היה או לא היה – הייתכן שאירועים שלמים בזיכרוננו מעולם לא התרחשו?

כיצד נוצרים זיכרונות שווא? עולמות מרובים, הטיות קוגניטיביות ופייק ניוז עשויים לספק את ההסבר. המנגנונים שמאחורי "אפקט מנדלה" מתגלים ומספקים לנו הצצה אל נבכי מרתפי הארכיון המתעתע שבתוך הראש שלנו.

ירדן להבי | 8 יוני, 2022

ב-2009 השתפה פיונה ברום, חוקרת על-טבעי, בכנס שבו שוחחה עם מספר משתתפים על פעיל זכויות האדם נלסון מנדלה ועל הטרגדיה של מותו בכלא בשנות ה-80, לאחר שנעצר על-ידי שלטון האפרטהייד. כתבת המדע מיה בל פורטינגהם מספרת בכתבתה ל-Simply Psychology שלאחר הכנס המשיכה ברום לקרוא עוד על הנושא ונתקלה במידע שהכה אותה בתדהמה: להפתעתה הרבה התברר לה שמנדלה כלל לא נפטר בזמן מעצרו בשנות ה-80, אלא שוחרר בשנות ה-90, זכה בפרס נובל לשלום, המשיך לכהן כנשיאה הראשון של דרום אפריקה ונפטר בשיבה טובה בגיל 95 בביתו שביוהנסבורג.

מבולבלת, המשיכה ברום לתשאל אנשים נוספים וגילתה שעוד רבים אחרים זוכרים את האירוע בצורה שגויה בדיוק כמוה, כולל פרטים מהסיקורים התקשורתיים סביב האירוע ומהספדה של אלמנתו של מנדלה. כיצד ייתכן שזכרה באופן ברור כל-כך אירוע שמעולם לא התרחש? ויתרה מזו – מדוע זיכרון זה היה משותף לקבוצה גדולה של אנשים שאין ביניהם כל קשר?

מסוקרנת מן הממצאים, פתחה ברום אתר אינטרנט המוקדש לשיח על המקרה ומקרים דומים לו, ושם טבעה לראשונה את הכינוי "אפקט מנדלה": תופעה שבה מספר רב של אנשים שותפים לזיכרון שגוי. כך למשל, מספרת פורטינגהם, התגלה שרבים מאמינים שאלכסנדר המילטון היה אחד מנשיאיה של ארצות הברית על אף שמעולם לא החזיק בתפקיד זה, ושסרט משנות ה-90 שזכור כ"שאזאם" בכיכובו של הקומיקאי סינבאד נקרא בכלל "קאזאם", ואת התפקיד הראשי בו מילא שחקן הכדורסל שאקיל אוניל. מה מקור התופעה המוזרה?

הנשיא שלא היה שם

קתלין אמודט, דוקטורנטית בחקר המוח, מספרת בכתבתה למגזין Aeon שברום מייחסת את התופעה לפרשנות "העולמות המרובים" של תורת הקוואנטים. במכניקת קוואנטים, חלקיקי תת-אטום מתנהגים במקור כמו גל אנרגיה שמפוזר במספר מיקומים פוטנציאלים במקביל, ורק כאשר הם נמדדים – כל חלקיק "קורס" לכדי מיקום אחד שבו ניתן לצפות בו. במילים אחרות, כל חלקיק שאנו מכירים בעולמנו מבטא אפשרות אחת מבין מספר אפשרויות קיום אינסופיות אחרות. אחת מהתיאוריות שעלתה על רקע זה היא רעיון העולמות המרובים, שלפיו כל האפשרויות אכן מתקיימות באינסוף עולמות מקבילים נפרדים (הסדרה "גולשים בזמן" התבססה על התיאוריה הזו). על פי אמודט, ברום מאמינה כי התופעה של אנשים שונים שזוכרים אירועים במציאות באופן שונה נובעת מכך שאלו אכן התרחשו כך ביקומים מקבילים שקו הזמן שלהם הסתבך עם זה שלנו.

לדבריה של פורטינגהם, הפופולאריות של אמונה זו נובעת בין היתר מתוך כך שתיאוריית העולמות המרובים היא רעיון שלא ניתן להפריך (כלומר לא ניתן להוכיח שאינו קיים) ומתוכך כך, לפי היגיון המאמינים, אין לשלול אותו על הסף כהסבר אפשרי לתופעה.

"ברום מאמינה כי התופעה של אנשים שונים שזוכרים אירועים במציאות באופן שונה נובעת מכך שאלו אכן התרחשו כך ביקומים מקבילים שקו הזמן שלהם הסתבך עם זה שלנו".

עם זאת, לא מעט מפקפקים בתיאוריה של ברום. ג'ו פיילין מביא ב-Live Science את דבריו של פרופסור לפסיכולוגיה ניסויית טים הולינס, שמאמין כי טענתה של ברום ודומות לה נובעות פשוט מחוסר הרצון שלהם, במודע או שלא במודע, להודות בטעותם. "אנשים נוטים לאמונת-יתר בזיכרונם גם כאשר הם מעומתים עם ראיות", מסביר הולינס. "ייתכן שזו הגנה מפני דיסוננס קוגניטיבי". לדבריו, "הבחירה באמונה כזו מאפשרת להם להמשיך לסמוך על זיכרונם גם כאשר מוצגות בפניהם ראיות שמוכיחות את ההיפך".

לטענתו, הסבר יותר מתקבל על הדעת מגיע מתחום טעויות הזיכרון. הוא מסביר שהזיכרון שלנו אינו חף מפגמים ואינו אמין, למרות מה שאולי נדמה לנו. כך למשל במקרה של הטיית "זיכרון עיקר" (Gist Memory), שהיא לדעתו התופעה הקרובה ביותר לאפקט מנדלה. במקרה זה, אנו נוטים לזכור את המהות או את העיקר מאירוע מסוים ולא בהכרח את הפרטים. הולינס מדגים בעזרת דמותו של "ג'ורג' הסקרן", הקוף מסדרת הספרים המפורסמת. לדמותו של ג'ורג' אין זנב, אך רבים מהנשאלים יעידו שיש לו. הדבר משקף את הידע שלנו לגבי קופים – לרובם יש זנב. "אם אנחנו זוכרים את העיקר לגבי ג'ורג' – שהוא קוף – למה שלא נזכור שיש לו זנב?" שואל הולינס.

אומנם הוא מופיע על שטר, אבל נשיא – הוא לא. המילטון. צילום: Kaesler Media / shutterstock

הסבר נוסף לתופעה עשוי להיות הטיה שמכונה "זיכרון שווא". בכדי להבין איך זה נוצר, מציגה אמודט מחקר מ-2016 שבו, באופן מוזר, נבדקים תייגו את אחד מאבות האומה האמריקאית – אלכסנדר המילטון – כאחד מנשיאיה של ארה"ב, למרות שלא היו דברים מעולם. ההסבר הנוירולוגי לכך קשור בדרך שבה אנחנו מאחסנים זיכרונות. אמודט מסבירה שהמיקום הפיזי שבו מקודדים הזיכרונות נקרא אנגרם או נתיב זיכרון. בזמן העיבוד הוא עובר מאחסון קצר טווח ל"ארכיון" הזיכרונות לטווח ארוך באונה הקדמית. בנוסף, המוח מתייק זיכרונות דומים אחד ליד השני ברשת הנקראת סכמה. אם נשווה זאת לאחסון הקבצים בתיקיות המחשב, אנגרם יהיה כתובתו של הקובץ, בעוד הסכמה תהיה הקבצים שמאוכסנים באותה תיקייה יחד איתו.

נראה שכאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, הזיכרון של המילטון אוחסן בקרבה לזיכרונותיהם של נשיאי ארצות הברית. כשניסו הנבדקים להיזכר בהמילטון, התעוררו גם הנוירונים של זיכרונות הנשיאים שבסמוך לו ושלפו זיכרון שלו כנשיא. מכיוון שכל תלמיד בבית ספר אמריקאי לומד על אלכנסדר המילטון, התוצאה היא זיכרון שווא קולקטיבי.

השלם את החסר

ארלין קונסיק, מטפלת קוגניטיבית-התנהגותית מוסיפה ב-Verywell Mind שישנן עוד מספר הטיות זיכרון שעשויות לשחק תפקיד בהסבר התופעה. קונפבולציה, למשל, מתרחשת כאשר המוח שלנו משלים פערים כשחסרים פרטים בזיכרונות שלנו כדי שיהיו הגיוניים עבורו. באופן מעניין, נטייה זו גוברת ככל שאנו מתבגרים. עיוות זיכרון עלול להתרחש גם כשאנחנו לומדים מידע חדש לאחר האירוע, וזה משנה בדיעבד את הזיכרון שלנו ממנו. זו חלק מהבעייתיות המשפטית שבעדות ראייה. כך גם השאה (סוגסטיה) עשויה להיות בעלת השפעה דומה. שאלה כמו "האם ראית את המכונית השחורה?" עשויה להעלות תשובה שונה מאשר שאלה פתוחה כמו "מה ראית?"

אם לוקחים בחשבון הטיות אלו ומוסיפים להן את שיטת תיוק הזיכרונות של המוח, תוצאותיו של ניסוי נוסף שמציגה פורטינגהאם כבר לא נראות כל-כך מפתיעות. במסגרת הניסוי, נבדקים קיבלו רשימה שכוללה את המילים הבאות: גיטרה, פסנתר, אקורדיון, מפוחית וחליל. לאחר מכן, נשאלו האם הם זוכרים את המילה "כינור". למרות שלא הופיעה ברשימה המקורית, רבים ציינו כי הם זוכרים אותה. זאת מפני שהמוח מתייק אותה יחד עם המילים האחרות בקבוצת "כלי נגינה". המחקר הראה שזיכרונות שווא מסוג זה עשויים להישמר עד 60 יום לאחר מכן.

"ככל שאנחנו חוזרים ונזכרים במשהו, הביטחון שלנו בזיכרון גובר גם כאשר הוא הולך ונהיה פחות ופחות מדויק".

קונסיק ממשיכה ומציינת כי בעידן הדיגיטלי שאנו חיים בו, מסייעים גם האינטרנט והרשתות חברתיות להשתרשותם של זיכרונות שווא קולקטיביים. במחקר אחר שהיא מציגה נאספו מעל 100,000 סיפורים חדשותיים שנדונו בטוויטר על פני תקופה של 10 שנים. כשנבחנו הידיעות, נמצא שמתיחות ושמועות גברו על ידיעות אמיתיות ביחס של 70%. "זו לא הייתה תוצאה של מניפולציה או מעשה ידיהם של בוטים", כותבת קונסיק. "חשבונות מאומתים של אנשים אמיתיים היו אחראים להפצת המידע הכוזב בקצב מהיר הרבה יותר מזה של האמת". שלא בכוונת זדון, גם מהירות התפשטות פייק ניוז עשויה לתרום לאפקט מנדלה בקרב ציבורים נרחבים. כך עלול להיווצר מצב שבו קהילה שלמה מתגבשת סביב אירוע שמעולם לא התרחש.

קונסיק מוסיפה שהסבר זה מגובה בראיות לכך שככל שאנחנו חוזרים ונזכרים במשהו, הביטחון שלנו בזיכרון גובר גם כאשר הוא הולך ונהיה פחות ופחות מדויק. כשעוד ועוד אנשים מספקים פרטים שגויים לגבי אירוע, אלו משתלבים בזיכרונותיהם של אנשים אחרים כעובדות ומחזקים את האמונה בהם.

אפקט מנדלה הוא תופעה מסקרנת שנותנת לנו הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של המוח ואופן עבודתו. עד כמה ניתן לסמוך על הזיכרון שלנו? מעבר לדילמות משפטיות ואתיות, נושא זיכרונות השווא גם פותח את הדלת ללא מעט שאלות פילוסופיות – כמו זו של תחושת העצמי שלנו, למשל. אם זו נבנית לא פעם מתוך הזיכרונות שלנו, ואלו מתבררים כלא אמינים, היכן זה מותיר אותנו?

תמונת כותרת: VH-studio / shutterstock