נעמה סגל בכלל התאהבה בילד שאהב לצייר וכך מצאה את עצמה רושמת את כל הבא ליד. לא מתמקצעת אבל גם לא מפסיקה לצייר. עד שהקושי להיכנס להיריון עצר אותה ובהמשך הפך אותה לאמא מאמצת לשתי בנות ולציירת בעלת סגנון ייחודי – חיות פרא מצוירות בסיד, טיח וצבעי פנדה על דיקטים ישנים.
נעמה סגל יוצרת בביתה שבפרדס חנה. החצר פשוטה ונעימה: כר דשא תחום בעצים ושיחים, מנוקד באדניות חינניות ומגוונות, ובצמחים מטפסים שמעגלים בו פינות. רשת ברזל חלודה ליציקות בטון מקובעת על אחד מקירותיו החיצוניים של הבית, ועליה ווי תלייה שמחזיקים את הציור הנוכחי שעליו היא שוקדת. הפסקול שמתנגן בזמן שהיא מציירת הוא ציוץ הציפורים והתאורה היא אור השמש. הטבע היומיומי, הישראלי, משחק תפקיד מפתח בחייה ובציוריה.
הרומן שלה עם הציור החל בהתאהבות יד-שנייה. כילדה, היא מספרת, התאהבה בילד שהיה מצייר וכך מצאה עצמה מחקה אותו וממלאה את כל זמנה ברישום הדברים שלנגד עיניה. היא אומנם לא השתתפה בחוגים והשקיעה מזמנה כדי לפתח את הכישרון, אך היא זוכרת את אביה חוסך כסף ונוסע במיוחד לצפת כדי לרכוש ציורים של אמן שהעריך. כלומר, בדרך עקיפה ולא מודעת, אביה נסך בה ביטחון לגבי מקומה החיוני של האמנות בעולם.
אחרי הצבא למדה איור בבית הספר ויטל והחלה את דרכה כמאיירת ספרי ילדים. "הייתי מאוד צעירה וחסרת ביטחון", היא מספרת. ולא הוסיפה לכך הביקורת שספגה. הקושי רק התעצם לאור העובדה שבעודה מתאמצת לאייר ספרי ילדים חוותה סגל, בזה אחר זה, ניסיונות כושלים להיכנס להיריון. "איירתי כל הזמן ספרי ילדים ולא הייתי אמא. ומאוד ניסיתי ורציתי להיכנס להיריון. השאלות האלה: 'אה, את מאיירת ספרי ילדים ואת לא אמא' באו מבחוץ אבל גם מבפנים". כשהעורכת של ההוצאה עצרה אותה מלאייר את ספר הילדים שכתבה, הייתה זו כמו גושפנקה לספקות שניקרו בה גם ככה והיא חדלה לאייר. "היה לי המון כעס סביב הנושא".
לאחר תקופה ממושכת, החליטו סגל ובן זוגה לאמץ. התהליך היה ארוך ומלא בירוקרטיה. "בשלב מסוים הפסקתי לצייר לחלוטין, לא רק לאייר. לא על פתק, לא כלום", היא מספרת. משאימצו את בתם הבכורה, עברו בני הזוג מתל אביב התוססת לבית יצחק, מושב מנומנם בשרון. המעבר עורר בה בדידות מדכדכת. רחוקה פיזית ומנטלית מכל מה שמוכר ואהוב, ופתאום אמא לפעוטה, ניסתה סגל למצוא כיווני תעסוקה חדשים. היא החלה להתעניין בראיית חשבון ובתפקידים ניהוליים. בן זוגה, שרצה לעודד אותה לחזור לצייר, קנה כל חומר גלם שרק סיקרן אותה. היא הסתכלה על צבעי מים חדשים ולמחרת הם חיכו לה באריזת מתנה. אבל "ככל שהוא קנה לי מכחולים וצבעים יקרים יותר וקנבסים מפוארים יותר, זה רק הרחיק אותי. חנויות למוצרי ציור הפכו לאימה שלי".
המפנה הגיע אחרי בערך חצי שנה נוספת של הימנעות מוחלטת מכל הנוגע לאמנות. לפתע הרגישה סגל את העקצוץ שקורא לה ליצור: "יצאתי החוצה וראיתי איזה דיקט שמישהו נתן לי פעם ודלי של סיד שנשאר מהשיפוץ של חדר הכביסה. היו לי עפרונות צבעוניים בבית וקצת צבעי פנדה של הילדה. התחלתי לצייר ונפתח לי משהו".
היא אספה שאריות עץ נוספות וקנתה בטמבוריה צבעי קיר ורולרים, וחיות הפרא החלו להופיע. יענים מטורללות, שועלים מוארים, דובי גריזלי וזברות. "הרגשתי שהדיקט אמר לי תודה: תודה רבה שהתייחסת אליי, עד עכשיו הייתי בחנייה. גם פח הסיד אמר תודה. הצבעים אמרו תודה. הם אמרו: וואי, לא ידענו שאנחנו יכולים להיות כל כך יפים". החומרים יצרו סגנון חדש. הצבעים התעשייתיים נזלו והקווים יצאו מטושטשים על הטקסטורה הטבעית של המשטח. זה היה אובדן שליטה מהסוג הבריא והמחיה. "היום אני מבינה שציירתי אסקפיזם", היא אומרת.
חוסר הסבלנות, שנבע בין השאר מההמתנה הארוכה ליצירה, הניע אותה לייצר אלטרנטיבות לחלקים בציור שבהם לא רצתה להשקיע מאמץ. "הרגשתי שאני לא אצליח לצייר עכשיו נוצות של פלמינגו ואין לי סבלנות לזה ופשוט השפרצתי כתמי צבע ואמרתי – אלו יהיו הנוצות. זה הפלמינגו שלי וככה הוא נראה וככה ייראו הנוצות שלו". אפשר לומר כי מתוך אלתור עם כל הבא ליד, חוסר ביטחון וקצת עצבים נולד סגנון הציור הייחודי והיפהפה שלה.
1. מול אילו חולשות אנושיות שקשה להכיל את מצליחה להתנהל באורך רוח?
"בזכות הבנות שלי יש לי התבוננות מכילה יותר כלפי שונות. אני מבינה שהתנהגויות שעשויות להתפרש כבוטות או לא נעימות נובעות מאיזה שהוא עניין שלא טופל. יש לי המון סבלנות. אני גם ממש לא מתרגזת בכביש. לא אכפת לי כשעוקפים או חותכים אותי, מעניין אותי רק להגיע הביתה בשלום".
2. לאילו חולשות אנושיות יש לך אפס סובלנות?
"שוביניזם יכול להוציא אותי מדעתי. גזענות יכולה להוציא אותי מדעתי".
3. מהי החרטה הראשונה שעולה לך לראש?
"אני מתחרטת שלא נרשמתי לאימוץ בגיל צעיר יותר. הייתי חוסכת לעצמי הרבה שנים של דיכאון מלא להיות אמא. הייתי מפסיקה את הטיפולים והניסיונות, מתחילה את תהליך האימוץ והופכת לאמא מוקדם יותר".
4. מה השינוי התפיסתי הכי משמעותי שעברת?
"כשהתחלנו את תהליך האימוץ היינו אלטרואיסטים. אנחנו נעשה משהו טוב למען איזה ילד שההורים הביולוגיים שלו הם לא טובים. אנחנו נוציא אותו משם. בתקופה הראשונה של האימוץ הבת שלי הייתה נפגשת עם האמא הביולוגית שלה פעם בשלושה שבועות. היא הייתה בת שנה וחצי ואני זוכרת שניסינו לעשות הכול כדי להפסיק את הביקורים האלה. לא ידענו מה קורה שם ודמיינו שמשהו רע קורה שם. רצינו כבר להיות ההורים. הסתכלנו עליה בתור דמות כזאת שהבת שלנו לא צריכה להיפגש איתה. היום אני יודעת להגיד לך שהנשים האלו לא מוסרות את הילדים שלהן. הן נאלצות למסור אותם. אותה אמא ביולוגית של הבת שלי היא לא אישה רעה, היא מאוד אהבה אותה ונורא רצתה לגדל אותה והיא באמת לא יכלה. זה היה שינוי מאד גדול בתפיסה שלי".
5. איזו מילה אחת יכולה להחליף מבחינתך את המילה אושר?
"יצירה".
6. מה טועים לחשוב עלייך?
"אנשים חושבים שאני אמיצה והם טועים. אני לא עושה דברים מתוך אומץ. נגיד האימוץ, אני רציתי להיות אמא. אנחנו אומנם יכולות להתווכח על זה כי יש הרבה דרכים להיות אמא, ועדיין בחרתי באימוץ. אבל לא עשיתי את זה מתוך אומץ, לא ידעתי. גם בציור אני לא אמיצה. אני מנסה דברים אבל זה לא נובע מתוך אומץ. זה נובע מתוך חקירה. אומרים לי איזה אומץ יש לך להשפריץ ככה על הציור, אבל אני עונה – זה כי אני לא יודעת לצייר. הם צוחקים ולא מאמינים לי אבל אני מאוד כנה".
7. אילו יכולת לשנות שני דברים בכל בני האדם, מה היית משנה?
"הייתי מאפשרת לכולם לקרוא סיטואציות חברתיות. זו מתנה שהייתי נותנת לכולם. וגם הייתי רוצה שאנשים לא יהיו אלימים".
8. מה הדבר שהכי כדאי להימנע ממנו במערכות יחסים?
"לרצות לשנות את השני כדי שיהיה יותר דומה לך. זה תחילת המוות של היחסים".
9. מה היית משנה בחינוך שקיבלת?
"הייתי מאוד שמחה אם ההורים שלי היו דוחפים אותי אל עולם הציור ומדרבנים אותי ללכת וללמוד למרות ההימנעות שלי. אבל כן, לא הייתי הציירת שאני היום לולא הדרך שעברתי".
10. לו יכולת לגלות משהו שאת לא יודעת (על עצמך, על החיים) מה היית רוצה לדעת?
"הייתי רוצה לדעת לאן הציור שלי יגיע. זה סופר מסקרן אותי כי אין לי מושג. לא למי הוא יגיע, אלא מה תהיה ההתפתחות שלו. כל גלגול בסגנון ציור שלי מפתיע אותי. עכשיו אני לומדת ריאליזם. מה יהיה אחרי?"
11. מה היית עושה אם לא היית מתעסקת באמנות?
"וטרינרית".
12. מה מאפיין את כתב היד שלך ומה זה יכול ללמד עלייך?
"כתב היד שלי נוראי. אף אחד לא מבין אותו. זה תמיד היה ככה, במגמת ספרות הייתי צריכה לשבת ולהקריא למורה שלי את מה שכתבתי. היד שלי מתעייפת מהר ואין לי כוח יותר. בציור אני משתמשת בזה. כשאני רושמת אני מנצלת את זה, את היד העילגת שלי. זה כתב היד שלי וככה אפשר לדעת מי אני. אני נותנת לעייפות הזאת של היד להתבטא ברישום. אני הולכת עם התנועה של היד כשאין לי כוח יותר, כשאיבדתי את זה".
13. מה את הכי אוהבת לבשל?
"את מה שהבנות שלי אוהבות לאכול. כי אני אוהבת שאוכלים. אז אני אוהבת להכין מוקפץ, מג'דרה, לזניה. מה שאוכלים".
14. בעינייך, האם יצירה נתונה לפרשנות הקהל או שיש לה מסר מכוון להעביר?
"אני מאמינה שאמנות חיה בכל פעם מחדש דרך המבט של מי שמתבונן בה. אני עברתי משהו כשיצרתי אבל אם את רואה משהו בציור והוא מפעיל אותך אז זה זה. אני חושבת שזה שאני לא שמה את העברת המסר בראש מעייני זה מאפשר לי גם לא להיעלב כשמישהו לא אוהב את הציור שלי. אני גם אגיד יותר מזה, אני ממש לא רוצה שמי שתולה את הציור שלי בבית ירגיש אותי. אני רוצה שהוא ירגיש את עצמו".
15. איך נראה התהליך היצירתי התיאורטי שלך? מה מעורר השראה בעינייך?
"כשגרנו בבית יצחק ציירתי חיות פרא. כשעברנו לפרדס חנה התחלתי להתבונן. ראיתי את העלים של עץ האיקליפטוס, ראיתי כמה צבעים יש בהם. זה מדהים. ואיך שהענפים של עץ הזית יורדים ואז עולים. והברוש, שהטיפות נתלות על העלים שלו. היום אני יוצרת מתוך התבוננות בסביבה הקרובה. זו יכולה להיות התבוננות קצרה – רואה, נדלקת, ויושבת לצייר – וזה יכול להיות תהליך ארוך של חקירה. בציור של עץ הזית, למשל, ממש לקחתי ענפים וספרתי זיתים והתבוננתי בפרחים ואפילו בשלב מסוים תליתי את הענף על רשת הברזל והלכתי רגע כי הבנות שלי הגיעו. והכנתי להן אוכל ועבר קצת זמן, וכשחזרתי אני פתאום רואה שהשמש זזה והוא מטיל צל כל כך יפה שפשוט ציירתי את הצל. וזה בכלל לא היה התכנון שלי".
16. איך נראה תהליך העבודה המעשי שלך?
"אני מאוד מאוד אוהבת ציפורים. בעיקר בקורונה, בעוד שאנחנו היינו כלואים, ראיתי אותן פשוט חוגגות. יום אחד הגיעו החוחיות, בלהקות, ואני רואה אותן מול העיניים שלי ואני מתחילה לחקור מאיפה הן, מה הן אוכלות. אני מגלה שהן נודדות בלילה ואני נפעמת מהכוחות שלהן. אני קוראת בויקיפדיה, מסתכלת על מלא-מלא תמונות: כשהן אוכלות, כשהן עפות, כשהן עם הגוזלים שלהן. ותמיד יש עוד זנים, ואני מתבוננת עליהן ובודקת למה קוראים להן חוחיות. אז אני מסתכלת על הרבה תמונות ומחפשת את הפוזיציות שייתנו לי את מערכת היחסים שאני מחפשת שתקרה בציור. ואני מחפשת פה את הענף הנכון. ומרכיבה את התמונה. על גבי הבוטניקה שבחרתי אני מלבישה את הציפורים מהתמונות השונות".
17. מה את עושה כשאת נתקעת במחסום יצירתי?
"כל פעם שאני בירידה אני מציירת לווייתנים. זאת אומרת, אחרי תקופה שאני לא מציירת או בתקופות שאני שואלת את עצמי 'מה אני עושה? מי אני? מה קורה?' אני מציירת לווייתנים. יש לי הרבה מאוד לווייתנים. זה אומר שאני הרבה מאוד בלמטה. מתישהו קראתי וגיליתי שאצל השמאנים הלווייתן נקרא 'ספרייה'. הוא נמצא הרבה זמן בקרקעית ולוקח אליו את כל הידע ויודע לספר. אני מאוד לא רוחנית אבל זה כן התחבר לי. אולי זה מעין רצון לצלול לצלילה עמוקה ולחכות שהדברים יבואו אליי ואז לעלות בחזרה למעלה".
18. עם מי את הכי אוהבת לדבר על היצירות שלך ולמה?
"אין לי כל כך צורך כזה. יש לי המון ביטחון בציור. זה מדיום כזה שבו אין לי שאלות. אני יכולה לשאול את יואב [בן הזוג] שאלות של קומפוזיציה, אבל אני אוהבת למרוד. כל מה שהוא אומר אני עושה ההיפך".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הצצה לסטודיו אומן: יצירות גרפיטי בהשראת ביאליק
חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע
אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו
עוד מרדיו מהות החיים:
