היא ערובה לנכונות. למעשה זהו אינו כלל, אלא הצעה לעיקרון מנחה בבואנו לבחור בין מספר הסברים אפשריים לתופעה. העיקרון גורס שאם כל ההסברים מספקים במידה שווה, יהיה זה הגיוני לבחור בפשוט מכולם.

יתרה מכך, מציין תומסון, נהוג לחשוב שהציטוט מתייחס לתופעות במציאות היומיומית (כפי שהן נדונות בפילוסופיה של המדע), אך הדבר רחוק מן האמת. בתקופת ימי הביניים הדתית, פילוסופים התפלמסו בסוגיות מטפיזיות. לדוגמה, אחת השאלות שנדונה ברצינות מרבית היא "כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראשה של סיכה?" רבים מן הפילוסופים הציגו הסברים לתופעות שלעיתים כללו גם המוני ישויות שמימיות, ואוקאם ביקש להרגיע את התיאוריות המוגזמות ולסלק מהן את המשתנים המיותרים. הוא אמר ש"אין צורך בהמצאת מיליוני ישויות כאשר אחת או שתיים עשויות לספק את ההסבר", כותב תומסון.

5. "גיהינום הוא אנשים אחרים"

שורה זו, הלקוחה ממחזהו של הפילוסוף ז'אן פול סארטר בדלתיים סגורות (1944), מצוטטת לא פעם בהקשר סוציומטי – כזו שמביעה את התחושה שאנשים אחרים הם בלתי נסבלים ולכן חברתם או מערכות היחסים איתם הם גיהינום צרוף.

עם זאת, כוונתו של סארטר שונה מפרשנות זו בהרבה. בסיפור המחזה נידונות שלוש נשמות לגיהינום במותן, אך להפתעתן הן מגלות שזהו אינו אלא חדר בודד בו תקועות שלושתן יחד. עם הזמן נוצר ביניהן משולש אהבה. הציטוט לקוח מתוך מונולוג שבו ג'וזף, אחד הנידונים, מתלונן על כך שאינו יכול לממש את אהבתו לאסטל תחת עינה הפקוחה של אינז – שמאוהבת באסטל אף היא. אמבורסינו מסביר שהמשפט המפורסם מבטא את חוסר היכולת שלנו להימלט ממבטם השופט של אלה הסובבים אותנו. כפי שטען סארטר, "מעצם הופעתו של האחר, אני מוצב בעמדה שבה אני שופט את עצמי כאובייקט, מפני שאני נראה לאחר כאובייקט ".

סארטר עצמו אף פרסם הבהרה למשמעות המשפט לאור השימוש המוטעה הנפוץ. "'גיהינום הוא אנשים אחרים' תמיד לא הובן כהלכה […] מה שהתכוונתי אליו הוא שאם מערכת יחסים עם מישהו אחר היא מעוותת, פגומה, אז האדם האחר הזה יכול להיות רק גיהינום. למה? בגלל שכשאנחנו מנסים לחשוב על עצמנו, מנסים להכיר את עצמנו, אנחנו משתמשים בידע שכבר נמצא אצל אנשים אחרים על אודותינו. אנו שופטים את עצמנו באמצעים שניתנו לנו על ידי אנשים אחרים על מנת לשפוט את עצמנו". הגיהינום על-פי סארטר הוא הכלא הנצחי שבו אנחנו נתונים לתפיסה של אנשים אחרים על אודותינו.