מה אפשר ללמוד מהחיה האנטי-סוציאלית הכי אינטליגנטית בטבע?

להבדיל מחיות אחרות שידועות באינטליגנציה המפותחת שלהן, תמנונים אינם חיים בחברה. אפילו לא בזוגיות או תא משפחתי קטן. על פניו מדובר בחיסרון די דרמטי עבור היכולת שלהם להתפתח ולהחכים ובכל זאת, הם שם, מככבים בפסגה. מהו סוד ההצלחה שלהם?

תום לב-ארי בייז | 24 אוגוסט, 2022

אחת מאבני השיוף המשמעותיות ביותר של האינטליגנציה בממלכת החי היא החברה. ידע אינו אובד, הוא נשמר ומועבר מדור לדור. ואפילו בתוך אותו הדור, אין צורך לחזור על טעויות של אחרים. שימפנזה אחת טעתה ואכלה פרי רעיל? היתר השכילו. תארו לעצמכם שכל אדם שנולד היה משוטט בעולם בגפו, נאלץ לגלות לבד מה לאכול, איך לבנות בית או מתי בטוח לצאת להסתובב. בלי נפש חיה ללמוד ממנה או לשתף עימה פעולה, כמה רחוק היינו מגיעים?

בבריכת סלע קטנה באחד מחופי האי הברזילאי פרננדו די נורניה, נצפתה תמנונית שונית בת תשעה חודשים בניסיונותיה לצוד סרטנים. תוך מה שנראה כמו שיקול דעת היא בוחרת לעטות על גופה שלל אבנים וצדפים ולהתחבא בתוך המים בזמן שנחיל סרטנים אדומים עושה דרכו על המסלעה ממעל. היא מתמקמת בזווית המוצלחת ביותר ומתבוננת בתנועה הערה, לומדת את מסלולם ואת קצב הקפיצות. ברגע אחד מדויק היא מזנקת ולוכדת את ארוחת הצהריים שלה. "זו לא היתה תפיסה של מזל", מסביר קריין הסדרה טבע החיה, "זה היה מארב מתוכנן בקפידה".

תמנונים נמנים על החיות האינטליגנטיות בטבע, ממוקמים בהיררכיה איפשהו מתחת לקופי-אדם ודולפינים. אך להבדיל מהיתר, במקרה הזה מדובר ברכיכות סוליסטיות שאינן חיות בלהקה ולא מתפתחות דרך אינטראקציה עם פרטים אחרים. "אנטי-סוציאליות", כפי שמתארים זאת החוקרים. זאבים בודדים שמעולם לא נושלו מהלהקה כי מעולם לא היתה להם כזו.

לפי הסדרה, מרגע בקיעתם, התמנונים חיים בגפם. במקרה של התמנונים הפסיפיים למשל, עשרות אלפי ביצים תלויות מגוף האם במשך כחצי שנה. רבע מתוחלת חייה. בתקופה זו האם מסורה כולה לטיפול בביצים באופן כה טוטאלי שהיא כמעט ולא אוכלת. כשהם בוקעים לעולם היא לרוב קורסת ומתה. קטנים פי 250,000 ממשקלם הסופי, בעלי שמונה זרועות, שלושה לבבות ודם כחול, יוצאים התמנונים הרכים אל זרמי האוקיינוס לבדם. רק מעטים מהם שורדים עד לבגרות אך אלו שכן, "הופכים לאחד הטורפים הערמומיים ביותר באוקיינוס".

כיצד המתבודדים הימיים הזעירים הללו מתפתחים בצורה כה מרשימה? ממי הם לומדים את רזי החיים? אינטואיטיבי להניח שהעלות המרכזית של חיים אנטי-סוציאליים היא הצורך בניסוי וטעייה – דרך ארוכה, מסורבלת ומסוכנת יותר להתפתח בה. אם כן, כיצד יתכן שבמשך חיים די קצר של 4 שנים הם מסגלים תבונה כה מרשימה? מה הם עושים שמאפשר להם לפצות על הפער החברתי?

סיפורים על אינטליגנציה

כנקודת פתיחה, ננסה להגדיר מה מרכיב אינטליגנציה או במה היא באה לידי ביטוי. "כולנו שמענו את המילה הזו מאות פעמים וכנראה שיש לנו הבנה כללית לגבי משמעותה", כותבת שארלוט רוהל ב-Simply Psychology, "עם זאת, המושג 'אינטליגנציה' הינו נושא שנוי במחלוקת בקרב חברי קהילת הפסיכולוגיה מזה עשרות שנים". ואכן, לאורך השנים נהגו תיאוריות מגוונות שהגדירו וחילקו את הבינה בצורות שונות. לדבריה, בין העדכניות יותר נמצאת התיאוריה הטריאכית של רוברט סטרנברג, מחלקת אינטליגנציה ל-3 היבטים: אנליטי, יצירתי ומעשי. יש לציין שההגדרה מבוססת על האינטליגנציה האנושית ולכן, כשבוחנים תמנון במונחים אנושיים, מחד הוא לא ישתתף בכל הקטגוריות, ומאידך, אנחנו עלולים לפספס איכויות שלו שנמדדות בקטגוריות שאינן רלוונטיות לבני האדם. אולי אפילו כאלו שאינן עולות על דעתנו.

הרכיב הראשון בתיאוריה של סטרנברג מודד את גובה האינטליגנציה על פי היכולת "לנתח ולהעריך בעיות לכדי פתרון". נתחיל ונבחן האם וכיצד ידידנו הרכים עומדים בהגדרה שלו. בסרט הדוקומנטרי מורתי התמנונית מתועדת התמנונית המצויה ביערות הקלפ שבדרום אפריקה (סבך אצות תת ימי). קרייג פוסטר, מפיק הסרט, מתלווה אל הרכיכה המסקרנת הזו יום-יום במשך שנה ועוקב אחר מעשיה. הוא מתאר כיצד היא לומדת לצוד סרטנים – פורשת מעליהם את גופה כמו מצנח – ואז נתקלת בבעיה רצינית: עשרות נחשוני ים נדבקים אליה וחוטפים לה חתיכות מהטרף. הם רבים וזרועותיהם ארוכות ובמשך כמה ימים הם ממש גוזלים ממנה את ארוחותיה. אבל היא לא אומרת נואש, היא מגלה טכניקת אחיזה מסוימת שבאמצעותה היא יכולה לשלוף אותם, נחשון אחר נחשון, ולהרחיקם. בהמשך היא מנסה ליישם את אסטרטגיית הציד של הסרטנים על לובסטרים אבל מגלה שהם זריזים יותר וחומקים מהמצנח בזמן שהוא נפרש. גם הפעם העניין גורר כמה ימים של מחשבה, ניסיונות כושלים ותכנון מחדש אך היא בונה אסטרטגיה חלופית: היא מאגפת את הלובסטר כך שיגיע מול פוסטר, שאל נוכחותו כבר התרגלה, ואז תופסת אותו כשהוא ביניהם. היא משתמשת בפוסטר כחלק מאסטרטגיית הציד שלה ובונה מלכודת חכמה.

בסצנה אחרת מסביר פוסטר כיצד היא צדה זן מסוים של חילזון. עליה לקדוח חור ולהזריק ארס בנקודה אחת מדויקת בקצה הקונכייה שלו. אם המיקום לא מדויק, ההשפעה לא חזקה דיה והציד כושל. בזו אחר זו היא מוצאת את הנקודה הנכונה בשלל קונכיות שונות בגודלן – ומזריקה את הארס. ניכר כי אין זו מקריות, אלא עבודה שקדנית ודקדקנית. "היכולת שלה ללמוד ולזכור פרטים היא הוכחה לרמה גבוהה של אינטליגנציה ביחס לחסרי חוליות", מתרשם פוסטר. אם לפרוט את הסעיף "פתרון בעיות" לרבדיו, התמנונית מציגה יכולת להתבונן בסיטואציה, להבין את הבעיה, לנתח את הגורמים לה, לחשוב על פתרון ואז לזכור אותו וליישם אותו בכל פעם מחדש תוך התאמתו לנסיבות משתנות.

"לאחר כמה ימים של מחשבה, ניסיונות כושלים ותכנון מחדש היא בונה אסטרטגיה חדשה: היא מאגפת את הלובסטר ככה שיגיע מול קרייג פוסטר, שאל נוכחותו כבר התרגלה, ואז תופסת אותו כשהוא ביניהם. היא משתמשת בפוסטר כחלק מאסטרטגיית הציד שלה ובונה מלכודת חכמה".

הרכיב השני הוא חשיבה יצירתית: לפי רוהל, זו "היכולת לקחת את החשיבה כמה צעדים קדימה מעבר לנתונים וליצור רעיונות חדשניים ומעניינים". ההיבט הזה מתבסס על היכולת לפתרון בעיות אך מצריך גם דמיון, יזמות ואומץ. אחת הדוגמאות הקלסיות בנושא היא השימוש בכלים – מהכישורים הבולטים שמבדילים חיות תבוניות מאחרות – ויש שיגידו שהוא מה שממקם אותנו, בני האדם, בראש היררכיית הבינה. לפחות, עד כמה שידוע לנו.

בטבע כמו בטבע, גם לתמנונית המצויה בסרטו של פוסטר אורבים כמה טורפים רציניים. באחד הימים כריש מפוספס קטן עובר באזור. מרחרח ומחפש אחריה. תוך רגעים ספורים היא כורכת לגופה אצות מזדמנות ומתעטפת בהן כתחפושת, מציצה דרך החרכים ומחכה שהסכנה תחלוף. אבל הכריש מזהה את הטרף ומתחיל מרדף אינטנסיבי. השניים שוחים במהירות ברחבי יער האצות כשהתמנונית מגיעה לדרך ללא מוצא: מסלעה לפניה ואין לאן לפנות. בהחלטה אמיצה של רגע, היא מזנקת החוצה מהמים ומטפסת בזחילה על הסלע החשוף. היא לא יכולה לנשום מחוץ למים. על הזימים שלה להישאר רטובים. אבל מול טריפה ודאית היא לוקחת את ההימור ומקווה להישאר לחה לכמה דקות טובות שיצילו את נפשה.

פורשת מצנח ולוכדת סרטן לא מרוכז.

צילום: Vittorio Bruno / Shutterstock

היא מחזיקה מעמד עד שנדמה שהכריש התייאש אך כשהיא חוזרת למים הוא מוצא אותה שוב והמרדף ממשיך. היא מאבדת אותו לכמה שניות, מספיק כדי לאסוף בן רגע עשרות צדפות ואבנים ולהדביק אותן לגופה לכדי מה שנראה כמו שריון מגן או תחפושת חדשה. אך גם זה לא עוזר. הכריש מתנפל עליה ומתגלגל במים בעודו אוחז בה בין שיניו ואז היא מאלתרת שוב: "איכשהו היא הצליחה לתמרן את עצמה למקום הכי פחות מסוכן", מספר פוסטר, "לגב הכריש". ידה על העליונה. אין לו שום דרך להיפטר ממנה או להגיע אליה ונראה שהוא מתייאש. מסיע אותה כמו אוטובוס תיירים כנוע. באלגנטיות, היא מחכה לרגע הנכון, כשקצב הנסיעה איטי ושונית סבוכה בקרבת מקום, ובעדינות היא מתקלפת מגבו. "היכולת שלה לחשוב כל כך מהר ולקבל החלטות של חיים ומוות היא די מדהימה", הוא מסכם.

לרכיב השלישי קורא סטרנברג "התאמה" והוא בעצמו בנוי משלושה רבדים: היכולת של הפרט להתאים עצמו לסביבה, היכולת שלו לעצב את הסביבה כך שתתאים לדרישותיו והיכולת שלו לחפש ולמצוא סביבת מחיה מוצלחת יותר. ובכן, אלופי ממלכת החי בהסוואה בהחלט עונים לדרישות בנושא ההתאמה. בטבע החיה מסביר הקריין כי לתמנונים אלפי תאים שמכילים מולקולות צבע, מוקפים בתאי שריר. השרירים מתכווצים ונרפים ועל ידי כך מרחיבים ומצמצמים את הפיגמנטים שבעורם, ומאפשרים להם לשנות את צבעם ואת מרקם עורם בשניות. לא סתם שינויי גוון מחום לצהוב או ירוק, אלא ממש לחקות שוניות אלמוגים, קונכיות גדולות, אצות ובעלי חיים אחרים, על כל הדפוסים המורכבים שלהם.

"איכשהו היא הצליחה לתמרן את עצמה למקום הכי פחות מסוכן – לגב הכריש".

דוגמה לעיצוב הסביבה יכולה להיות תמנון הווריד הקטן שנפוץ בחופי אינדונזיה ואוסטרליה וזכה לכינוי "תמנון הקוקוס". סביבת המחיה שלו היא המים הרדודים שבקרבת החוף נטולת מקומות המסתור. בדומה לטקטיקת ההתעטפות בצדפות שנועדה – ברגע של מצוקה – להסתיר את התמנונית בסרטו של פוסטר, תמנוני הווריד נצפו שוב ושוב כשהם אוספים קליפות קוקוס ריקות, אבל הפעם הכוונה הרבה יותר מחושבת. הם צועדים איתן על גבם – לא פחות – שומרים אותן לשימוש עתידי, ובונים מחסה בספוט המושלם. "התמנון הזה חושב קדימה", מסביר הקריין בסרטון מבית PBS, "פחות מ-1% מהחיות בטבע נצפו משתמשות בכלים בצורה כזו".

גם לעשות רילוקיישן הם יודעים, התמנונים. בשלב די התחלתי במורתי התמנונית נראה כי הגיבורה מתחילה לסמוך על פוסטר. היא מתקרבת אליו בהדרגה וסוקרת אותו. ואז, דווקא ברגע אינטימי ובטוח, עדשת המצלמה נופלת והתמנונית נבהלת ובורחת. היא עוזבת את המאורה שבה חיה, ומחוץ לה נפגשו השניים יום יום, ומוצאת מאורה חדשה. לוקח לו יותר משבועיים של עבודת בלשות מסורה כדי למצוא אותה בביתה החדש.

דפוסי התנהגות של תמנון מנצח

אם כן, תמנונים מצטיינים במבחני האינטליגנציה. נותרה אפוא השאלה: כיצד הם מתעלים על הפער החברתי? האם זהו מוחם שמפוזר כולו לאורך גופם? 2000 כריות ההצמדה שמכסות את זרועותיהם ונשלטות כל אחת בנפרד? או שתי עיניהם האוטונומיות שמקנות להם ראייה של כמעט 360 מעלות? יכול להיות שכל אלו קשורים. אך מהתבוננות באורח חייהם של התמנונים אפשר לדלות כמה מאפיינים התנהגותיים שעשויים לשפוך אור על השאלה. ואולי אף ללמד אותנו דבר או שניים על היכולת להתפתח גם בתנאים חסרים.

דמיינו לעצמכם שאתם נולדים עם עוד עשרות ואולי מאות אלפי אחים, מתנתקים מגוף אמכם אל הכחול העמוק, וברגע אחד אתם מופרדים מהקבוצה. תמנונים אומנם מעבירים את רוב חייהם בנפרד מתמנונים אחרים, אך הם לא לבד בעולם. שוב ושוב אנחנו רואים תמנונים מחקים עצמים, צמחים ובעלי חיים אחרים. אפילו אנשים שנמצאים מספיק זמן בקרבתם. בני מינם לא סובבים אותם ומלמדים אותם כיצד להתנהג, אך הם בהחלט מוצאים לעצמם מודלים אחרים לחיקוי. כהמשך לנטייה הזו, היכולת שלהם להתבונן בסרטנים וללמוד את התנועה של הטבע מרשימה וחיונית אף היא. הם מקדישים זמן לתצפית במערכת האקולוגית שלהם. לומדים הרגלים של אחרים ומחזורים של תופעות.

"שוב ושוב אנחנו רואים תמנונים מחקים עצמים, צמחים ובעלי חיים אחרים. ואפילו אנשים שנמצאים מספיק זמן בקרבתם. בני מינם לא סובבים אותם ומלמדים אותם כיצד להתנהג, אך הם בהחלט מוצאים לעצמם מודלים אחרים לחיקוי".

תעוזה היא המאפיין הבא. להבדיל מהשניים הקודמים, יש שיגידו שתעוזה היא משהו שניחנים בו – או לא. שהיא אינה הרגל שאפשר לסגל. אבל יש גם מי שיטיל בכך ספק ויטען כי גם אומץ ניתן לפתח בהדרגה. שאפשר בכל הזדמנות להעז ולמתוח קצת את הגבולות, לבחון מה קורה כשמהמרים. כמו התמנונית שנמלטה אל המסלעה היבשה, לצאת מאזור הנוחות שבו אנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים לעשות.

ולסיום, נתחבר ליכולות הפיזיות המרהיבות שמאפיינות את התמנונים. אז נכון, לא התברכנו בשמונה זרועות אוטונומיות, העיניים שלנו לא יכולות להביט לשני כיוונים שונים בו זמנית, וכריות הצמדה דביקות? מוותרים על התענוג. אבל כן יש לנו ארבע גפיים ועשרים אצבעות, אף שמריח ופה שמדבר. וזו רק ההתחלה. נראה שתמנונים ממקסמים את ההיכרות עם גופם ואת השליטה בו. הם מאסטרים של הגוף הפיזי. יכול להיות שגם החתירה הזו למקסימום שימוש ומיצוי היכולות המולדות היא שדוחפת אותם מעלה במעלה ההיררכיה של הבינה בממלכת החי.