ההרצאה השבועית: ביציע יושבים הרבה מבקרים, אל תתנו להם להפריע לכם בזירה

כל חשיפה מלווה בחשש מקולות שיפוטיים. אם ניתן להם לשתק אותנו, אנו מסתכנים באיבוד היכולת ליצור משהו חדש ומזמינים חיים עם תחושת החמצה. עם זאת, לא ניתן להימנע מן הביקורת. כיצד מומלץ להתמודד איתה? ברנה בראון מציעה לשמור למבקרים מקום של כבוד בהופעה שלנו, אך גם לבקש מהם לשמור על השקט.

ירדן להבי | 9 יוני, 2022

כל יוצר מכיר את הרגע שבו הוא עומד לחשוף את עבודתו בפני העולם. בין אם זה רעיון, פרויקט, יצירת אמנות או יוזמה חדשה, החששות שמלווים את יציאתם לאור דומים. "אני לא מספיק טוב", "אין לי באמת מה להציע" ו-"אחרים עשו את זה קודם" הם רק חלק מהקולות הביקורתיים שמשתקים אותנו לא פעם.

ואולם, חשיפה לביקורת היא חלק בלתי נמנע מן היצירה – שהרי אין לה שום משמעות ללא המפגש עם הצופה. כל מטרתה היא ניסיון לחדש, להשפיע, להגיע ולהתחבר אל האחר, ולהעיר משהו בתוכו. מה גם שביקורת עשויה להיות בונה ולאפשר ליוצר להשתפר. על כן, נראה שאלו מאיתנו שמעוניינים ליצור משהו חדש ולחשוף אותו לעיני העולם נמצאים במלכוד: אם ניתן לקולות המבקרים להביס אותנו, אנו עשויים לוותר מראש. אם נעטה על עצמנו שריון וננסה להתמגן מפניהם, נהיה חסינים אבל נאבד את הפגיעות שמאפשרת את היצירה. כיצד אם כך נוכל לצלוח את המפגש הבלתי נמנע?

ד"ר ברנה בראון היא כותבת, מרצה וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת יוסטון. היא נחשבת לאחד מן הקולות החשובים ביותר בארה"ב בתחום הבריאות הנפשית. בהרצאה לקהילת היוצרים של 99U היא משתפת מניסיונה האישי וממסקנותיה מעשור של מחקר, מה לדעתה היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המבקרים הפנימיים והחיצוניים שלנו מבלי שאלו יפגמו בחדוות היצירה.

העיקר הוא להיכנס לזירה

"גאונות היא אחוז אחד של השראה ו-99% של הזעה", אמר הממציא הידוע תומאס אדיסון. כמו רבים מאיתנו, גם בראון מכירה היטב את אלמנט ההזעה כחלק מעבודתה, אך לא כתוצאה ממאמץ – כי אם מפחד.

כחוקרת, הייתה בראון רגילה כל חייה להיות מאחורי הקלעים, אך הרצאה שלה בפלטפורמת TED שהפכה ויראלית הכתירה אותה בן לילה לדמות תקשורתית וציבורית. לראשונה נאלצה להתמודד עם תגובות מרושעות וטוקבקים מעליבים שכאילו צעקו בקול את פחדיה הכמוסים. מיואשת ומלאת פקפוק עצמי, ברחה בראון לבינג'ים ארוכים של צפייה בסדרות טלוויזיה ושיטוט חסר משמעות באינטרנט. אך בדיוק אז, נתקלה במקרה בציטוט מפורסם שלטענתה שינה את חייה. "אני יודעת שזה נשמע נדוש לומר שציטוט יכול לשנות את חיינו", משתפת בראון, "אבל לעיתים כשאנו שומעים משהו שאנו זקוקים לשמוע וכשאנחנו מוכנים לכך, משהו בתוכנו משתנה".

ובאותו הרגע, ציטוטו המפורסם של נשיא ארה"ב לשעבר תיאודור רוזוולט, עשה בדיוק את זה. בראון משתפת את הקהל בדבריו מתוך נאום שנשא בפריז בתחילת המאה ה-20, על מהותה של אזרחות טובה: "לא המבקר הוא שחשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד אפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר. האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם – כי אין מאמץ בלא שגגה וכישלון; זה החותר לעשייה של ממש, המכיר את הלהט הגדול, את המסירות העצומה, המכלה את כוחותיו למען מטרה ראויה; זה שטועם, במקרה הטוב, את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע, אם העלה חרס בידו, לפחות נכשל לאחר שהעז, כך שלעולם לא יימנה עם אותן נפשות קרות והססניות, שאינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה".

"פילוסופיה חדשה לגבי ביקורתיות: אם אתה לא נמצא גם איתי בזירה – מתלכלך וחוטף מכות – אני לא מעוניינת בדעה שלך".

או אז צצה בה תובנה נוספת: "פילוסופיה חדשה לגבי ביקורתיות", כפי שהיא מכנה אותה: "אם אתה לא נמצא גם איתי בזירה – מתלכלך וחוטף מכות – אני לא מעוניינת בדעה שלך". אין מדובר כמובן בביקורת מקצועית ובונה, ממהרת בראון להסביר, אלא כזו שרק שופטת מבחוץ מבלי להיות מעורב.

עם זאת, הדבר אינו פשוט כל כך, היא מבהירה. גם העמדת מחסומים כדי להיות חסינים לגמרי לביקורת – יש לה את החסרונות שלה. "אנחנו מחווטים לחיבור עם אחרים", היא מסבירה. "כשמפסיק להיות לנו אכפת מה אחרים חושבים, אנחנו מאבדים את היכולת להתחבר". כשאנחנו חשופים ופגיעים אנו אומנם מסתכנים, אך גם מאפשרים לאהבה, אמון, ואמפתיה להיכנס לחיינו. כשאנחנו עוטים עלינו שריון, אנחנו מונעים מעצמנו את כל מה שהחשיפה מביאה איתה – לטוב ולרע. "מבלי להיות פגיע", אומרת בראון, "לא ניתן ליצור".

משחק הכיסאות

על-כן בראון מציעה את דרך האמצע בבואנו להתמודד עם הביקורת. לדבריה, מי שבוחר לשים עצמו בזירה – לא יכול להימנע מן המבקרים. אך במקום לנעול אותם בחוץ היא ממליצה לקחת אותם בחשבון: לדעת מי הם ומה הם הולכים להגיד. להזמין אותם פנימה ולשמור עבורם מקום ביציע.

את שלושת המקומות הראשונים כדאי לשמור למבקרים הקבועים: "בושה" – שאומרת לנו שאנחנו לא טובים מספיק, או שאנחנו לא טובים כמו שאנחנו חושבים כשאנחנו מנסים לעודד את עצמנו. "מחסור" – שיטען שאין לנו באמת מה להציע, ו"השוואה" – שתיתן לנו להרגיש פחותים מאחרים.

"אנחנו מחווטים לחיבור עם אחרים. כשמפסיק להיות לנו אכפת מה אחרים חושבים, אנחנו מאבדים את היכולת להתחבר".

הכיסא הרביעי שמור למבקר מתחלף מחייו של כל אחד מאיתנו – הורה, מורה, מנהל או כל אדם אחר.

את הכיסא החמישי, ואולי החשוב מכולם לפי בראון, היא מבקשת שנשמור עבור המבקר החריף ביותר שלנו – אנחנו עצמנו. לדבריה, הפכנו לכאלו מפני ש"יש לנו איזה אידיאל של איך אנחנו אמורים להיות. כשאנו מגלים בעצמנו חלק שלא מתיישב עם האידיאל הזה, אנחנו זונחים אותו. משנטשנו את החלקים האלו – נשאר בנו רק המבקר".

לשמור מקום למבקרים – ולהעמיד אותם בו

ומה שגילתה בראון במהלך שנות מחקרה, שכאמור שינה את חייה, הוא זה: מרגע שזיהינו את כל המבקרים השונים וצפינו מה הם עומדים להגיד, הדבר היעיל ביותר להתמודדות עם הביקורת הבלתי נמנעת היא לא להתעלם מהם מחד, וגם לא לתת להם לדכא אותנו מאידך. אנו יכולים להזמין אותם פנימה: להכיר בהם, לתת להם קול, אך לא להקשיב לו אם הוא לא בונה. "פשוט להזמין את המבקרים פנימה ולהגיד להם: 'אני עומד לעשות משהו חדש, וקשה, ואני מנסה להיות יצירתי וחדשני. אני רואה אתכם ואני שומע אתכם, אבל אני הולך לעשות את זה בכל מקרה. אתם מוזמנים להצטרף ולשבת בזירה [ביציע], אך אני לא מעוניין במשוב שלכם'".

ומה לגבי המבקר החריף מכולם? בראון מציעה שכשאנחנו שומרים מקום עבורנו, נזכור את כל החלקים שמרכיבים ומגדירים אותנו: מאיפה באנו, איך התחלנו, המשפחה שלנו, השנים שבהן חשנו אבודים, האנשים שאוהבים אותנו. ואולי יותר מכל אלה, בשביל שיהיה לנו את האומץ להמשיך, אל לנו לזנוח את החלק בנו שמאמין בנו ובסיבה שבגינה אנחנו לוקחים את הסיכון. "אותו חלק שאומר לנו 'כן, זה כל-כך מפחיד להופיע בזירה. זה מרגיש מסוכן להיראות. זה מעורר אימה. אבל זה לא מפחיד, מסוכן ומעורר אימה כמו להגיע לסוף חיינו ולומר לעצמנו 'מה אם הייתי מופיע? מה היה שונה?'"

"מה הייתם מעיזים לעשות אם הייתם יודעים שאנשים אחרים לא יגידו שום דבר עליכם?" שואלת בראון. ייתכן שאם נלמד לחבק את המבקרים שלנו ויחד עם זאת להעמיד אותם במקומם, היינו מעיזים יותר ומזיעים פחות.

תמונת כותרת: Attentie Attentie on Unsplash