כיצד הטקטיקה שהצילה את ניו-יורק עשויה לעזור לנו לנקות את הראש?

בשנות ה-90 הפכה ניו-יורק מהעיר המסוכנת ביותר לבטוחה ביותר בארה"ב. רבים מייחסים את ההצלחה המסחררת הזו לתיאוריית החלונות השבורים: כדי להילחם בפשע מאורגן צריך להתחיל מאכיפת השלכת פסולת ברחובות. הקבלת הטקטיקה לתחומים אחרים בחיינו עשויה לעזור לעצב אותם בצורה המיטבית עבורנו.

תום לב-ארי בייז | 30 נובמבר, -0001

בכהונתו הראשונה הנהיג ראש עיריית ניו יורק רודולף ג'וליאני אסטרטגיה חדשה שנועדה להפחית את מקרי האלימות בעיר. הוא התבסס על עבודה שהוצגה כמה שנים קודם לכן וזכתה לכינוי "תיאוריית החלונות השבורים". "הרעיון שלה הוא שאתה חייב לשים לב לדברים הקטנים אחרת הם יוצאים משליטה והופכים לגרועים יותר", כפי שהסביר באחד מראיונותיו. לפני ג'וליאני, התיאוריה כבר יושמה בכמה ערים קטנות ברחבי ארה"ב ובאמת הובילה שינוי, אך רבים הטילו ספק באם תצליח לעבוד גם במטרופולין גדולה כמו ניו-יורק. "אני חשבתי, יש לנו עיר גדולה יותר אבל יש לנו גם משאבים גדולים יותר ולכן אותה תיאוריה אמורה לעבוד גם אצלנו. אז התחלנו לשים לב לדברים שעד כה התעלמנו מהם", הוא מספר.

החוקרים שעמדו מאחורי התיאוריה טענו כי הגברה של תחושת הסדר ברחובות העיר גורמת לאזרחים לחוש פחות מאוימים, מה שהופך אותם למעורבים יותר בקהילה ומקנה להם תחושת שליטה גבוהה יותר על חייהם. כל אלו מייצרים קהילה בטוחה שמהווה מעין מנגנון אכיפה חברתי ובלתי פורמלי ששומר על הסדר וההתנהלות המוסרית והתקינה ברחבי העיר. ניתן לומר שהמנגנון מורכב מנראות מוקפדת, מאכיפת חוק וסדר ומאוכלוסייה בעלת ביטחון שנותנת את הטון לגבי מה מקובל ומה לא. "החלון השבור הוא סימבולי", מסבירה שרלוט רוהל בכתבה ב-Simply Psychology. לדבריה, במקום שבו טורחים לתקן חלון שבור, מועבר מסר ברור מהסביבה לשוהים בה: כאן רואים את הדברים הקטנים, כאן אכפת ממה שקורה ויש מי שטורח לפעול. וזו נקודת הפתיחה של התהליך.

לפי ג'וליאני, "החלונות השבורים" של העיר ניו-יורק כללו גרפיטי שמכסה לחלוטין את חלונות הרכבת התחתית, שוטפי שמשות שכופים עצמם על רכבים העומדים ברמזור ופוגעים באלו שלא מוכנים לשלם תמורת השירות, וקבצנות אגרסיבית שגבלה באלימות והפחדה. במשך שנים הנושאים האלו נחשבו זניחים, אך מרגע שהחלו להיות מטופלים בכובד ראש ניכר היה ששינוי כללי חיובי מתחיל להתפשט. "זה עבד. ניו-יורק הפכה מהעיר המסוכנת ביותר לעיר הבטוחה ביותר בארה"ב", הוא מסכם.

בשלבים מאוחרים יותר נבחנו רכיבי התיאוריה בנפרד. רוהל מספרת על ניסוי שנעשה כשיתוף פעולה בין אוניברסיטת הארוורד לסאפולק ובו בדקו החוקרים מה היה משמעותי יותר בהפחתת היקף הפשיעה – מדיניות אפס הסובלנות כלפי הפשעים (כלומר, הגברת האכיפה בצורה דרסטית) או הנראות הסביבתית שקיבלה תפנית. על אף שניכר כי לשני ההיבטים יש יד בעניין, סביבה מטופחת ומסודרת נמצאה כמשמעותית יותר. ניסוי מאוחר יותר שנערך בהולנד ב-2007 אף מצא כי גם ללא כל יחס לאכיפה מוגברת – סביבה מסודרת בפני עצמה מקושרת עם אחוז פשיעה נמוך, ולהיפך.

אפשר גם בבית – מיקרו ניסוי

מאז אותם מחקרים, יושמה התיאוריה במגוון תחומי חיים נוספים, ביניהם חינוך. "חוקרים דחקו במחנכים לטפל במראה הפיזי של בית הספר כדי לסייע בקידום סביבה פורייה בכיתה, כזו שבה תלמידים פחות נוטים להפיץ התנהגות שלילית", מתארת רוהל.

ובכן, כשם שהוכח כוחה של התיאוריה בממסדים שונים ואף נמדד מול גופים גדולים כמו העיר ניו-יורק, אולי אפשר לבחון את כוחה במקומות האינטימיים והיומיומיים, בחיים הפרטיים שלנו: בנראות הסביבה שבה אנחנו מבלים את ימינו, באופי הקשרים החברתיים שאנחנו רוקמים ואפילו ממש בתוך הראש שלנו. עד כמה אנחנו מודעים למה שקורה? לא "בגדול". ממש לדברים הקטנים? האם אנחנו מתאמצים לתקן ולטפח? לאכוף כנגד התנהגויות שליליות? וכיצד זה יכול לבוא לידי ביטוי במסגרת אורח החיים המנטלי שלנו?

היום כבר די אינטואיטיבי לומר שהסביבה שבה אנו שוהים משפיעה על המצב המנטלי שלנו. אבל באיזו רזולוציה? ומדוע לעיתים קרובות לוקח לנו הרבה זמן להבחין שהסביבה שלנו לא ממש נעימה לנו? בכתבה שפורסמה במגזין של המרכז לבריאות הנפש Newport Institute מסבירים העורכים: "למעשה, כשאנחנו מבלים זמן מה באותו מקום אנחנו כבר לא ממש שמים לב למה שסביבנו […] ערימת הניירת על שולחן העבודה הביתי והכביסה שנשפכת מהארון נעלמות כשאנחנו מפסיקים לשים לב אליהן לכמה ימים או שבועות".

"הבעיה אינה מתחילה כשאנחנו מגלים את הבלגן המסיבי, אלא ברגע שהוא מתחיל להצטבר. זה שאנחנו לא מודעים לסביבה שלנו לא אומר שהיא אינה גובה מחיר מבריאות הנפש שלנו".

לדבריהם, המצב הזה נובע מתופעה המכונה התרגלות או עיוורון קשבי. כיוון שתשומת הלב שלנו מופנית לדברים אחרים נוצר במוחנו מעין עיוורון קוגניטיבי – בליינד ספוט – ואנחנו פשוט לא רואים את הבלגן. עד שהוא הופך ממש מוגזם. מעיק. וכה רב שאנחנו לא בטוחים מאיפה להתחיל. מאוד מזכיר את מה שקרה לניו-יורק. כלומר, הבעיה לא מתחילה כשאנחנו מגלים את הבלגן המסיבי, אלא ברגע שהוא מתחיל להצטבר. "זה שאנחנו לא מודעים לסביבה שלנו לא אומר שהיא אינה גובה מחיר מבריאות הנפש שלנו", הם כותבים.

לפני שאתם מפרססים, אנחנו לא כאן לטעון שהבית צריך להיראות כמו מוזיאון. אבל כולנו מכירים את הרגע הזה שבו אנחנו סתם זורקים איזו חולצה שמדדנו ולא לבשנו על המדף של המקופלים בארון. אומרים לעצמנו "מחר נסדר". ובערב נערמים שם גם זוג המכנסיים של היום, שיכולים לשמש גם מחר, והמכופתרת שלקחנו אבל לא השתמשנו. ומפה לשם המקופלים מתחילים לזלוג ולנזול מטה בגלל העומס שנערם על כתפיהם. והארון כבר הופך מבולגן ואנחנו לא מוצאים את הגופייה שרצינו, בדיוק כשאנחנו ממהרים לצאת. אז עוד ועוד בגדים נשלפים, מוסטים ממשכנם הקבוע ונערמים על קודמיהם והנה – ממקום נגיש ונעים, הארון שלנו הפך לדוכן בשוק בצלאל.

אם החלונות השבורים בביתנו דומים לדוגמה הזו, יישום הטקטיקה שהצילה את ניו-יורק יכול להסתכם בלפרגן לעצמנו ולקפל את אותה חולצה ראשונה. לתפוס את הבלגן כשהוא עוד קטן. מי שהשולחן בסלון הוא נקודת התורפה שלו יכול למנוע התנחלות של כל שפופרת קרם תועה או גליל נייר טואלט שנשכח עליו. ומי שיודע שהרכב שבו הוא מבלה שעות בפקקים לא ראוי לנסיעה, ובכן, אתם יודעים מה כדאי לעשות.

אם התודעה שלנו היתה גינה – כיצד היינו רוצים שהיא תראה? צילום: Priscilla Du Preez on Unsplash

לעצב את הקשרים הבינאישיים והתוך אישיים שלנו

מה שנכון לגבי הסביבה שבה אנחנו מבלים את זמננו נכון גם לגבי טיב הקשר שלנו עם האנשים שאיתם אנחנו מבלים את זמננו. בבלוג ב-Psychology Today מפרטת הפסיכולוגית ברברה גרינברג את חמש ההתנהגויות הבעייתיות הכי נפוצות שפוגעות בחברויות שלנו: גניבת שיחות (חברים שתמיד מפנים את השיחה לכיוונם כדי שנעסוק בהם), קנאה, רכלנות (כשהסיפורים האישיים שלנו לא נשמרים בבטחה), היעלמויות לא מוסברות והתלוננות כפייתית.

היא מסייגת ומזכירה כי תקופות שונות וסיטואציות חיים שמשפיעות על הפניות של האנשים שסביבנו – לפעמים חשוב לדעת להקל ראש ולתת קצת מרחב – ועם זאת, מציעה לקוראים לבחון האם ההתנהגויות הללו מאפיינות את היחס הגורף של הסובבים אותם אליהם ולהיפך – האם אנחנו חוטאים בהן כלפי אחרים? אם להמשיך בקו המחשבה של ג'וליאני, גם כאן נחפש לתפוס את הצרות כשהן קטנות. נעצור חברה שלא נותנת לנו לסיים סיפורים ולא נגרור את התחושה עד שנמצא את עצמנו מתחמקים ממפגשים איתה, או נציף תחושה של חוסר פרגון לפני שנבין שאנחנו מסננים בשורות משמחות. נשמור על האינטראקציות שלנו ולא נניח לחלונות שלהן להישבר אט אט.

"התוכן שאנו צורכים יכול להיות דשן אורגני איכותי או פסולת אשפה. גם בתוך ראשנו, חוסר מודעות לחלונות שבורים יוצר עיוורון קוגניטיבי. נקודות מתות שאנחנו כביכול לא מרגישים אך בהחלט נותנות את משקלן ומטות את מחשבותינו".

ואפילו בינינו ובין עצמנו יש תועלת בתיאוריה. אושו אמר פעם: "התודעה שלך היא גינה. המחשבות שלך הן זרעים. אתה יכול לגדל פרחים או עשבים שוטים". מי שגידל גינת ירק בחייו יודע שלכל יום של הזנחה יש ריבית גבוהה. כאילו שמהרגע שעשבים שוטים נובטים הם גדלים בקצב אקספוננציאלי. גינה מצריכה תשומת לב, היא צריכה מבט קשוב שמחפש לגלות מה חסר או עודף בה. בהקבלה, כיצד ניתן לעצב, לדשן ולהשקות את התודעה? מה ייתן לה שמש וצל במידה? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להחליף שתילים שאבדו?

התוכן שאנו צורכים יכול להיות דשן אורגני איכותי או פסולת אשפה. גם בתוך ראשנו, חוסר מודעות לחלונות שבורים יוצר עיוורון קוגניטיבי. נקודות מתות שאנחנו כביכול לא מרגישים אך בהחלט נותנות את משקלן ומטות את מחשבותינו. כשהצריכה היא אקטיבית – במה צופים, היכן גוללים, איזה ספר קוראים – השליטה בידינו, אך זה לא התוכן היחיד שנכנס. צריכה פסיבית היא חמקמקה יותר. שלטי החוצות שאנו גורפים פנימה מבלי לעצור לבחון או לבקר, תחנות רדיו שממלאות את החלל שבין השירים במסרים שיווקיים ואפילו החבר הזה שמתעקש להראות לנו סרטונים מתישים או אלימים.

בגינת התודעה שלנו, אכיפת חוק וסדר תכלול גם שמירה על תנאי הצללה מתאימים. את השמש הישראלית היוקדת נוכל להקביל לשגרה שנוטה להיות עמוסה בגירויים. זמן שקט בסוף היום כשהילדים נרדמים או מוקדם בבוקר לפני העבודה יכול להיטיב עם התודעה כמו צל לגינה.

לפי התיאוריה, כשהחלונות (הפיזיים והמטפוריים) מתוקנים והסביבה מסודרת, נקייה ונעימה, הנוכחים מתנהלים במרחב באופן הולם. או אז נוצרת הנורמה החדשה: בבית הזה שומרים על הציוד ועל הרווחה המנטלית, בקשר הזה מכבדים אחד את השני ומתמודדים עם המורכבויות הרגשיות שעולות, ובזה הראש – תוכן איכותי הוא ברירת המחדל וכל מה שאיננו כזה צפוי לעורר תחושה לא נוחה מהרגע הראשון.

תמונת כותרת: Mick Haupt / Unsplash