הן לא עונות לסטיגמות של הפרעת קשב, אז אנחנו מפספסים אותן

הפרעת קשב מתבטאת אצל רוב הבנות באופן שקט יותר בהשוואה לבנים. רבות מהן מנסות להסתיר את התסמינים כדי לרצות את הסביבה, חשות יותר תסכול ואשמה וגדלות להיות נשים לא מאובחנות. כיצד ניתן לצמצם את תופעות הלוואי הפסיכולוגיות והרגשיות בגיל צעיר ובבגרות?

תום לב-ארי בייז | 12 ספטמבר, 2022

טור אורח מאת ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעות קשב, מאבחנת ומדריכת הורים וסדנאות ארגון זמן.

אחד הדברים שיותר קשים מהפרעת קשב היא הפרעת קשב שמתחבאת. לרוב, כשאנחנו חושבים על הפרעות קשב אנחנו מדמיינים את "דני שובבני", שכל כולו זועק "תראו אותי, אני כאן ויש לי בעיה". המוחצנות של ההפרעה עוזרת ברוב המקרים לזהות אותה ולהבין שצריך לקחת את הילד לאבחון. אבל מה קורה כשלא רואים אותה?

אצל יְלָדוֹת, הפרעת קשב מתבטאת באופן שונה. הן לא רצות ברחבי הכיתה, אבל זה לא אומר שהן קשובות לשיעור. למעשה, הן יכולות לרחף במשך כל שעות הלימודים בלי לקלוט דבר. ואז הן יחזרו הביתה עם המון חומר להשלים, יגיעו להישגים נמוכים יותר מהפוטנציאל שלהן, ינזפו בהן ויאשימו אותן בעצלות. האופן שבו ההפרעה מתבטאת אצל בנות אולי יותר נוח לסביבה, אבל המחיר שהן משלמות גבוה: הן עלולות ליפול בין הכיסאות ולסבול יותר מאכזבות ומתסכול.

והן אכן נופלות בין הכיסאות. מחקרים מראים כי בנים נשלחים לאבחון בשיעור גבוה פי חמישה עד תשעה בהשוואה לבנות, ושהאחרונות מאובחנות באיחור ממוצע של ארבע שנים בהשוואה לבנים. לפי מחקר אמריקאי מ-2004, 85% מהמורים מדווחים שלדעתם יש סיכוי גדול יותר שילדה עם הפרעת קשב לא תגיע לאבחון. המצב משתפר באקדמיה, שם אחוז הגברים המאובחנים עם הפרעת קשב כפול "רק" פי שניים מנשים.

ההשלכות של איחור באבחנה לא מסתיימות בגיליון הציונים. עיכוב כזה כרוך בסיכון גבוה יותר לדימוי עצמי נמוך, לדיכאון, לחרדה, לתחושות תסכול, לכאבי ראש ובטן ולהפרעות אכילה. למעשה, בנות עם הפרעת קשב מאובחנות לדיכאון פי שלושה יותר מבנים, וכתוצאה מקבלות טיפול תרופתי שהן כלל לא זקוקות לו.

הפרעה 'מתחת לשולחן'

הפרעת קשב יכולה להתבטא עם או בלי הצד ההיפראקטיבי הבולט לעין.

בנות רבות מאופיינות בהפרעה שקטה יותר, המתבטאת במוסחות, התנתקויות, חולמנות, התכנסות פנימה, בהייה בחלל, שקיעה לתוך מחשבות טורדניות, קושי להתמקד בדבר אחד לאורך זמן, פיזור דעת, נטייה לשכחה ואיבוד חפצים, איטיות, בררנות, מצבי רוח משתנים, קושי בסיום מטלות, מאמצים שלא תואמים את התוצאות וקשיים חברתיים בשל חוסר הבנת רמזים ותגובות אגרסיביות.

חלק מהבנות מאופיינות בכל זאת עם היפראקטיביות, שבאה לידי ביטוי בדברנות יתר ובקול רם, רגשנות יתר, הפרעות אכילה, קושי בסדר וארגון (גורם לבלגן בבית או לחלופין צורך כפייתי בסדר), אימפולסיביות, קפיצה מנושא לנושא, קושי לחכות בתור, חיפוש גירויים, פתיל קצר וקשיי שינה.

בשני המקרים הן יוצאות נפסדות. מצד אחד, כפי שאמרנו, בלי ההיבט האקטיבי הן נטמעות ברקע. מאידך, במידה והיפראקטיביות קיימת, זה "נסלח" יותר עבור בנים ("פעלתנים"), אך פחות מקובל אצל בנות. על בנות לא נאמר "Boys will be boys" ויש להן פחות לגיטימציה חברתית לבטא את תסמיני ההפרעה. זה יוצר תחושה ש"אני לא בסדר" וניסיון מצידן להסתיר. הן מצופות יותר להיענות לדרישות הסביבה, להתאים את עצמן, לרצות אחרים ולזכות בתשומת לב חיובית. כך למשל, ימוללו אצבעות ויזיזו רגליים מתחת לשולחן בניסיון להסתיר את התנועתיות, ובהמשך ישלמו מחיר כבד על הניסיון לעמוד בסטנדרטים שהחברה מציבה.

הפרעת קשב עם מופנמות עלולה לגרום לילדות צעירות להיטמע ברקע וכתוצאה לפתח תופעות לוואי חברתיות, פסיכולוגיות ורגשיות.

צילום: Josh Applegate on Unsplash

ההפרעה מתחדדת ככל שהאתגרים נערמים

לא מעט נשים יגלו את ההפרעה רק סביב גיל 30 או 40 כשהילד או הילדה שלהם יאובחנו. זה לא שהאבחנה צצה פתאום, אלא זוהי תולדה של חוסר מודעות, או עלייה בעומס המקשה על ההסתרה וההתמודדות עם ההפרעה. ישנן זירות רבות יותר להתמודד איתן (לימודים, עבודה, בית, משפחה), וככל שהן יותר תובעניות, כך קשיי הקשב נחווים יותר כמגבלה.

נשים עם הפרעת קשב לעיתים רבות "לא מוצאות את הידיים והרגליים" כשהן צריכות לזכור לקחת את הילד לחוג או לחבר ותוך כדי לעזור לו בשיעורי הבית. הדברים נופלים בין הכיסאות וגורמים לתחושה של חוסר הצלחה. הן מאשימות את עצמן, וחושבות שהן עצלניות או לא אחראיות. הפוקוס שלהן הוא איפה הן לא בסדר, והרצון לעמוד בציפיות החברה פוגם בערך ובביטחון העצמי וגורם לחרדות. ככל שעולה הגיל בפנייה לאבחון או לטיפול, כך יחריפו התסמינים ויסוו את הפרעת הקשב, ואלו כאמור עלולים להביא לאבחנה שגויה כמו דיכאון.

"ההשלכות של איחור באבחנה לא מסתיימות בגיליון הציונים. עיכוב כזה כרוך בסיכון גבוה יותר לדימוי עצמי נמוך, לדיכאון, לחרדה, לתחושות תסכול, לכאבי ראש ובטן ולהפרעות אכילה".

אין זה פלא כשהסביבה מאשימה אותן פעמים רבות בעצלות וחוסר מוטיבציה. בקהילת הפייסבוק שלי – "אנשי הקשב" – שאלנו נשים עם הפרעת הקשב אילו משפטים הן שמעו כשהיו ילדות, ואלה חלק מהתשובות:

"את ילדה חכמה, את פשוט לא רוצה"; "חבל, יש לך כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש"; "את יודעת אבל לא עושה"; "אם תתאמצי תצליחי"; "אל תשתמשי בזה כתירוץ שלך"; "הכול בראש"; "זה רק לחץ"; "את כזאת נזק"; "מזל שאת הראש לא שכחת בבית" (או "מזל שהוא מחובר לכתפיים"); "עפיפון בלי חוט"; "מרחפת"; "את כל הזמן עושה טעויות"; "למה הכול ברגע האחרון?"; "שוב שברת?"; "למה את צריכה להיות שונה?"; "את כל הזמן מחליפה נושאים, מה הפואנטה שלך"?

ילדה שאומרים לה שהיא חכמה אבל עצלנית מגיעה למסקנה שהיא לא מספיק טובה, ולומדת להסתיר את זה. היא הופכת לאישה ש"נמאס לה מעצמה". נמאס לה לצאת מהבית ולחזור שלוש פעמים כי בכל פעם שכחה משהו אחר, לחזור מהסופר עם הכול חוץ מהחלב שבשבילו הגיעה, לקום מוקדם מאוד ועדיין לאחר, להכין קפה שנשפך רגע אחרי שהכינה, לחפש כל היום את המשקפיים, ולהגיש את העבודה ברגע האחרון או מייד אחריו.

לא לפספס את ההזדמנות

אם אתם מכירים ילדה שקטה כזאת או מתבגרת מתוסכלת, או אם את אישה שהתיאורים הללו מאפיינים אותך, אולי מסתתרת שם הפרעת קשב שלא אובחנה? או אובחנה אך לא דוברה?

חשוב לתווך את הנושא גם לילדה, להסביר לה בקצרה שיש לה הפרעת קשב שגורמת לקשיים מסוימים, ושבהם ניתן גם לעזור לה, ושיחד עם זאת יש שם גם מתנות. כאן המקום לציין את החוזקות הנלוות למצב הייחודי הזה (כמו יצירתיות, סקרנות, דמיון). כדאי גם לתת דוגמא מקרובת משפחה, חברה, או מפורסמת, כדי שלא תרגיש לבד ותהיה לה נקודת השוואה.

הדרך לא בהכרח תהיה קלה. תשמעו במהלכה הרבה משפטים בסגנון אלו שאני שמעתי על בתי: "איך הצלחת לסדר לה התאמות במבחנים?" (לא סידרתי לה. היא זכאית), או "אבל למה היא צריכה את זה?" (כי זו מי שהיא), או תקראו בתעודה את המשפט "היא יכולה יותר אבל לא משקיעה" (אין לכם מושג כמה מאמצים זה דורש ממנה).

אבל כשהאישה תבין שזו לא אשמתה, היא תהיה יותר בטוחה בעצמה, תסבול פחות מלחץ ומחרדה, ותדע שיש שם למה שהיא חווה. היא תדע להתגבר על הקשיים כי זה לא "מה שמאפיין אותה", אלא מה שמסתתר מאחורי האבחנה; אישה שבמשך חייה תדע להסביר, לעצמה ולסביבה, למה היא מעופפת או מבולגנת; שתיעזר בכל מה שצריך כדי לבנות את החיים שהיא רוצה; שההורים, המורים, האחים, החברים, יוכלו לראות את מי שהיא באמת, וייהנו מכישרונותיה. כדי שתוכל להכיר במצב, לתת לו שם וללמוד איך להתנהל מול: "יש לי הפרעת קשב, סוף סוף אני מבינה למה אני ככה".

ד"ר שירלי הרשקו היא מומחית בהפרעות קשב, חוקרת ומרצה באוניברסיטה העברית, מאבחנת, פסיכותרפיסטית, מדריכת הורים וסדנאות ארגון זמן, כותבת טור בעיתון "הארץ" וב"מאקו", בעלת החברה הפודקאסט והקהילה בשם: "אנשי הקשב". ומחברת הספרים "אנשי הקשב", "ילדי הקשב" ו"איפה הקשב?"