שיחות על העתיד הפכו לגורם מעורר דכדוך. נדמה כי האתגרים שמחכים לנו רק הולכים וגדלים, הולכים ומסתבכים. אופטימיות בהקשר הזה עלולה להרגיש כמעט מנותקת. אלא שלדעת קווין קלי, עורך וכותב אמריקאי בעל-שם, אופטימיות היא לא תחושה, אלא כלי להתמודדות – כזה שכדאי לאמץ דווקא כשהבעיות באות אלינו בריצה קשה.
מתי לאחרונה שמעתם תחזית טובה על משהו? הפקקים הולכים להצטמצם, המחיה תוזל, הטבע ישתקם? נדמה כי בכל פעם שאנו מרימים את המבט קדימה, מולנו נגלים רק ענני סערה שמשחירים מרגע לרגע. כמות ועוצמת האתגרים שלפנינו עלולה להשאיר אותנו המומים וחסרי אונים. רחמינו על הדורות הבאים שיצטרכו לחיות בתקופה הזו בהיסטוריה.
האם חלף זמנה של האופטימיות? האם מיצינו את כל האפשרויות או היכולות שלנו כציביליזציה? קווין קלי, ממייסדי מגזין Wired, טוען כי המחשבה שאין לנו מה לעשות לגבי אתגרי האנושות הגדולים אינה מעוגנת לא בעובדות ולא בהיסטוריה. אופטימיות הייתה עד כה הגשר שדרכו צלח המין האנושי את המכשולים הגדולים של כל תקופה. אדרבה – לדבריו, אם האתגרים של דורנו נראים הגדולים ביותר, פירושו שהאופטימיות מעולם לא הייתה רלוונטית יותר.
בהרצאה על בימת TED מסביר קלי מדוע אנחנו נוטים לפסימיות, אבל יש לו מספר טיעונים רבי עוצמה לגבי הצורך שלנו לאמץ אופטימיות ביחס לעתיד. לא כהרגשה חיובית מנותקת מהמציאות ולא כשאיפה לאידיאליזציה של העולם, אלא כמסגרת מחשבתית, כהנחת עבודה. ההגדרה המרעננת שלו לאופטימיות מצליחה לשנות את נקודת המבט על האתגרים שעומדים בפנינו, ואולי בעצם על עצמנו ועל המוטיבציה שקצת אבדה למין האנושי.
צאצאים לשושלת אופטימיסטים ארוכה
משוואה ריבועית עם שני נעלמים עלולה להלחיץ אותנו בכיתה ז'. היא גדולה עלינו ואין לנו מושג מאיפה להתחיל. בכיתה י"ב היא נשארת קשה לפתרון, אבל אנחנו מתמודדים איתה. אם היו מספרים לנו בכיתה ז' שיום יבוא ונצטרך לפתור אותה, האם היינו מתייאשים ופורשים או מניחים שאם נתמיד במשימה, כשיגיע הזמן נהיה מצוידים בכלים מתאימים?
קווין קלי שואל שאלה דומה על האתגרים של המין האנושי ככלל, וכמו שתלמידי כיתות ז' לא פורשים בהמוניהם אלא ניחנו באופטימיות אינטואיטיבית לגבי שיפור היכולות שלהם, כך הוא מאמין שעל האנושות כולה להביט על העתיד. ההבדל הוא שקלי לא מבקש מאיתנו להיות אינטואיטיביים לגבי האופטימיות, אלא מציג טיעונים לוגיים מדוע היא קריטית להתקדמות בפתרון בעיות.
הוא מודה: "זה דבר שקשה מאוד לעשות היום כי אנחנו מתעמתים עם בעיות עצומות בעולם הזה". אבל לדבריו, ככל שהבעיה גדולה יותר, כך דרושה לנו יותר אופטימיות. עד היום ההישגים של האנושות רק הלכו וגדלו. פתרנו בעיות שעבור אנשים שחיו לפני 500 שנים היו מדע בדיוני. המסקנה מכך היא ש"כל דבר גדול וקשה שהושג, כל פריצת דרך, למעשה דרשו תחושה חזקה ביותר של אופטימיות שזה אכן אפשרי. חשבו על המטוסים הראשונים".
"בלי האופטימיות של האחים רייט, ייתכן שהיום היינו עדיין שטים לחו"ל".
בלי האופטימיות של האחים רייט, ייתכן שהיום היינו עדיין שטים לחו"ל. אבל קלי מסביר שלא מדובר באופטימיות מרחפת באוויר, חיוך של fake it till you make it. "מספיק קשה ליצור משהו טוב ונהדר בכוונה תחילה. ואין ודאות שרק בגלל שאנחנו מאמינים שמשהו יקרה הוא אכן יקרה", הוא מדגיש, "אבל אנחנו כן יודעים שאם לא נאמין שמשהו יכול לקרות, זה לא יקרה מעצמו בלי כוונה". האופטימיות שהוא מדבר עליה היא מעשית: תכנון תוכניות מתוך הנחה שאנו מסוגלים להוציא אותן לפועל.
האופטימיות המעשית של קלי כרוכה בהזנחת רעיון שקושר אליה, וקצת תוקע לה מקלות בגלגלים: הנחת היסוד שעלינו לבנות עולם מושלם. אצלו אופטימיות לובשת הגדרה מציאותית יותר: "זה מה שהייתי מכנה פרו-טופיה: עולם שבו דברים הם קצת יותר טובים […] השקפה שבה אנחנו מצפים שהעולם יניב קצת יותר טוב מאשר רע, שיהיו קצת יותר סיבות לקוות מאשר לפחד". לדבריו, בראייה היסטורית אנו נמצאים במגמה הזו כבר זמן רב. "אם נתעלה מעל האנקדוטה ונסתכל על נתונים בצורה מדעית, רציונלית, אנחנו יכולים לראות שהראיות אומרות שבממוצע, בקנה מידה עולמי לאורך זמן, במהלך 500 השנים האחרונות, היה שיפור מצטבר".
רוצים לדעת מניין הפסימיות שלי?
לדברי קלי, שלוש סיבות עיקריות אחראיות לקושי שלנו להתמקד בעובדה שבגדול החיים משתפרים כל הזמן. הראשונה היא שמה שלא קורה, לא נספר. אבל אם בודקים מה כבר לא קורה מגלים שהסיכויים שלנו להיפגע – בכל דרך שהיא – צנח משמעותית. חלק ניכר מהשיפור בחיינו הוא הדברים שנחסכים מאיתנו: "זה הילד בן השנתיים שלא מת מאבעבועות שחורות. זו משפחת החקלאים ששנה של עודפי מזון לא נגנבו מהם על ידי שודדים. הם לא עולים לכותרות".
סיבה שנייה היא פרקי הזמן שלוקחים לדברים טובים לקרות. לדבריו, הם ארוכים יותר משמעותית מהזמן שלוקח לדברים רעים לקרות. יש בכך היגיון. אם הייתה לנו שהות לפני שאירועים קשים מתרחשים היינו מצליחים למנוע, לפחות את חלקם. חשבו על תאונות דרכים למשל. קלי אומר ש"אם היינו גורמים לעיתונים ולאתרי אינטרנט להתעדכן בכל 100 שנה, היה לנו אוסף כותרות שונה מאוד".
ולבסוף, אנו פסימיים מכיוון שהשיפור מגיע בעליות קטנות, שנעלמות ברקע. "חברות מסוגלות ליצור רק כמה אחוזים יותר טוב משהן הורסות בכל שנה […] אז אחוז אחד, אחוזים בודדים, הם כמעט בלתי נראים ברעש של 49 אחוז של זבל והרס מסביב. אנחנו לא רואים את זה אלא אם נסתובב ונסתכל אחורה אל העבר". נניח שנביט על מצב החופים. רובם מלוכלכים מאוד, ורק במקטע של 5 ק"מ נערך ניקיון ושיקום. אלא אם אנחנו מבקרים קבועים בחוף, זה לא משנה את ההרגשה שלנו שהחופים מלוכלכים. אבל אם נסתכל על מצבם לפני 20 שנה נגלה שרצועת החוף של ישראל בממוצע נקייה יותר (תיאור היפותטי, אך מבוסס על נתוני אמת).
בלי בעיות נקפא על השמרים
לבד מהעובדה שפסימיות מבוססת על שטחים מתים בשדה הראייה שלנו, ובנוסף לכך שההיסטוריה נבנתה על בסיס האופטימיות של דורות קודמים, לקלי יש עוד שתי סיבות טובות מדוע אופטימיות מעשית היא גישה הכרחית בראייה קדימה.
הטיעון הבא אם כן הוא שאנחנו לא עומדים מול הבעיות הללו לבד, יש לנו על מי לסמוך. כאן מציג קלי נקודת מבט ייחודית על שיתוף פעולה. הוא כמובן לוקח בחשבון את שיתוף הפעולה שאנו יכולים לקיים היום, לדבריו, "עם זרים מוחלטים". היום התארגנויות ויוזמות אפילו כבר לא תלויות במדינות. בעולם מקושר כשלנו האפשרות להפיק ולרתום אנשים למטרה היא עניין פשוט יותר מאי פעם. שיתוף פעולה דורש אמון, "ואמון הוא סוג של אופטימיות", כיוון שהוא יוצא מהנחה שאחרים יעמדו במילתם.
אבל זה לא נגמר בכך. "בנוסף לסוג של שיתוף פעולה עם 8 מיליארד הזרים על הפלנטה הזו שמשיגים דברים גדולים, אנחנו יכולים לסמוך גם על הדורות הבאים. מיליארדי האנשים שעדיין לא נולדו לעתיד". כדי להסביר את הנקודה קלי שוב מביט לאחור. "היום אנחנו מרוויחים מעבודת הדורות הקודמים שטרחו ליצור תשתיות, דרכים, תעלות, גורדי שחקים, רשתות טלפון – שאנחנו נהנים מהם עכשיו". הדורות הללו הקריבו המון מהנוחות שלהם כדי שאנו נוכל לחיות בעולם נוח יותר, עם רפואה משופרת ואיכות חיים גבוהה. לדבריו, זה דרש מהם להיות אופטימיים לגבי העתיד. אחרת למה לטרוח?
"אופטימיות פירושה לצייד את הילדים שלנו בכלים, מתוך הבנה שיוכלו לבנות עליהם ולהתעלות עלינו באתגרים שבמורד הדרך. אולי הבעיות שלנו לא קטנות כמו שהיינו רוצים, אבל התושייה שלנו גדולה משאנו נוטים לחשוב".
באותה מידה, "גם אנחנו רוצים להיות אבות קדמונים טובים, ולהיות אבות טובים שמנסים להעביר יתרונות לדורות הבאים הוא מעשה של אופטימיות. אחד, כי אנחנו מאמינים שיהיו דורות באים, ושניים, כי אנחנו מוכנים להקריב רווחים מיידיים במטרה לדחות – להעביר עוד הישגים אל עתיד – את ההשקעה הזו". ומה יעשו הדורות הבאים עם ההישגים שאנו מייצרים עבורם? לדברי קלי זה יהיה ארגז הכלים שלהם לפתרון בעיות שאנו היום לא כל כך רואים איך להתמודד איתם, כמו ילדים בכיתה ז' שמביטים במשוואה מסובכת. אופטימיות במובן הזה פירושה לצייד את הילדים שלנו בכלים, מתוך הבנה שיוכלו לבנות עליהם ולהתעלות עלינו באתגרים שבמורד הדרך. הוא מסכם את נושא הדורות הבאים בקביעה שאולי הבעיות שלנו לא קטנות כמו שהיינו רוצים, אבל התושייה שלנו גדולה משאנו נוטים לחשוב.
אז היה לנו מבט על ההיסטוריה ומחשבה על העתיד כדי להוכיח שאופטימיות זורמת בדמנו. הסיבה השלישית לאמץ אותה נוגעת גם היא לנקודת מבט, או יותר נכון לשינוי נקודת מבט. אנו נוטים לחשוב על בעיות כמכשול, כגורם מעכב התקדמות. אך קלי מעלה את הרעיון ההופכי – ללא בעיות אין התקדמות. לדבריו, ההיסטוריה של ההתפתחות מבוססת על מעגל חוזר של בעיות ופתרונות. יש אתגר, אנחנו מוצאים לו מענה ונוצרת מציאות חדשה – עם בעיות חדשות שעלינו לפתור, וחוזר חלילה. "אז אני מאמין שרוב הבעיות שיש לנו היום נוצרו על ידי הפתרונות של העבר". מדוע זו סיבה להיות אופטימיים? מכיוון שקלי מביט על בעיות כהזדמנויות. משך הזמן הארוך של תעבורה ימית, למשל, לא היה בעיה, אלא קריאת תיגר למתכנני כלי הטיס.
"בצורה מוזרה", לדבריו, "המדע מרחיב את הבורות שלנו מהר יותר מהידע שלנו. אז יש לנו מאגר בלתי מוגבל של שאלות ובעיות, אבל בעיות אינן מעכבות את הקדמה. בעיות הן המוליך לקדמה". הזווית הזו רואה במציאות פוטנציאל אינסופי לשיפור, במקום לדמיין איזו מציאות אוטופית מוגדרת ולנסות לחתור אליה.
קלי לא מחדש משהו בנתונים ולא ממציא יש מאין. הוא בסך הכול מציע אפשרות אחרת לחשוב על מצב האנושות. שקיעה בצרות של עצמנו לעיתים קרובות יוצרת "ראיית מנהרה", ולפעמים רק חבר שמביט מהצד יכול לסדר לנו את התמונה קצת אחרת. עבור קלי, שרואה פסימיות בכל עבר, זו פשוט שיחת המוטיבציה שהאנושות זקוקה.
תמונת כותרת: Fractal Pictures / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי
על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו
הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?
עוד מרדיו מהות החיים:
