הצצה לסטודיו אומן: הפסל שהגיע לריאיון בבצלאל עם אוסף אבנים מהמדבר

כש'קוצים בישבן' היה המונח המקצועי להפרעות קשב וריכוז ומחברת שרבוטים החליפה את הריטלין, איתי רון גלבוע זכה בחברה לחיים – היכולת לרשום. מאז הפכו הרישומים הדו ממדיים לפיסול תלת ממדי בחוטי ומוטות ברזל. שני חומרים שמצריכים סגנונות עבודה מאוד שונים זה מזה, ואשר לימדו אותו רבות על רוך וגעש.

תום לב-ארי בייז | 1 אוגוסט, 2022

בשכונת תלפיות, מול מסעדת עמירה ומעל מאפיית לחם פיינגולד, שוכן חלל העבודה של איתי רון גלבוע. בנוף מסביב משתלבת האבן הירושלמית האצילית עם מבנים ישנים שיכלו להתברג בכל אזור תעשייתי בארץ, ולצידם בתי קרקע נמוכים, מצופים אבן טבעית בסגנון מזרחי, מעוטרים בפרגולות שופעות עלי גפן ירוקים. אחרי טיפוס בחדר מדרגות רחב ממדים אנחנו נכנסים פנימה. עשרות עבודות מיניאטוריות מחוטי ברזל ממלאות כל פינה, וכמה מיצבי ברזל גדולים תלויים מהקירות או ניצבים לידם. מכחולים גסים ומרופטים, פסלוני ברונזה קדומים ואבנים חומות מלאות טקסטורה מפוזרים בחדר. די מהר עולה תחושה מוכרת של סקרנות, כמו בדוכן עתיקות בשוק הפשפשים, שעושה חשק לפשפש ולגעת.

"פעם לפני הריטלין קראו לזה קוצים בתחת", מספר הפסל והצייר איתי רון גלבוע על המפגש הראשון שלו עם היצירה. ציור, במקרה הזה. כדי שיצליח לשבת ולהקשיב, בהמלצת מנהלת בית הספר, קיבל לידיו מחברת דפתר חומה ועיפרון. "היד עובדת ואתה פנוי להקשיב", הוא מתאר, "אחרת אתה רוטט, מפריע, קופץ, משגע את כולם". המחברת הגיעה כתרופה ללא מרשם להפרעות קשב וריכוז אבל במהרה הפכה לחברה לדרך. לכל מקום הוא היה לוקח אותה איתו ועורך רישומים. מחכה למשהו – רושם. מקשיב למישהו – רושם. "לא חשוב איפה אני, אני אף פעם לא לבד. בסיני, בסין, ביפן, על מטוס או על סירה, תמיד יש לי את זה. אף פעם לא משעמם".

אחרי הצבא רעה צאן במצפה עזוז והתאהב באבני המדבר. "באסתטיקה, ביופי שלהן". הוא היה מסתובב באמצע שום מקום, כמעט עירום כולו, לבוש בכובע ומגפיים, לבד עם העיזים, אוסף אבנים בתיק בד. לריאיון הקבלה לבצלאל, למרבית הפתעתם של המראיינים, הביא עימו תיק עבודות ואת אוסף האבנים. משהו בצורניות שלהן קסם לו ואולי באופן לא מודע סימל את המעבר העתידי מהרישום הדו ממדי לפיסול התלת ממדי. כמו ראה – עוד לפני שידע לומר זאת – כיצד הצורניות של הרישום יכולה להיתרם מתוספת של נפח.

בשנה השנייה ללימודים, במסגרת מטלה, הסתובב רון גלבוע בגן החיות התנכ"י ורשם שרטוטי בזק של חיות. השלב השני של המשימה היה לפסל את אחד מהרישומים בחוט ברזל. "בבצלאל לא ממש מלמדים טכניקה, פשוט זורקים אותך למים", הוא מתאר. וכך התחיל הרומן, "התאהבתי על המקום. הקו העדין והדקיק שלי מכל מחברות הציורים מאז כיתה ב' פתאום קם מהדף ויצא לעולם. אותם האיורים שהיו לי פעם, פתאום קיבלו נוכחות במרחב". לדבריו, כמו שציור הופך מחשבה לממשית, כך פיסול הופך ציור לממשי יותר. "אנחנו הרי תלת ממדיים", הוא אומר. "יותר קל לי להזדהות עם פסל שהוא כמוני – תלת ממדי". ועם זאת, לעומת פיסול בחמר או בעץ, בעבודות מברזל מכופף נותר המון ריק. "רובו אוויר", הוא מחייך, וניכר שבאופן מטפורי ומעשי הוא משאיר לנו, המתבוננים, מקום.

1. מול אילו חולשות אנושיות שקשה להכיל אתה מצליח להתנהל באורך רוח?

"הטמטום האנושי. כתבתי פעם שיר קצר: הדבר הכי יפה שאני יכול להגיד על אנשים הוא שכולם מטומטמים ואני אחד מהם. כלומר, הטמטום האנושי הוא בלתי נתפס. הגזענות, השנאה, האלימות. אבל אני יודע שהכול חלק מאיתנו. לא רק השלום מתחיל בתוכי, אלא גם המלחמה".

2. לאילו חולשות אנושיות יש לך אפס סובלנות?

"זה מוזר להגיד את זה אחרי מה שאמרתי, אבל רוע. התשובה היא רוע. מעשה בלתי נסלח בין אדם לחברו, אישה לאישה, ילדה לילדה, ילד לילד. אני מבין שהצורך לפגוע קיים בנו, אבל אני לא אעמוד מנגד. אני אזעק, אני אעשה מעשה".

3. מהי החרטה הראשונה שעולה לך לראש?

"אני מניח שיכולתי לעשות יותר. יותר אמנות, יותר לטייל, יותר להיות. יש בי משהו גברי ששואף לפסיביות. אהובתי אומרת לי: בוא נלך, בוא נצא, בוא נעשה. ואני כל הזמן במעין: תעזבי אותי, תניחי לי. היום היא כבר לא מתעצבנת, היא קונה כרטיסים לפסטיבל הג'אז במוזיאון וזהו, הולכים לפסטיבל הג'אז. אבל אם היא לא הייתה קונה זה לא היה קורה".

4. מה השינוי התפיסתי הכי משמעותי שעברת?

"אני בצבא, באוטובוס, עצבני על הקצין שלי, חושב עליו מחשבות רעות. אני במושב של ארבע ופתאום מגיע מישהו עם איזו שונות, מישהו עם צרכים מיוחדים. הוא מתיישב מולי ומייד לוקח לי את הכומתה ומתחיל לשחק בה, צוחק, נוגע בי, לא בבריונות, להיפך. ואני נמס. אני ממש נמס. קורה לי משהו מדהים במוח ופתאום אני מבין שגם הוא וגם המפקד שלי וגם אני, כולנו לא תמיד מודעים להתנהגות שלנו. הרכות וההכלה שקרתה לי מולו גרמה לי להבין שכולם צריכים את הרכות והעדינות הזאת, לא רק הוא. משהו התרכך בי מאז. יש בי גם קצוות חדים, אני יכול להיות כועס ושונא ומניאק. אבל מאז נולדה בי גם עדינות כזאת מול אנשים. משהו טוב".

5. איזו מילה אחת יכולה להחליף מבחינתך את המילה אושר?

"חיות, ויטאליות. אם יש לך גוף, תרקוד. אם יש לך סרעפת, תצחק. אם יש לך קול, תשיר".

6. מה טועים לחשוב עליך?

"מישהי שעבדה בעבר עם אח שלי באיזה הוסטל ואיתי בבית קפה פעם אמרה לי: אח שלך נראה סגור אבל הוא בעצם מאוד מאוד פתוח ואתה, אתה נראה פתוח אבל אתה בעצם מאוד סגור. ויש בזה משהו חזק, בהבחנה הזאת. אני מסתובב בעולם בהרגשה שאין לי גבול, שכל מה שיש יכול לצאת החוצה, אבל מצד שני יש בי משהו מאוד סגור. מישהי אחרת פעם אמרה לי: אתה כמו העבודות שלך, אתה מספר סיפור יפה אבל חלול".

7. אילו יכולת לשנות שני דברים בכל בני האדם, מה היית משנה?

"שתהיה לנו האפשרות לקבוע את הבריאות שלנו ואת החיים והמוות. שנוכל לחיות חיים בריאים, כמה שנרצה ואז 'טיק', לקבוע את המוות. בתור קטן אמרתי 'אני אחיה לנצח', כשהייתי קצת יותר גדול עדיין אמרתי 'אני אחיה לנצח', בגיל קצת יותר גדול אמרתי 'בסדר, 900 שנה', אחר כך '350', אני כל הזמן במעין סחר עם החיים. היום אני אומר: 195? יאללה. אבל צלול ובריא".

8. מה הדבר שהכי כדאי להימנע ממנו במערכות יחסים?

"שקרים, לשמור בבטן את הכעסים שלך וחוסר הדדיות".

9. מה היית משנה בחינוך שקיבלת?

"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן חודשיים. גדלנו, אני ואחי הגדול, עם חופש מטורף. בתור ילד ונער זו היתה מתנה משמיים. אף אחד לא אמר לי 'לא'. רק על דברים מאוד מאוד קיצוניים. החופש הזה גורם לך לקחת אחריות. מגיל מאוד צעיר אני יודע לבשל ולשים ציפה על שמיכה. יש אנשים מבוגרים שלא יודעים לעשות את זה. אבל בשנים האחרונות אני מבין שגבולות זה דאגה. עם השנים הבנתי שזה שלא קיבלתי את זה גרם לי להיות קצת אבוד בחלל. אני צף".

10. לו יכולת לגלות משהו שאתה לא יודע (על עצמך, על החיים) מה היית רוצה לדעת?

"הייתי רוצה לדעת אם יש חיים ביקום. נראה לי שיש, היקום הוא אינסופי. הייתי רוצה לראות תמונות, אולי אפילו לפגוש, להכיר".

11. מה היית עושה אם לא היית מתעסק באומנות?

"לפני שהתקבלתי לבצלאל תכננתי ללכת לעבוד במכוורת דבורים. יכול להיות שהייתי גר ביישוב קטן, מגדל דבורים. דבוראי. אבל יש עוד מלא דברים, את יכולה לכתוב רשימה: הייתי מדובב של סרטים מצוירים, שדרן רדיו, עיתונאי, מרגל, סקיפר בספינה בים, קפטן של ספינת חלל, זמר רוק, במאי של סרטים, תסריטאי, שחקן".

11. מה היית עושה אם לא היית מתעסק באומנות?

13. מה אתה הכי אוהב לבשל?

"אורז. אני יכול לחיות על אורז בסמטי לבן פשוט פשוט. אורז הוא הבסיס להכול. למג'דרה, לחצילים, לתבשילים הודיים עם המון תבלינים, מעדשים ועד לכרובית עם מלא כורכום, כמון, זרעי כוסברה. חשובה לי האסתטיקה של האוכל, שיהיה מזמין, אני יודע שאוכלים עם העיניים קודם, אז חשוב לי שהוא ייראה יפה, יריח טוב. אני גם האופה של הבית. טארט לימון עם מרנג? אין בעיה".

14. בעיניך, האם יצירה נתונה לפרשנות הקהל או שיש לה מסר מכוון להעביר?

"גם וגם. אני חושב שמהשנייה שעשית יצירה אמנותית, אם זה שיר או ציור או פסל, ושמת אותה במרחב הציבורי היא מופקעת מידיך. היא לרשות הציבור. הרבה פעמים אנחנו רואים ביצירה משהו שאף אחד לא התכוון, וזה טוב. בשיעורי ספרות, בבית ספר, היה לי קשה עם 'מה התכוון המשורר'. אני מבין שיש הרבה רבדים והפניות וזה ממש מרתק לשמוע מישהו שמבין בספרות מפרש לך את כל זה, אבל אני גם חושב שמותר לכל אחד לפרש איך שהוא רוצה ולהוציא מהקונטקסט. מותר".

15. איך נראה התהליך היצירתי התיאורטי שלך? מה מעורר השראה בעיניך?

"יש שלושה מישורים: בראשון, יש לי חוט ברזל ביד והוא פשוט זז ויוצא משהו. שור או ציפור או אישה. ממחסני תת המודע. במישור השני, של ההזמנה, מישהו רוצה משהו ספציפי. כמו למשל, פורטרטים של אנשים. ואז מתחיל תהליך דידקטי. רפרנסים, סקיצות והוצאה לפועל. המישור השלישי יכול להיות תערוכה. פעם השתתפתי בתערוכה של מידד אליהו בשנלר, בירושלים. בבניין היסטורי מדהים שהיה פעם בית יתומים. הוא נתן לי ולשאר האמנים המציגים תיק עם כל המידע על המקום ושם היה מחקר אמיתי. יצרתי עבודה ספציפית שמותאמת למקום. ההכנה הייתה לימודית, ספגתי מלא תוכן ומתוך זה יצאה התגובה שלי לדבר הזה".

16. איך נראה תהליך העבודה המעשי שלך?

"משהו שקיבלתי בירושה מאמא שלי זה שאני צריך להרגיש את הגרזן מתחיל לחרוץ לי פה בעורף כדי להתחיל. ואז האדרנלין קיקס אין (kicks in), ויש לי זיעה מיוחדת של פאניקה ופתאום בשתיים שלוש ארבע לפנות בוקר אני נשטף בזה וקם ועושה. כשהתחלתי לעבוד עם חוטים לקחתי על עצמי את המשימה לעבוד בחוט אחד. שמתי גבולות. זה טוב ליצירתיות, הצמצום. אתה צריך להבין איך העין הולכת לפה, לאף. דברים חדשים קורים. באיזה שהוא שלב אמרתי די, מספיק, אפשר גם לא. בעבודות הגדולות יש משהו מאוד פיזי, לעומת החוטים שהם כמו ריפוי בעיסוק. הם כמו מדיטציה. בברזל אני עובד באופן ידני. יש שם זיעה, מאמץ, אני מסתער עליו עם פטישים, עם הידיים. אם יש בי כעס או אלימות, שיצאו שמה".

17. מה אתה עושה כשאתה נתקע במחסום יצירתי?

"הו מן. אני פשוט שמה. ולא בקטע זן. אני תקוע שם עד שמשהו בחיים מזכיר לי שאני בר מזל. לפעמים זו אינטראקציה עם מישהו, הזמנה להשתתף בהצגה או משחק בפלסטלינה עם הבנות שלי".

18. עם מי אתה הכי אוהב לדבר על היצירות שלך ולמה?

"עם מידד אליהו, השותף שלי בסטודיו ועם זאב אנגלמאיר. עם מידד יש ביקורתיות חדה וחותכת ושורפת. מותר לנו לשנוא נורא חזק דברים. ועם זאב יש משהו הפוך לגמרי, מותר לאהוב את כולם באופן קיצוני. הם מייצגים עבורי שני קצוות של היכולת לשנוא אמנות בלהט ולאהוב אמנות בלהט. שזה בעצם אותו הדבר".