אדית אגר הייתה נערה מאוהבת במסלול לנבחרת האולימפית בהתעמלות קרקע כאשר כבשו הגרמנים את עיר הולדתה בסלובקיה. ממרקחת חלומות ותקווה שעומדת לעלות על גדותיה נזרקה באחת לקדירה של ייסורים וייאוש. ברב-המכר "הבחירה" מתארת אגר את הגישה שעזרה לה לנצח פעם אחר פעם את סטטיסטיקת המוות של המחנות והצעדות: סוג מיוחד של תושייה שמעט מדובר בו – כושר הישרדות מנטלי.
כל יום במחנות ובצעדות המוות סיפק לאדית אגר שלל הזדמנויות לבחון את כושר הישרדותה. רעב, חולי, תשישות, פציעות, היתקלות עם סגל המחנה או אסירים אחרים ואינספור סכנות מסכנות שונות. אבל מעדותה עוצרת הנשימה בספר הבחירה: אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, אתגר לא פחות ואולי אף יותר משמעותי היה הישרדות המנטלית – היכולת להשאיר לעצמך סיבה לשרוד.
כשמסביב כל מה שיקר לך נעלם, החל מבני משפתך וכלה בכבודך האנושי הבסיסי ביותר, נותר לשאיפה לחיות מעט מאוד להיאחז בו. המציאות החיצונית, לדבריה, ודאי לא סיפקה סיבות, ולכן בחריפות שכל של נערה מתבגרת הגיעה אגר לכלל הבנה שחייה יקומו וייפלו על המציאות הפנימית שתצליח ליצור.
בהקדמה לספרה כתב פיליפ זימברדו, הוגה ניסוי בית הכלא המפורסם, כי אגר מכונה לעיתים "אנה פרנק שלא מתה". לעומת מקבילתה, זכתה אגר לעבד את חוויותיה בשואה מנקודת מבט בוגרת ואף מקצועית. כפסיכולוגית בשירות הצבא האמריקאי המתמחה בשיקום פוסט-טראומטיים צברה ניסיון רב בטיפול, וסביר שהספר הזה הוא מעין טיפול עצמי שלה באדית הצעירה. באדיבות הוצאת מטר זיקקנו מתוך הספר אוסף תובנות, סיפורים ואנקדוטות שמייצגים גישה לחיים שהתגבשה בימים שאופיינו בעיקר במוות: עולם פנימי יציב ובוטח הוא הצטברות של בחירות קטנות לראות את הטוב בכל הזדמנות שנקרית בדרכנו.
*
1. אולי החיים של כולנו הם בחינה של הדברים שאין לנו אבל שהיינו רוצים שיהיו לנו, ושל הדברים שיש לנו אבל היינו רוצים שלא יהיו לנו. נזקקתי לכמה עשורים כדי לגלות שאני יכולה לפנות אל חיי בשאלה אחרת. לא: למה חייתי? אלא: מה ביכולתי לעשות עם החיים שניתנו לי?
2. "דיצוקה," היא אומרת ערב אחד לתוך החושך, "תקשיבי. אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים. אנחנו לא יודעים מה יקרה. רק תזכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שהכנסת לתוך הראש שלך."
3. סוף‑סוף מגדה מדברת אלי. "איך אני נראית?" היא שואלת. "תגידי לי את האמת." את האמת? היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה. אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי, לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע. אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה, השאלה "איך אני נראית?" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי. אין כאן מראות. היא מבקשת ממני לעזור לה למצוא את עצמה ולהתייצב בפני עצמה. אני אומרת לה את דבר האמת היחיד שאני יכולה לומר. "העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות. אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער." זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה שיש לנו ברירה: לשים לב לְמה שאיבדנו או לשים לב לְמה שעדיין ברשותנו.
4. ד"ר מנגלה, חברותי האסירות המורעבות עד היסוד, הלוחמניות שישרדו ואלה שבקרוב ימותו, אפילו אחותי האהובה, כולם נעלמים והעולם היחיד שמתקיים הוא זה שבתוך ראשי. צלילי "הדנובה הכחולה" מתעמעמים, ועכשיו אני שומעת את "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי. רצפת הבלוק הופכת לבמה בבית האופרה של בודפשט. אני רוקדת לעיני אוהדי בקהל. אני רוקדת בזוהרם של זרקורים לוהטים. אני רוקדת למען אהובי, רומיאו, והוא מרים אותי גבוה מעל הבמה. אני רוקדת למען האהבה. אני רוקדת למען חיי. בזמן שאני רוקדת אני מגלה דבר חוכמה שאזכור כל חיי. לעולם לא אדע איזה נס של חסד מעניק לי את התובנה הזאת. היא תציל את חיי פעמים רבות, גם אחרי שהזוועה תיגמר. אני רואה שד"ר מנגלה, הרוצח המיומן שרק הבוקר רצח את אמי, עלוב ונקלה יותר ממני. אני חופשייה ברוחי, והוא לעולם לא יוכל להיות חופשי. הוא תמיד יצטרך לחיות עם מה שעשה. הוא אסיר יותר ממני. בזמן שאני מסיימת את המחול בשפגט אחרון ורב חן, אני מתפללת, אבל לא בשבילי אני מתפללת, אני מתפללת בשבילו. אני מתפללת, בשמו, שהוא לא יחוש צורך להרוג אותי.
5. בשבועות הראשונים באושוויץ אני לומדת את כללי ההישרדות. אם אתה יכול לגנוב חתיכת לחם מהשומרים, אתה גיבור, אבל אם תגנוב מאסיר, תאבד את כבודך, תמות; תחרות ושתלטנות לא יביאו אותך לשום מקום, שם המשחק הוא שיתוף פעולה; לשרוד פירושו להתעלות מעל צרכיך שלך ולהתמסר למישהו או למשהו שאינו אתה. בשבילי, המישהו הזה הוא מגדה, המשהו הוא התקווה שאראה שוב את אריק מחר, כשאשתחרר לחופשי.
6. כדי לשרוד אנחנו בונות לעצמנו עולם פנימי, מקום מבטחים, גם בעוד עינינו פקוחות. אני זוכרת אסירה שהצליחה לשמור תמונה של עצמה מלפני מאסרה, תמונה שבה היה לה שיער ארוך. היא הצליחה להזכיר לעצמה מי היא, שהבחורה שהיתה פעם עדיין קיימת. המודעות הזאת היתה בשבילה למפלט ששימר את רצונה לחיות.
7. אני זוכרת שכעבור כמה חודשים, בחורף, קיבלנו מעילים ישנים. הם פשוט זרקו לעברנו את המעילים, באופן שרירותי לגמרי, בלי לשים לב למידה. עלינו הוטלה המשימה למצוא את המעיל שיתאים לנו ביותר ולהילחם כדי להשיגו. למגדה היה מזל. זרקו לעברה מעיל עבה וחם, ארוך וכבד, שכפתוריו מגיעים מעלה עד לצוואר. הוא היה חם כל כך, נחשק כל כך. אבל היא סחרה בו מיד. המעיל שבחרה במקומו היה בגד קטן וקלוש, שבקושי מגיע עד לברכיים וחושף חלק ניכר מהחזה. בשביל מגדה, הרצון ללבוש משהו סקסי היה כלי הישרדות טוב יותר מאשר האפשרות להתחמם כראוי. התחושה שהיא נאה ומושכת העניקה לה דבר מה פנימי כלשהו, תחושת כבוד, שהיתה מבחינתה בעלת ערך רב יותר מאשר נוחות פיזית.
8. פנטזיות על אוכל החזיקו אותנו בחיים באושוויץ. בדיוק כפי שספורטאים ומוזיקאים יכולים להשתפר באומנותם באמצעות אימונים מנטליים, כך היינו אנחנו אמניות הבלוקים, שקועות תמיד במלאכת היצירה. הדברים שהכנו במחשבותינו היו בשבילנו למזון בפני עצמו.
9. אנחנו יכולים לבחור מה הזוועה יכולה ללמד אותנו. להיעשות מרירים מרוב אֵבל ופחד. עוינים. משותקים. או להיאחז בחלק הילדותי שבתוכנו, בחלק הסקרן ומלא החיים, החלק שנותר תמים.
10. כשאמי אמרה לי, "אני שמחה שיש לך שׂכל כי יופי אין לך," המילים האלה עוררו בי פחד שאני לא טובה מספיק, שאני חסרת כל ערך. אבל באושוויץ, קולה של אמי הדהד באוזני בדרך אחרת. יש לי שׂכל. אני חכמה. אני אדע מה לעשות. המילים ששמעתי בתוך ראשי השפיעו השפעה אדירה על יכולתי לשמר בעצמי תקווה. זה היה נכון גם לגבי שאר האסירות והאסירים. הצלחנו לגלות בעצמנו כוח פנימי שיכולנו להישען עליו, דרך לדבר אל עצמנו שעזרה לנו להרגיש חופשיים – מבפנים, שחיברה אותנו אל קרקע המוסריות שלנו עצמנו, שנתנה לנו בסיס וביטחון גם כשהכוחות החיצוניים ביקשו לשלוט בנו ולהשמידנו. אני טוב, למדנו לומר. אני חף מפשע. איכשהו, משהו טוב יצמח מכל זה.
11. בעוד שכמעט כל האנשים סביבי – חיילי אס‑אס, קאפואיות, חברותי האסירות – אמרו לי בכל רגע בכל יום, ממסדר הבוקר ועד לסוף היום, מהתורים לסלקציה ועד לתורים לארוחות, שלעולם לא אצא ממחנה המוות בחיים, התאמצתי לפתח לעצמי קול פנימי שיציע סיפור חלופי. זה זמני, אמרתי לעצמי. אם אשרוד היום, מחר אהיה חופשייה.
12. "אנחנו אף פעם לא יודעים מה המשמעות של התורים," אני אומרת לבחורה שעומדת לידי. מה אם הלא‑נודע יכול להפוך אותנו לסקרנים במקום להפֵּך את מעינו מרוב פחד?
13. מגדה חבולה ומשתעלת, אבל עיניה נוצצות. "אמרתי, 'לא!'" היא אומרת. "אמרתי, 'לא.'" בשבילה המכות נפלאות. הן הוכחה לכוח שיש בידה. היא עמדה על שלה ואילו השומרת איבדה שליטה. המרי האזרחי של מגדה עוזר לה להרגיש שהיא בעלת יכולת בחירה, לא קורבן של הגורל.
14. המכתב הפנה תשומת לב אל אחותי, יהודייה בלונדינית המסתתרת בבודפשט. הוא ציין את כתובתה. בזמן ששירכנו את דרכנו ברכבת לעבר אושוויץ, מישהו, אדם זר, החזיק את המכתב הזה בידו. הוא היה יכול לפתוח אותו, היה יכול להסגיר את קלרה לנילאש. הוא היה יכול לזרוק את המכתב לפח האשפה, או להשאיר אותו ברחוב. אבל הזר הזה הדביק על המכתב בול ושלח אותו לקלרה בבודפשט. זה לא ייאמן בעיני בדיוק כמו הופעתה המחודשת של קלרה בחיינו. זה תעלול של קוסם, הוכחה לקו חיים שמחבר בינינו, הוכחה גם לכך שאפילו אז עדיין התקיים בעולם טוּב לב. מתוך הרפש שנבעט בידי שלושת אלפים זוגות רגליים, רבים מהן בדרכן היישר לארובה בפולין, המכתב של אמנו התעופף.
15. יש דרכים שונות להמשיך בחיים. אצטרך למצוא דרך משלי להמשיך לחיות עם מה שקרה. אני עדיין לא יודעת מהי. השתחררנו מדבר מה – ממחנות ההשמדה – אבל עלינו להשתחרר גם לקראת דבר מה: לקראת – היכולת ליצור, להקים לעצמנו חיים, לבחור. ועד שנמצא בעצמנו את החירות לקראת, נמשיך לחוג לשווא באותה אפלה אינסופית.
תמונת כותרת: GoodStudio/ shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הפסנתרנית מטרזינשטאט – כך המוזיקה שינתה את המציאות שלי ושל שאר המחנה
9 ציטוטים מעוררי השראה של יאנוש קורצ'אק, המחנך האולטימטיבי
ההרצאה השבועית של TED: גילוי קטן של טוב-לב באושוויץ, והאדוות שלו לאורך שנים
עוד מרדיו מהות החיים:
