לאיזו ציפור אתם דומים? 7 בעלי כנף עם התנהגויות אנושיות להפליא

אנחנו יודעים שיונקים דומים לנו, לבני האדם, בטח ובטח קרובינו הקופים. אבל מתברר שיש לנו מן המון מן המשותף גם עם ציפורים, בעיקר כשזה נוגע להתנהגויות החברתיות הכי מוזרות שלנו.

תום לב-ארי בייז | 18 יולי, 2022

"הילדים משתוקקים לדברים משונים: הם רוצים שיהיו להם נעליים זוהרות, לאכול סוכרייה על מקל לארוחת בוקר, לשמוע מדי ערב את אותו הסיפור", כותבת ביאטריצ'ה אלמניה בספרה המאויר לעילא, מה זה ילד. "גם לגדולים יש רעיונות משונים: להתקלח כל יום, לבשל שעועית בחמאה, לישון בלי הכלב הצהוב".

הצעתנו: שבו על ספסל בשדרה וצפו בעוברים ושבים. ההנאה מובטחת. המין האנושי גדוש בהתנהגויות תמוהות. מרביתן חכמות בערך במידה שבה הן מצחיקות. אם עוצרים להתבונן מגלים שאפילו פעולות קטנות וסתמיות, כביכול, שאנחנו מבצעים במהלך היום – מוּנָעוֹת מכוחות גדולים שנועדו לקדם אותנו או לשמור עלינו במסלול החיים. אספנו עבורכם מספר אנקדוטות מעניינות ומשעשעות מתוך תצפיות שנעשו בציפורים. לא בשדרות רוטשילד אלא בכמה לוקיישנים קצת יותר אקזוטיים על פני הגלובוס. באופן די מפתיע, חברותינו הקטנות בעלות הכנף דומות לנו משחשבנו.

1. הדשא של השכן טעים יותר

עובדה מפתיעה 1#: "חוקרים ספרדים מצאו שארבעים אחוזים מגוזלי החסידה הלבנה האירופית חומקים מביתם בתקופת ההתפתחות ומתגנבים לקינים שכנים של חסידות אחרות", כותב אלכסנדר תומפסון ב-List Verse. ומה המוטיבציה? הקטנטנים האלה לא מרוצים מכישורי הציד של הוריהם ויוצאים לחפש סעודות מוצלחות יותר.

אצלנו נהוג לומר שאין כמו האוכל של אמא, אבל בינינו, למי מאיתנו לא היה החבר הזה שאמא שלו מכינה אוכל הרבה יותר טעים מזה שבבית? הרי היינו מנצלים כל תירוץ כדי להצטרף אליו: מציעים לעשות יחד שיעורי בית, לצפות בפרק החדש של הסדרה האהובה עליו ואפילו לסדר איתו את החדר שלו. העיקר שתהיה כלולה בזה איזו ארוחת צהריים או ערב. האוכל של אמא אולי באמת הכי טעים, אבל מי אמר שהיא חייבת להיות אמא שלנו?

עוזבים את הבית לטובת ניחוחות שכנים?

צילום: Andreas Wolochow / ShutterStock

2. "מרפקיסטים"

על הקוקייה שגוזליה גדלים בבתים אחרים כבר שמענו בספרה של לאה גולדברג, דירה להשכיר. לפי כתבה של אליסון פרום ב-National Geographic, כשמגיע הרגע להטיל ביצה, מתגנבת הגברת לקן שכן, מסלקת משם (או אפילו בולעת) את אחת הביצים ומטילה את שלה במקומה. מה שקורה אחר כך מעניין לא פחות: גוזל הקוקייה שבוקע, עוד לפני שפקח את עיניו, דואג לבעוט החוצה מהקן המארח את ביצי ההורים הביולוגיים. ואם גוזלים אחרים כבר בקעו, הוא מנצל את גובהו הרם כדי לקבל לעצמו את כל המזון שהאם מביאה.

הבה לא ניתמם, כולנו מכירים את ה'מרפקיסטים', אלו שיודעים לקדם את עצמם בכל מצב. בגרסה הבוגרת שלהם הם עשויים לעורר בנו תערובת של רתיעה וקנאה, אבל בגרסה הילדית יש בהם משהו משעשע וחמוד. אלו אותם ילדים ששוטפים מהר פנים וחוזרים להגיד שלא קיבלו בכלל שוקולד. הם מחביאים מתנות או מציקים לקטנים מאחורי הגב ואז מלטפים אותם כשמישהו מסתכל.

3. לוקחים באיזי או מסתערים ונחים?

הפתעה נוספת בגזרת משק הבית: במגזין של אגודת Audubon מסביר קן קאופמן כי בזמן שרוב הציפורים משלימות את בניית הקן שלהן (לא נגענו) ואז מפסיקות להתעסק בו, העיטם לבן הראש דווקא מעדיף להתביית על חלקה ובמשך שנים – לעיתים גם עשרות שנים – להמשיך לשדרג את הקיים. כל פעם להוסיף ענף פה, וענף שם. התוצר הוא קיני ענק מפוארים: "כמה קינים ותיקים שנמדדו היו ברוחב של יותר מ-2.74 מטרים ובעומק של 3.66 מטרים".

אז למי אתם דומים? לאלו שנכנסים למקום חדש – בית, משרד או כל דבר אחר – בבְּלִיצְקְרִיג (מלחמת בזק) של ריהוט, חפצי נוי וטקסטיל – ואז נחים, או לעיטמים בינינו שמעדיפים מאמץ מתון לאורך זמן – ובכל סוף שבוע יתקדמו עוד טיפה ואולי מתישהו בשנה הקרובה יהיו וילונות בכל החדרים?

בית פרטי בפרוורים.

צילום: / Shutterstock Anatoliy Lukich

4. עבודה במשמרות

באותה כתבה מספר קאופמן על עוד התנהגות אנושית מוכרת. חשבתם שאנחנו המצאנו את העבודה במשמרות? מסתבר שגם ציפורי השיר הכחלחלות, ממשפחת הקיכליים, קלטו את היתרונות של הסידור הזה. "רוב הציפורים אינן יכולות ליצור מספיק יניקה לשתייה מתמשכת", הוא מסביר. במקום זאת, עליהן לקחת שלוק מים קטן ולהטות את ראשן לאחור כך שהמים יזרמו בגרונן. כל שלוק עם הראש למטה הוא רגע שמועד לפורענות בשביל ציפור כזו קטנה. לכן, הן מגיעות למקווה המים כקבוצה גדולה ומתחילות בקנון של לגימות. בכל רגע נתון חלקן טובלות את המקור במים וחלקן "בראש מורם צופות בסכנה מתקרבת".

קצת כמו שתי נערות שהולכות יחד לשירותים כדי שאחת תשמור בזמן שהשנייה תשתמש או כמו זוג הורים שנותנים כיף בהחלפה של שש בערב כשאחד מגיע מהעבודה אל שלב – או קרב – האמבטיות המהולל והשני יוצא להזיע בחדר כושר אחרי שצלח את ההוצאה מהגנים. מצלצל מוכר?

את באה לשמור לי?

צילום: / Shutterstock Jesse Nguyen

5. אל תדרכו אחרי ששטפתי

ציפור גן העדן ידועה בריקוד החיזור המרשים שלה, שכפי שנראה בסרטון Our planet, מתחיל בקידה עמוקה וכולל החלפת צבע עיניים, ניפוח הנוצות לכדי שמלה מתנפנפת וסיבובים שלא היו מביישים רקדן סופי ותיק. "אבל לפני שכל זה בכלל קורה", מסבירה מייגן אוקיף ב-Decider, "הזכר של ציפורי גן העדן מנקה בקפידה את רצפת הג'ונגל, כך שהכול נקי מכתמים לקראת ההופעה". הוא סורק את השטח ומזיז כל שבר עלה, זרד או אבן קטנה. זה יכול לקחת לו לא מעט זמן אבל הוא לא מוותר על אף פירור, ורק כשהאדמה מצוחצחת ללא רבב הוא מתחיל.

עוד לא ראינו מישהו מטאטא בלב הג'ונגל, אבל בפרפקציוניזם אנחנו חזקים לפחות כמו ציפור גן העדן. אלו שנכנסים לבית של מכר ומייד מיישרים את התמונות שעל הקיר, אלו שמסדרים את מזרן היוגה ככה שיקביל לפסי המרצפות ורק אז מתחילים לתרגל, אלו שלא מניחים לאף פצעון להישאר לא מטופל או אלו ששוטפים את הבית 3 פעמים: ראשונה כדי לסלק לכלוך, שנייה כדי לנקות ושלישית כדי לוודא את עצמם.

6. חופשת לידה

אחד הדברים שמייחדים ציפורים לעומתנו הוא אופן הבאת הצאצאים. חשבו על כך, ציפורים מגדלות את העוברים *מחוץ* לגופן. אבל אפילו בתחום הזה, מתברר, אנחנו לא שונים מאוד. "חודשיים לפני ההטלה, נקבת הקלאו הבכיר מסתגרת בתוך גזע עץ חלול וחוסמת את הכניסה על ידי קיר של בוץ וצואה", מסבירים בסרטון מבית Smithsonian. היא תסתגר שם ל-5 שבועות נוספים מרגע בקיעת הביצה, עד שהגוזל יתחזק מספיק כדי לעוף בעצמו. לא האם ולא הגוזל יראו אור יום בתקופה הזאת, אלא רק יחכו למזון שיאסוף האב ויעביר (יש שיאמרו: 'יקיא') אליהם פנימה בעזרת המקור הארוך שלו.

מי שחוותה, יודעת שאין דרך מעצבנת יותר לתאר את התקופה שאחרי הלידה מאשר המילה 'חופשה'. ממש נופש של שלושה חודשים בריזורט. טוב, לנו לפחות יש וולט.

7. ה"ווירדווז"

באוכלוסיית הציפורים יש כמה מנהגים שאף חוקר לא הצליח להסביר בינתיים. אחד מהם הוא מנח הדלתא של האנפות. לדברי קאופמן, בימים חמימים ונעימים נוהגות האנפות לפתוח את כנפיהן לצדדים, להפוך אותן באופן לא שגרתי, כמו כדי לחשוף את פנים הכנף, ואז לשמוט אותן מטה. זה נראה כאילו הן משזפות את האזורים המוצנעים בשמש. מצב מקביל אצלנו היה לעמוד עם ידיים מורמות כדי לחשוף את בית השחי. ההסבר לכך לא ברור, "זה עשוי לעזור בוויסות טמפרטורת הגוף או כדי לעקור קרדית וטפילים אחרים או שהן סתם מנסות לשגע אותנו", הוא כותב.

וגם אצלנו יש כאלה שאנחנו פשוט לא יורדים לסוף דעתם. לפעמים ההתנהגות נותרת כתעלומה תמוהה ולפעמים אנחנו מגלים שמדובר במנהג אזוטרי שעובר במשפחתם מדור לדור והם פשוט בטוחים שזה נורמטיבי. מישהי שקוראת למג'דרה מוג'דרה, אחרת שמצחצחת שיניים אחרי ארוחת הבוקר או זה שבטוח שכולם גדלו על צ'יפס עם גבינה לבנה. מוזר ככל שיהיה המנהג, פשוט עזבו, תנו להם להיות.