המאבק העיקש בין חתירה למצוינות ובין מנטליות העדר

אנחנו רגילים לחשוב על החברה האנושית כמעודדת שאפתנות והצטיינות. הרי כשאדם מציג לעולם הברקה, כולנו מרוויחים בסופו של דבר. אבל כשבודקים ברמת המיקרו, נראה כי משהו במבנה של קבוצות גורם להן למשוך לממוצע ולבינוניות. מדוע זה קורה ואיך מהלכים על המתח שבין התבלטות ובין השתייכות?

מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? לא ברור אם לכך התכוון המשורר ע. הלל, אבל לבטי האופנה שהוא ייחס לזברה מהווים תשובה די מדויקת לשאלה לעיל. זברה אכן לא תרגיש בנוח בכל לבוש מלבד הפסים, בכל יום של השבוע, כולל שבת. הסיבה? הסוואה.

כפי שמסביר הפסיכולוג ד"ר ג'ורדן פטרסון בריאיון עבור הגלריה הלאומית של קנדה, כשהיא בפיג'מת הפסים, הטורפים הגדולים והמוכשרים ביותר של אפריקה יתקשו מאוד להכניע אותה. שתי שאלות עולות מייד: ראשית, מה לפסיכולוג ולזואולוגיה, ושנית – הסוואה? הכיתוב 'אני כאן, תאכלו אותי' יבלוט פחות מהפסים שלה.

אבל הטבע מן הסתם יותר מתוחכם מזה.

"ביולוגים יוצאים לחקור זברות, והם יצפו בזברה בניסיון להבין את ההתנהגות שלה", מסביר פטרסון, "אז הם יתצפתו על זברה, ואז ירשמו הערה בפנקס, ויביטו שוב למעלה ויחשבו 'אלוהים, איזה אוסף של פסים שחור-לבן הייתה הזברה הזאת?'" כלומר, בשונה מבעלי חיים אחרים, הזברה לא מסווה את עצמה כנגד הנוף, אלא, כנגד העדר. היא לובשת פיג'מה אפוא כדי לא להיות שונה ולהתבלט, מה שמספק מענה לשאלה השנייה.

ובכן, כדי לפתור את בעיית הזיהוי סימנו החוקרים פרט מהעדר באמצעות נקודת צבע או תג אוזן. "נחשו מה קרה לזברה?" שואל-אומר פטרסון, "האריות אכלו אותה". אריות, וטורפים בכלל, חייבים לבודד פרט כדי לצוד אותו. הם לא יכולים לעוט על העדר כמו זרוע של מכונת בובות – מה שנתפס נתפס. בדיוק כמו הילד מלא התקווה, גם האריות ינחלו אכזבה אחר אכזבה. כששטיח אינסופי של פסים נפרש עד האופק, אין לאריות סיכוי. או במילים של פטרסון, "אתה לא יכול לצוד טשטוש של זברות". לכן הטורפים מחפשים את הפרט השונה. לדבריו, במקרה של הזברות לפחות, לביאות לא צדות את החיות הצעירות או הפצועות כי קל יותר להכריע אותן, אלא כי יש להן סימני זיהוי – צליעה או הבדל גובה – שכמו פולטים אותן מחוץ לים הפסים האחיד והאינסופי.

אותו דפוס פעולה, הוא טוען, מאפיין גם קבוצות אנושיות, וזה משיב על השאלה הראשונה: שיטת ההישרדות של הזברות מספקת תובנות על תופעה פסיכולוגית שנחקרה רבות – מנטליות העדר. גם לבני אדם יש נטייה חזקה להיטמע בקבוצה, כשבמקרה שלנו זה בולט בעיקר באימוץ נורמות. אך המנגנון אצלנו קצת שונה, כי בניגוד לזברות שאצלן האיום הוא מבחוץ, אצל בני אדם האיום הוא מתוך הקבוצה. זברות לא יענישו זברה שונה באופן יזום. אנשים כן.

במקרים של חריגה בכיוון שלילי הצורך בכך ברור. אבל מתברר שלעיתים גם חריגה בכיוון חיובי כרוכה בסנקציות.

שוני מאיים על הגדרת הזהות של קבוצה

פטרסון מספר כי לתרבויות רבות יש את הגרסה שלהן לפתגם "הפרג שצומח גבוה יותר מהאחרים הוא הראשון להיקטף". ביחס לתרבות הקנדית, שבה פטרסון צמח, הוא טוען כי "אנחנו לא אוהבים להתבלט, אנחנו רוצים שכולם יהיו טובים מספיק, אבל לא ממש אוהבים שאנשים בולטים לטובה". יש בכך היגיון: כשאנשים חורגים בתוך קבוצת הייחוס, הקבוצה מפעילה מנגנוני אכיפה כדי לשמר את המרקם האחיד. אחרת, מבחינת הקבוצה, מתפוררות ההגדרות העצמיות שלה והיא בסכנת היעלמות. הדבר משול לפגיעה בזהות האישית של אינדיבידואל.

ההקבלה בין זהות פרטנית לזהות קבוצתית מציפה את התיאוריה שלפיה קבוצות מפתחות ישות משל עצמן, ללא מרכז שליטה אחד ויחיד שניתן להתחקות אחריו. האחריות על האכיפה מבוזרת בדפוס לא ידוע ולכן קשה מאוד לשנות נורמות חברתיות.

כל זה אינו כתב אישום נגד זברות או אנשים, זה המכניזם הטבעי של קבוצות. חיות חברתיות מסתמכות על הריבוי לצרכים רבים, ולאחידות יש תמורה עבור הפרט.

מאידך, ובניגוד לזברות, היטמעות של בני אדם בעדר לפעמים מגיעה עם מחיר. המחיר של חריגה בעדר ידוע – יבואו האריות. אבל מה המחיר של אחידות? פטרסון רמז על כך באומרו כי חברות נוטות לקדש את הטוב מספיק. על מזבח האחידות הקבוצה מקריבה כוכבים עולים ובכך חותרת תמיד לממוצע, לבינוניות.

"לזברות הדמיון חשוב, כי זה בדיוק מה שהן שואפות ליצור, סטגנציה. הלביאה מגיבה לטריגר, והזברות מנסות להעלים טריגרים. אבל לזברה יש בעיה אחת מאז ומתמיד ואילו לחברה האנושית יש אתגרים דינמיים ומשתנים. עבור התנאים שלנו, אחידות מקובעת היא אנטי-אסטרטגיה".

בשונה מעניין הזהות הקבוצתית, לפעמים קיים מניע אפל יותר שבו נגע פרידריך ניטשה בכה אמר זרתוסטרא. את המושג "על-אדם" נהוג לפרש כמצב שבו הפרט ממצה את מקסימום הפוטנציאל הטמון בו. הרחק בצד השני של הספקטרום הניטשייני נמצאת מנטליות של עבד, שבריבוי הופכת למנטליות של עדר. סרטון בערוץ Academy of Ideas החוקר את הטקסט הפילוסופי מסביר כי "תחת אמתלה של קריאה לשוויון, העבד מנסה להוריד לרמה בינונית יותר את כל האנשים שמעליו, באמצעות בנייה של מוסר העבד, או העדר".

הכוח היחידי שיש ל'עבד' הוא בקבוצה מאוגדת, והוא פורק תסכול כנגד אלה עם הצורך, הביטחון והיכולת לעמוד בפני עצמם, להיות נבדלים מהקבוצה. העבדים הם למעשה 'האריות שבפנים', כלומר הגורמים שמיישרים אותנו מתוך העדר. ואם לא די בכך, במקביל ללחץ מהקבוצה קיים לחץ פנימי. הדרך להגשמת פוטנציאל רצופה אתגרים ובדידות, ובנקודות הקשות "מוסר העדר משמש כשירת הסירנות, המציעה לאדם בעל פוטנציאל דרך לברוח מעול גורלו אל הנוחות של בינוניות והיטמעות בהמון".

ברטרוספקטיבה היסטורית התעורר דיון לגבי מוסריותה של תיאוריית "על-אדם". ואולם, עם כמה התאמות קטנות פשוט למדי להוציא ממנה את העוקץ. הסיפור של X עוזר להבין כיצד.

כל אחד מצטיין במשהו – המהלך המנצח הוא הפריה הדדית

טובי הנדי, מפעילת ערוץ Tibees, מביאה בסרטון עלילתי את העיקרון המתמטי של נעלמים, כדי להסביר את המקום המיוחד שלהם ב'חברת' המספרים. הסיפור מתחקה אחר קורותיו של X שנולד שונה וסבל מדחייה.  המספרים הרגילים התנכרו לו כי הוא היה 'לא-נודע', חסר ערך. השאיפה שלהם הייתה שלכולם יהיה ערך מוכר, שיהיה ביניהם דמיון. בשלב מסוים X בורח מביתו ולאחר מסע רצוף סכנות של חיפוש אחר ערכו, פוגש את Y, הנעלם הראשון שראה מימיו.

הלה מלמד את X שמתמטיקה היא עניין של יחסים ולא של ערך קבוע. יחד, X ו-Y יוצרים את מערכת הצירים ויכולים לנוע בה בחופשיות וליצור גלים, פרבולות וביטויים מתמטיים נוספים. בניגוד למספרים שיכולים להופיע כנקודות קבועות בלבד. השוני מהנורמה המספרית הוא שמאפשר לנעלמים ליצור דברים חדשים, במקום להישאר בסטגנציה, עם עוד מאותו דבר כמו עדר זברות.

לזברות הדמיון חשוב, כי זה בדיוק מה שהן שואפות ליצור, סטגנציה. אריות מגיבים לטריגר, והזברות מנסות להעלים טריגרים. אבל לזברה יש בעיה אחת מאז ומתמיד ואילו לחברה האנושית יש אתגרים דינמיים ומשתנים. עבור התנאים שלנו, אחידות מקובעת היא אנטי-אסטרטגיה. הניסיון להידמות לרוב בא על חשבון הפוטנציאל האישי. לעומת זאת, אינדיבידואלים שמשוחררים מהנורמות של קבוצה הם אלה שמאפשרים לציביליזציה נתונה להתפתח ולצמוח.

"כולנו דומים לרוב בחלק מהדברים ונמצאים באזור הבינוני, ולכולנו יש דברים שבהם אנו שונים מהרוב ויכולים להצטיין בהם. במקום לחשוב על מערך מצומצם של ליאונרדו דה וינצ'ים, העידן שלנו הפך את האפשרות להצטיין לזמינה יותר מאי פעם".

הנקודה הקריטית שחשוב לזכור – וזו ההתאמה בהגותו של ניטשה – היא שכולנו דומים לרוב בחלק מהדברים ונמצאים באזור הבינוני, ולכולנו יש דברים שבהם אנו שונים מהרוב ויכולים להצטיין בהם. אחד חזק מאוד עם מכונות, לאחת יש בקיאות ספרותית משובחת, זה נולד עם כישרון טבעי לבישול ולהיא אין מתחרים ביחסי אנוש. באותה נשימה כל אחד מהם יכול להיות בינוני בהבנה היסטורית, בינוני בטכנולוגיה, בינוני בטעם מוזיקלי.

במקום לחשוב על מערך מצומצם של ליאונרדו דה וינצ'ים, העידן שלנו הפך את האפשרות להצטיין לזמינה יותר מאי פעם. כך שבתיאוריה, אם כל אדם ישאף למיצוי ההצטיינות שלו, תיווצר חברה שבה כולנו מתפקדים כ-X או כ-Y בתחום מסוים, מה שיוביל לעלייה אקספוננציאלית בשילובים חדשים של רעיונות, וכתוצאה – להתפוצצות יצירתית.

המלכוד: לנקודות הדמיון יש איכות אינרטית, הן מחזקות עצמן דרך מכניזמים חברתיים מבוזרים. כזכור, חברה מתנהגת כאורגניזם אוטונומי עם רצונות, אינטרסים ואג'נדה משלו, שאינם בהכרח סך הרצונות והאינטרסים של האינדיבידואלים המרכיבים אותו. אם חברה מנחיתה לקרקע כוכבים עולים, היא בהכרח קטנה מסכום חלקיה. לעומת זאת, הדברים שבהם אנו שונים ויכולים להוות מושא הצטיינות ולשמש אנזים צמיחה חברתי, נמצאים באחריותנו ודורשים טיפוח יזום, לצד שחייה נגד הזרם. השאלה היא האם יש בידינו אנטידוט שמאפשר לאזן את התמונה כחברה.

דיפוזיה של הצטיינות

כאמור, אינדיבידואלים ספורים שמצטיינים במשהו לא יכולים לשאת את החברה האנושית כולה על כתפיהם. כדי להתנגד לבינוניות דרושה התגייסות תרבותית כוללת שמעודדת הצטיינות כערך.

ועדיין, באופן אירוני, נראה שאחד הגורמים האפקטיביים ביותר לצמיחה הדדית הוא היצמדות למרחב האישי: פשוט לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב, בלי קמפיינים ובלי הכרזות מרד. ג'יימי פול חולק במגזין Areo את ניסיונו האישי עם טבעונות. כשעמית לעבודה שאל אותו אם הוא טבעוני וקיבל תשובה חיובית, נמלא העמית מורת רוח ופצח בנאום תוכחה נגד התופעה. בשר בשבילו היה לגיטימי והרגיז אותו שמישהו טוען וחי אחרת. פול מספר שמספר חודשים לאחר הדיון – שלדבריו היה במעמד צד אחד – ניגש אליו העמית והודה לו על העזרה במעבר לטבעונות.

"הייתי מבולבל", מספר פול, "לא הצלחתי להיזכר בניסיון לשכנע אותו. עד כמה שידוע לי, כל שעשיתי אי-פעם הוא להתקיים בקרבתו. אבל נראה כי היה די בכך". לטענתנו, האחראי לפריצה הוא החיבור האנושי. כשטבעונות באה עם פנים מוכרים ונלוו אליה חיבה ומזג טוב, מחסומי ההנחות המוקדמות של אותו אדון התפוגגו והוא היה חופשי לאמץ את אורח החיים החדש.

"בני אדם תמיד נמשכו לאנשי-מעשה", ממשיך פול, "זה דורש רק לחיות את הערכים שלך, להיות נאמן לעצמך ולהתייחס לאחרים באדיבות, בתרבותיות ולתת להם מרחב". הוא מסכם כי "מצוינות מדברת בעד עצמה".

"חברה מתנהגת כאורגניזם אוטונומי עם רצונות, אינטרסים ואג'נדה משלו, שאינם בהכרח סך הרצונות והאינטרסים של האינדיבידואלים המרכיבים אותו. אם חברה מנחיתה לקרקע כוכבים עולים, היא בהכרח קטנה מסכום חלקיה. לעומת זאת, הדברים שבהם אנו שונים ויכולים להוות מושא הצטיינות ולשמש אנזים צמיחה חברתי, נמצאים באחריותנו ודורשים טיפוח יזום, לצד שחייה נגד הזרם".

כשעושים דברים בשקט אך בהתמדה, זה חוסך אנרגיה בהתנגדות לזרם, כיוון שפחות טריגרים שווה פחות אריות. זה מאפשר לכל אחד להשפיע מ'האור' שלו על סביבתו המיידית במקום להוות מופע זיקוקים ראוותני שלבטח ימשוך יותר תשומת לב עוינת. דוגמה אישית מאפשרת לידע, כישורים, ניסיון, טעם, הרגלים או סגנון חיים לחלחל מאדם לאדם ולזרום במורד מפל הריכוזים.

כדי לקבל את מלוא האפקט החברתי הזרימה צריכה להיות דו-כיוונית: כשם שאנו מושכים אחרים למעלה בתחום ההצטיינות שלנו, כך אחרים יכולים למשוך אותנו. זה דורש פתיחות לנסות דברים שאינם בדפוס הפסים המוכר.

במקום לבזר את אכיפת הבינוניות נוצר ביזור של ידע. במאמר מוסגר, במצב זה אנו חוזרים לנקודת האפס, כיוון שבהתאם לעיקרון הפעפוע, נוצר סטנדרט בינוניות חדש. אומנם גבוה יותר מהקודם, אבל, כפי שטוען ג'ון מאן במאמר במגזין Philosophy Now, עדר של מצטיינים הוא עדיין עדר. ואולם, אם החברה עדיין מקדמת הצטיינות, ניצנים חדשים יצוצו והמעגל יתחיל מחדש. לכן, מה שחשוב הוא לשים במוקד את החופש של אחרים למצות את עצמם, ולשחרר אחרים להצטיין בדרכם במקום להנדס את החברה רוחבית.

בין אם אלה תוצרי תרבות יוצאי דופן שעוזרים לנו להבין את קיומנו ובין אם אלה דברים מעשיים יותר כמו טכנולוגיות פורצות דרך, הייתה זו החריגה של אינדיבידואלים מהעדר שהצטברה על פני דורות למפעל קולקטיבי של הצטיינות וכושר המצאה. זה הבסיס לגמישות ולסתגלנות של המין האנושי, תו ההיכר שהוא נושא מאז ומתמיד בגאווה.

תמונת כותרת: Sergey Uryadnikov / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ייתכן שקצת סנוביזם באוכל ושתייה יכול לשרת את התודעה, את הקשב ואת איכות החיים

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

ההנחה המטעה שכדי לשלוט בגורלנו אנו יכולים לשלוט באחרים

עוד מרדיו מהות החיים:

ספורט אלגנט – איך ספורטאים יכולים להשפיע ולתרום מחוץ לתחומי המגרש?