כיצד סיפורים מלפני אלפי שנים על אירועים שמעולם לא התרחשו נותרים רלוונטיים גם בימינו? פענוח הסמלים העתיקים שמסתתרים בהם עשוי לאפשר לנו להתבונן על מערכות היחסים המודרניות שלנו דרך עיניהם של הפילוסופים הקלסיים.
משחר ההיסטוריה ישבו אנשים בני תרבויות שונות והקשיבו לחכמי השבט מגוללים סיפורי מיתוסים שונים לאור המדורה. אלים, מפלצות, גיבורים ויצורים אגדיים הציתו את דמיונם של המאזינים בעלילותיהם האפיות בעוד הם מסבירים את מקורן הבראשיתי של תופעות טבע מוכרות וחוויות אנושיות נפוצות.
על הטלנובלות הראשוניות האלו כתב הסופר האיטלקי רוברטו קלאסו שהן מספרות על "אירועים שמעולם לא התרחשו, אך עם זאת הם קיימים תמיד". תפקידם של המיתוסים להעביר מדור לדור תשובות לשאלות קיומיות ומוסרי השכל על אודות החוויה האנושית, טבעו של העולם והדרך הראויה להתנהל בו. ככאלה, הם רלוונטיים גם אחרי אלפי שנים.
רבים מן הסיפורים במיתולוגיה היוונית והרומית עוסקים באהבה, זוגיות ומערכות יחסים. מסע בין סיפורי האהבה המוכרים ביותר מספק לנו 3 שיעורים מיתולוגיים על אודות האהבה.
1. אנדרוגינוס ומקור האהבה
בדיאלוג המשתה (המסוכם ומבואר באתר SparkNotes) מעלה אפלטון את סיפור מקורה הקדום של יצר האהבה עצמו. לפי המיתוס, בראשית היו בני האדם יצורים שונים מהמוכר כיום. כל אחד מהם היה בעל שני גופים מחוברים בבטנם ובעל מערכות כפולות: 2 ראשים הפונים כלפי חוץ, 4 רגליים, 4 ידיים ו-2 מערכות רבייה. יצורים אלה נחלקו ל-3 מגדרים: הזכר שהיה מורכב משני גופים זכריים, הנקבה שהייתה מורכבת משני גופים נקביים, והאנדרוגינוס שהיה מורכב מגוף זכרי וגוף נשי. כוח גופם ומוחם הכפול הפך אותם לעוצמתיים כל כך עד שקראו תיגר על האלים.
זאוס, אבי האלים, החליט להחליש אותם. בעזרת מכת ברק פילח את גופם לשניים, ואת צווארם וראשם סובב כלפי הבטן כך שתהיה להם מזכרת מתמדת לעונשם: הטבור. בנקודה זו קשר זאוס את עור בטן על מנת לסגור את החור שנפער בפיצול.
"אהבה היא השתוקקות קמאית לחזור לאחדות שחווינו לפני ההפרדה. היא השם שאנו נותנים לערגה לשלמות, לשחזור הטבע המקורי שלנו".
מאז, כך מסופר, מסתובבים בני האדם בעולם בערגה ובחיפוש אחרי החצי השני שלהם. משמצאו כל אחד את החלק החסר, אחזו בו ולא רצו לעזוב שוב לעולם. עד כדי כך חזקה הייתה אחיזתם, שלא נפרדו אפילו לשם סיפוק רעב או צמא. אט-אט החלו בני האדם לגווע.
ריחם עליהם זאוס, והחליט לסובב את איברי מינם כלפי פנים. כך, כששני חצאים התאחדו, יכלו לפחות לחוות הנאה מינית שאפשרה להם סיפוק זמני בכדי שיוכלו להתפנות לפעילויות אחרות. על פי המיתוס, זהו מקורה של התשוקה.
האהבה שאנו חווים היא תולדה של שילוב הרגשות האלו. כשאנחנו מוצאים את החצי השני שלנו, אנחנו מוצפים ברגשות חיבה, דאגה, ואהבה לאדם השני. קשה לנו לתאר את התחושה ואנו לא יודעים מדוע אנו רוצים להיות יחד. על פי המיתוס, זהו רגש נעלה יותר מתשוקה מינית גרידא. זוהי השתוקקות קמאית לחזור לאחדות שחווינו לפני ההפרדה. כפי שכותבים עורכי SparkNotes, "אהבה היא השם שאנו נותנים לערגה לשלמות, לשחזור הטבע המקורי שלנו".
2. אפולו ודפנה
בספרו "מטמורפוזות" מגולל המחבר הרומי אובידיוס את קורותיהם של אל השמש אפולו ונימפת היער דפנה, בתו של אל הנהר. במיתולוגיה, אפולו מייצג את הסדר, השלטון, השכל הישר והרציונליות. לעומתו, דפנה בעלת היופי הפראי מייצגת את הטבע כולו: חופשי, פרוע ובלתי ניתן לריסון.
סרטון בערוץ היוטיוב Mythos & Logos מציג את המיתוס ומפרש אותו. הסיפור מתחיל בניצחונו של אפולו על מפלצת אימתנית, שאותה הכניע בעזרת קשתו וחיציו. בעקבות האירוע נערכת לכבודו חגיגה בהשתתפות יתר האלים, בכללם קופידון, אל האהבה. מבושם מביטחון עצמי מתרברב אפולו בפני קופידון באומרו כי הוא עצמו גיבור אמיץ ללא חת, שחיציו יכולים להכניע כל אויב ומפלצת, ואילו חיציו של קופידון טובים רק לאהבה ואל לו לדרוש תהילה כשל אפולו. השיב לו קופידון שאומנם קשתו של אפולו יכולה להכניע כל יצור, אך קשתו של קופידון תכניע את אפולו. ירה קופידון שני חיצים: האחד זהוב שבכוחו לגרום לאהבה בלתי נשלטת, והשני כסוף – שמעורר דחייה. החץ הזהוב פגע בליבו של אפולו, בעוד החץ הכסוף עשה את דרכו אל היער היישר אל ליבה של דפנה.
אחוז תשוקה מיהר אפולו אל היער. בראותו את דפנה החופשייה ואת יופייה הפראי, הרגיש שאין זה מספיק עבורו לראותה מרחוק, הוא חייב שתהיה שלו. בחזונו ראה את שערה הסתור מסודר ואסוף, ואת זרועותיה הערומות מקושטות בתכשיטיו. אפולו, התגלמות השליטה העצמית וההיגיון, מוכנע על ידי תשוקתו לשלוט בדפנה ולאלץ אותה אל חזונו. הוא מתחיל לרדוף אחריה, אך זו, מושפעת מחיצו הכסוף של קופידון, רק נבהלת ונרתעת ובורחת במהירות רבה יותר ויותר.
עיוור לסלידתה של דפנה ממנו, יופייה רק עולה בעיני אפולו בעוד היא נסה מפניו. התעקשותו רק מפחידה אותה יותר ויותר. כאשר מגיעה דפנה לנהר היא מתחננת לאביה – אל הנהר – לעזרה. היא מבקשת שייקח ממנה את יופייה שראתה עתה כקללה מסוכנת, וזה נענה לה.
ברגע שדרכה במימי הנהר החלה לשנות צורה לזו של עץ. כאשר אפולו תפס אותה לבסוף – כבר היה מאוחר מדי. כבר לא נותר זכר לאנושיותה. רגליה הפכו לשורשים, גופה לגזע עץ, ידיה לענפים ושערה לעלים. גם כעץ, לא יכלה להסתיר את סלידתה מאפולו, ובעוד הוא אוחז בגזעה הפנתה את עליה לצד השני.
ברגע הזה הבין אפולו שלא משנה כמה ירדוף אחריה, לעולם לא יזכה באהבתה, ושיופייה הוא דבר שיש להעריך ולא לכבוש. עם תובנה זו, הוא מציע לה הצעה חדשה: הוא מבקש את הסכמתה להיות העץ שלו – עץ הדפנה – שיקבל מקום של כבוד כסמלו של האל החשוב. עליו יעטרו את ראשיהם של אלופים אולימפיים, מלכים ומשוררים, והוא ישתתף בחגיגות ניצחון. דפנה, עדה להבנה של אפולו כי היא מעולם לא הייתה שלו, ולרצון הכן שלו לכבד אותה ולתת לה את המקום הראוי לה, מפנה את עליה אליו לאות הסכמה.
הסוף במקרה הזה הוא טוב: אפולו לומד לאהוב ללא רכושניות ולכבד את היופי מבלי לחנוק אותו, ומתוך הסכמה בלבד. מיתוס זה מלמד אותנו שאפילו רגש חיובי כמו אהבה עלול להוביל לאסון אם אינו מכוון לאדם הנכון, ואם הוא מלווה ברצון לשלוט על האדם השני – תבנית מוכרת במערכות יחסים. עוד הוא מלמד אותנו על כוחם של רגשות מול ההיגיון: גם החזק ביותר חסר אונים אל מול האהבה, ותוכנית שמבוססת כולה על סדר והיגיון סופה להיכשל אם היא לא תשכיל להתחשב גם ברגש. השיעור מזהיר אותנו מפני קנאות יתר ומפני יהירות יתר, כאשר הפתרון זהה לשניהם: מתן כבוד לאחר.
3. ארוס ופסיכה
על פי האגדה, חיה לה בת תמותה בשם פסיכה שיופייה היה שם דבר בכל הארץ. היו לה גדודי מחזרים ושידוכים, אך היא דחתה את כולם באמרה שהיא רוצה להתחתן רק על פי צו ליבה. מודאגים, פנו הוריה אל האורקל (נביאה שמוסרת את דבר האלים) כדי שתסייע בזיווג.
במקביל, אפרודיטה, אלת היופי והאהבה במיתולוגיה היוונית, התקנאה מאוד בפסיכה וביקשה מבנה, אל האהבה, שירד אל הארץ וירעיל את ליבם של הגברים כנגד פסיכה. כשראה ארוס את פסיכה, התאהב בה מייד בעצמו. הוא רקח תוכנית סודית שבעזרתה יוכל לשאת את פסיכה לאישה מבלי שתתגלה זהותו כבנה של אפרודיטה, ומסר לאורקל נבואה שלפיה פסיכה תינשא למפלצת כל כך מכוערת שאין להביט בה.
ממושמעת לחוק האלים, נישאה פסיכה למפלצת המסתורית. בנישואיהם, אסר עליה ארוס לראות את פניו ובשל כך יכלו להיפגש רק בחשכת הלילה. בחסות האפלה הראה ארוס אהבה כנה ואמיתית לפסיכה. עדינותו ודאגתו גרמה לה להתאהב בו בחזרה. עם זאת, מבולבלת מהדיסוננס שבין מגעו האוהב והאושר שהוא גורם לה לבין תדמיתו המאיימת, פנתה פסיכה לאחיותיה לעצה.
מקנאות באושרה של פסיכה, אמרו אחיותיה שטוב ליבה של המפלצת נועד רק לפתות אותה אל מותה הבטוח, ושאם ברצונה לחיות עליה לרצוח את ארוס בשנתו. משוכנעת, הגיעה פסיכה למיטתו של ארוס בעודו ישן כשהיא מחזיקה במנורת שמן וסכין. כשהתקרבה אליו, ראתה לראשונה את דמותו האמיתית: במקום מפלצת מחרידה נחשפו לה פניו המצודדים של אל האהבה בכבודו ובעצמו. נרעשת מן הגילוי, התחרטה מייד על כוונתה וזזה לאחור. בתוך כך, זלג שמן רותח ופצע את כנפו של ארוס. הוא התעורר בבהלה למראה פסיכה שרכנה מעליו עם מנורה וסכין.
פצוע בגופו ובנפשו מבגידתה של אהובתו, ברח ארוס בחזרה אל אמו אפרודיטה. נחושה להחזיר את אהובה אליה, פנתה פסיכה אל אפרודיטה והתחננה שתיתן לה לראותו. בכדי להקשות עליה, הטילה על פסיכה משימות בלתי אפשריות כדי להוכיח את אהבתה. לאחר שצלחה כמה מהן בעזרת האלים שריחמו עליה, החליטה אפרודיטה להטיל משימה נוספת שידעה כי פסיכה לא תוכל לעמוד בה: עליה לרדת את השאול ולהביא לאפרודיטה קופסה ובה שיקוי יופי, מבלי לפתוח את הקופסה. כפי שצפתה אפרודיטה, בדרכה חזרה מן השאול פסיכה לא הצליחה להתאפק ופתחה את הקופסה. אך במקום שיקוי יופי היה בה סם תרדמה והיא שקעה בה מייד.
"על-מנת שאשה תגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, עליה לעבור מסע מן התלות החושנית בגבר (הרמה הנמוכה ביותר של אהבה) אל עבר הרמה הגבוהה ביותר של אהבת אמת: לקבל את הגבר על המפלצת שהוא מסתיר בפנים".
כשגילה זאת ארוס, הוא התחנן לזאוס שיציל אותה. זאוס, שנחישותם של השניים הוכיחה לו כי מדובר באהבת אמת, החליט לחוס עליהם, והשקה את פסיכה בנקטר האלים, שהפך אותה לאלת הנפש בת האלמוות והעניק לזוג את היכולת לחיות יחד באולימפוס לנצח.
סיפורם של השניים מייצג סוגיות רבות בראשיתן של מערכת היחסים הזוגית כפי שאנו מכירים אותה: התמודדות עם משיכה ודחייה, חששות, בניית אמון ואינטימיות, פרידה מן המשפחה המקורית ועוד. מוסר ההשכל מלמד אותנו על אודות חשיבותו של האמון ההדדי בזוגיות ועל היכולת להתגבר על משברים התחלתיים כדי לבסס מערכת יחסים חזקה ויציבה לטווח ארוך.
הפסיכולוג אריך ניומן, תלמידו של קרל יונג, ראה בסיפור ייצוג למודל ההתפתחות הנפשית הנשית. לדבריו, השיעור שהמיתוס מבקש להעביר הוא שעל-מנת שאשה תגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, עליה לעבור מסע מן התלות החושנית בגבר (הרמה הנמוכה ביותר של אהבה) אל עבר הרמה הגבוהה ביותר של אהבת אמת: לקבל את הגבר על המפלצת שהוא מסתיר בפנים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם הקלישאות על אהבה נכונות? 10 מחקרים מעלים תשובות מעניינות
כיצד התגלגלה הרומנטיקה לצורתה הנוכחית ומהם יתרונותיו של ערב רומנטי עם עצמנו?
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
עוד מרדיו מהות החיים:
