זה לא אתם, זה הקשב שלי – כיצד מבוגרים חווים הפרעת קשב

התופעה החמה בחינוך היא הפרעות קשב, אבל זה לא שהדור של היום יותר מועד, הוא פשוט יותר מודע. מבוגרים רבים "נפלו בין הכיסאות" ומנהלים חיים עם הפרעת קשב לאורך שנים. איך היא משפיעה עליהם ועל הסביבה, ומה אפשר לעשות כדי להכיל את כל זה?

טור אורח מאת ד"ר שירלי הרשקו | 13 יולי, 2022

שנות ה-2000 הביאו איתן את המודעות לקיומה של הפרעת קשב, ותודה לאל כבר פחות שומעים את הכינויים הלא מחמיאים: "עצלן" או "לא מממש את הפוטנציאל". יותר ויותר הורים לוקחים את ילדיהם לאבחון ומטפלים בקשיים.

אבל רגע, מה לגבי אותם הורים? מה אם גם להם יש הפרעת קשב? מי שואל את עצמו אם הם צריכים אבחון?

הרי גם למבוגרים יש את "זה", ל-5% מהאוכלוסייה ליתר דיוק. הנוסחה היא פשוטה: לילד עם הפרעת קשב יש לפחות הורה אחד עם הפרעת קשב. כי היא גנטית, התחמנית הקטנה, ולכן יש סיכוי של 75% שתעבור מההורה לילד שלו. הפרעת קשב היא נוירו-התפתחותית, כלומר מעצם הגדרתה היא מוחית, מולדת ומלווה את האדם במשך כל חייו. היא לא עוזבת בבגרות – להיפך, היא אף עלולה להרים את ראשה בעוצמה דווקא אז.

מה עושה הפרעת קשב לאדם בוגר?

אצל ילדים ההורים דואגים לכל. מכינים את הסנדוויץ', מזכירים שיש חוג, מסדרים את החדר. הכאוס האמיתי מתחיל כשיוצאים לחיים עצמאיים בגיל 20+ ואז ישנה ציפייה מאותו אדם בוגר לקחת אחריות. "תעשה עם עצמך משהו", הוא שומע מההורים ומהסביבה, באופן מפורש או במרומז.

מה קורה לאדם בוגר עם הפרעת קשב לא מאובחנת ולא מטופלת כשהסביבה, וגם הוא עצמו, מצפים ממנו "לעשות משהו עם חייו"? במקרה הטוב, הוא מתבלבל. במקרה הרע – וזה תלוי מאוד במה שחווה כילד וכמה קיבל עזרה – הוא עלול לומר לעצמו: "אני הרי טיפש ועצלן, לא מממש את הפוטנציאל שלי. כך אמרו לי תמיד. אם בלאו הכי אין לי סיכוי, למה לנסות בכלל? עדיף לנסוע לחפש את עצמי בעולם". כי כמה מוטיבציה יש לאדם ששמע בילדותו משפטים כמו "לא יצא ממך שום דבר"?

"אצל ילדים ההורים דואגים לכל. מכינים את הסנדוויץ', מזכירים שיש חוג, מסדרים את החדר. הכאוס האמיתי מתחיל כשיוצאים לחיים עצמאיים בגיל 20+ ואז ישנה ציפייה מאותו אדם בוגר לקחת אחריות".

לאורך השנים נדהמתי לגלות את ההשפעה העצומה של הפרעת הקשב בבגרות, ועד כמה היא משליכה על כל תחומי החיים. זו הסיבה שהיא מוגדרת כ"הפרעת מטרייה" – היא נכנסת לכל פרט, מתבטאת בהקשרים מגוונים, זולגת לכל חור, לכל פתח. היא גורמת לאכילה לא בריאה, להימנעות מפעילות גופנית, לקשיים בשינה, למצבי רוח משתנים, למשיכה לחומרים ממכרים.

אדם בוגר עם הפרעת קשב לא מאובחנת יתנהל פחות טוב בחייו הבוגרים ללא הכרה ועזרה. הוא יחליף עבודות, מסגרות לימוד, בני זוג. וגם אם יצליח להתארגן על כל אלו, תמיד יהיה במאבק נגד הזרם – בעבודה, עם בן הזוג, בתור הורה ובכל תחום אחר.

לעיתים מצליחים להתמודד עם הקשיים באופן שפחות פוגע בתפקוד, בעזרת פיתוח אסטרטגיות פיצוי (כמו רשימות, תזכורות מצפצפות, רוטינה של בוקר או למידה עם קבוצה). ישנם המצליחים לתעל את הסימפטומים של הפרעת הקשב לטובה, ולמצוא למשל עבודה שמתאימה להם. אבל עדיין, הקשיים נוכחים.

אובדן חפצים הוא עניין שבשגרה כשהקשב מתרוצץ בתזזית ללא אפשרות להיאחז בקו מחשבה אחד. צילום: kryzhov / shutterstock

איך זה מרגיש?

הרבה פעמים מבוגרים עם הפרעת קשב חושבים ש"כולם ככה", כשלמעשה ממש לא כולם חיים בבלגן חיצוני (ארגון הבית והזמן) ופנימי (מוסחות ומחשבות נודדות). כך נראה יום טיפוסי של איש קשב מהרגע שהוא קם בבוקר: למעשה, עצם ההשכמה עבורו היא משימה מאתגרת מאין כמוה. ל-75% מאנשי הקשב יש בעיות בשינה והם נרדמים מאוחר ומתקשים להתעורר בבוקר. אחרי שכבר הצליחו לגרור עצמם מהמיטה מייד מגיע האתגר הבא, שעבור אדם ממוצע קורה באוטומט: להתארגן ולהגיע בזמן. להתארגן לוקח נצח, כי לא מוצאים את הטלפון/תיק/מפתחות או שנכנסים לחדר ולא זוכרים מה הייתה הסיבה ומה רצו לעשות שם. בהמשך, כשמגיעים לעבודה, נוטים יותר לדחות מטלות או לסיים משימות, ומוסחים מכל רעש קטן מסביבם – מהאדם שעבר הרגע מחוץ לדלת להכין את הקפה, מהשיחה בקצה המסדרון, מהמשאית בחוץ, או מהמחשבות שבפנים (מה אני צריך לעשות ואיך אעמוד בעומס הזה?!?).

סביר יותר שיחזרו לבית מבולגן ויחושו אבודים אל מול המשימות (תשלומי חשבונות, החוגים של הילדים, ארגון ארוחות). בין לבין קרוב לוודאי שיאבדו את המשקפיים או הארנק.

באגף התזונה, הם אוכלים מתוך אימפולסיביות ולכן סביר שיצרכו יותר ג'אנק. כתוצאה יתקשו לשמור על המשקל.

"הרבה פעמים מבוגרים עם הפרעת קשב חושבים ש'כולם ככה', כשלמעשה ממש לא כולם חיים בבלגן חיצוני ופנימי".

הפרעת הקשב משפיעה אפילו – ואולי בעיקר – על מערכות יחסים. הם פוגשים בבן זוגם ומתקשים להקשיב לסיפוריו הארוכים או לזכור מהם פרטים, וגם נוטים להתפרץ לשיחה.

בערב סביר יותר שישקעו לתוכניות קצרות (בסרטים ארוכים קשה להם להתרכז עד הסוף), ופחות יקראו (כי גם כשלוקחים ספר ליד מאבדים מהר מאוד את הריכוז או חוזרים על אותו קטע). הם יימנעו מללמוד או לסיים תואר אקדמי כי אינם מסוגלים להתרכז לאורך זמן בכיתה או בבית. הקשיים הללו, או חלק מהם (לא חייבים את כולם), יכולים לגרום להנמכה בערך העצמי, לחרדה ולדיכאון.

נשמע מוכר?

שאלון שפותח ע"י פסיכיאטרים וחוקרים מארצות הברית בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי נועד לגלות הפרעת קשב בצורה עצמאית. אם קיימים ארבעה סימונים או יותר בחלק המוצלל קיים חשד סביר שיש לכם הפרעת קשב וכדאי לפנות לרופא מומחה.

חוסר המודעות להגדרה הקיימת לכל המאפיינים הללו מביא דפוס מאשים. כי הפרעת קשב לא שייכת רק למי שיש לו אותה. לא רק הוא חווה אותה, אלא גם הסביבה שלו. האישה שמתלוננת שבעלה לא מקשיב לסיפורים שלה, הבוס שמתעצבן שהמשימות שנתן לא בוצעו, החבר שמתבאס שאף פעם לא מקשיבים לו, האמא שנעלבת ששוכחים את מה שביקשה, או הילדה ששכחו לאסוף אותה מהחוג.

אולם ברגע שהסביבה הקרובה מבינה שמדובר פה בהפרעת קשב, לומדת על המאפיינים שלה ושזה "לא נעשה בכוונה" או "מחוסר אכפתיות" או אפילו "זלזול", אז פוחתים הכעסים והריבים, ונכנסת ההכלה והקבלה. משם אפשר למצוא אסטרטגיות שיכולות לעזור. בין אם זה חלוקת תפקידים יותר מתאימה, או יומן משותף בו אפשר לראות את הלו"ז והמשימות, או ישיבה בפינה שקטה בבית קפה נטולת הסחות דעת.

אם המאפיינים שתיארתי מזכירים לכם את עצמכם, או אדם הקרוב אליכם, שימו לב, רצוי להמשיך לחקור ולבדוק, כי אפשר אחרת.

ד"ר שירלי הרשקו היא מומחית בהפרעות קשב, חוקרת ומרצה באוניברסיטה העברית, מאבחנת, מדריכת הורים וסדנאות ארגון זמן, כותבת טור בעיתון "הארץ וב"מאקו", בעלת החברה, הפודקאסט והקהילה בשם "אנשי הקשב". מחברת הספרים "אנשי הקשב" ו"ילדי הקשב".