למה אנחנו אוכלים לעצמנו את הראש? על חשיבה מועילה ומחשבות יתר

'אני לא מצליח לנוח כי המוח שלי לא נכבה', 'אני חיה מחדש בראשי רגעים מביכים שוב ושוב' או 'אני לא מפסיק לחשוב על מה אם...' – אלו רק חלק מהתלונות הנפוצות של מי שסובל ממחשבות יתר. האם יש באמת דבר כזה 'עודף מחשבות'? כיצד מבחינים בין חשיבה חיונית ממושכת לחשיבה מתישה ומזיקה? ומדוע מחשבות יתר דומות למופע זריזות ידיים?

קבעתם עם זוג חברים במסעדה. מזמן לא יצאתם לדאבל דייט. או אם להודות באמת, מזמן לא יצאתם בכלל. כל אחד מקבל את התפריט שלו ואז אתם נזכרים למה עד עכשיו נפגשתם עם אותו זוג חברים רק במסגרת החצר הביתית: הם מקבלי ההחלטות הכי איטיים שאתם מכירים. כל בחירה לצידם הופכת למשימה ממושכת ומתסכלת. שתי ראשונות או עיקרית גדולה? סלט ועיקרית חמה לחלוק או כל אחד לעצמו? ירקות ירוקים על אורז מלא או פסטה אלי אוליו? להתנמנם עם רוטב שמנת או לבחור בגרסה הטבעונית? הם סורקים את התפריט משל היה הוראות הרכבה של שידה מאיקאה. הם קוראים את כל הרכיבים של המנה ובוחנים כל אגף משנה – אפילו מציצים באזור העסקיות על אף שהשעה היא שמונה בערב.

ביחס לכמה שהתאמצתם לסגור בייביסיטר, לסיים לעבוד מוקדם ולמצוא חנייה בתל אביב – אתם פשוט לא מאמינים שכמעט ארבעים דקות מזמן היציאה מוקצה ללבטים קולינריים. "פשוט תבחרו משהו ובואו נתקדם", בא לכם לנער אותם.

חשיבת יתר מעכבת היא נטייה פסיכולוגית מוכרת. לפי טוני רובינס, בארצות הברית סובלים ממחשבות יתר 73% מבני ה-25-35 ו-52% מבני ה-45-55. מדובר ביותר מדי מחשבות, לעיתים בשטף שקשה לעצור ולעיתים הן הולכות ושבות אך אינן מפסיקות לשוב גם כשאינן רלוונטיות עוד. מצד אחד, ניתוח לפרטי פרטים של כל מיקרו חוויה עלול להיות מתסכל. אך יחד עם זאת, יכולות החשיבה של המוח שלנו הן מקור לגאווה קולקטיבית. אנחנו הרי מין שמתפתח ומשתדרג הודות לחשיבה מעמיקה ואנליטית. האם אנחנו באמת מופתעים מכך שמוחנו נוטה לחשיבת יתר? והאם זה באמת שלילי כפי שזה נתפס לעיתים?

"אם חשיבת יתר היא חלק מהטבע האנושי", תוהה מ. ליש ב-Tiny Buddha, "אולי היא בעצם בעלת יתרונות? אחרת, האם האבולוציה לא הייתה מנכשת את התכונה חסרת התועלת הזו?" בזמן שהרשת מלאה בהצעות למיגור מחשבות יתר, ליש מציעה הסתכלות קצת יותר חיובית על הנושא.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, הייתה ליש אנליטית בחשיבתה – מנתחת לעומק בעיות ובוחנת אותן מכל הכיוונים – ותמיד שיבחו אותה על כך. בבית הספר ובמגוון מקומות העבודה שבהם עבדה הייתה מוכרת בשל כישורי החשיבה המעמיקים שלה. עם זאת, כשעל הפרק עמדו עניינים אישיים כמו מורכבויות בחיי הנישואין ולבטים בנוגע לכיוון המקצועי שלה – "פתאום כולם מסביב תייגו את כוח החשיבה שלי כמחשבות יתר". בהתבסס על דבריה, אמירות כמו: את חושבת על זה יותר מדי, את סתם מפחדת לעשות את הצעד אבל יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות, או מרוב מחשבות את כבר מבולבלת, פשוט תפעלי – לא איחרו לבוא מהסביבה. "התייחסתי לשינוי הקרייריסטי שלי ולפירוק הנישואין כאילו זו עסקת מיליון הדולר של חיי. בעיני אחרים זה היה נראה כמו חשיבת יתר, אבל עבורי זו היתה חשיבה חיונית ומועילה", היא מספרת.

מדוע במסגרת העבודה מאמץ אנליטי ממושך נחשב לברכה אך בחיים האישיים הוא נתפס כחפירה? צילום: Carlos Muza / Unsplash

כשזו לא אינטרוספקציה ולא חתירה לפתרון בעיה – זו כנראה חשיבת יתר

אם כן, איך מבדילים בין חשיבת יתר מעכבת ובין חשיבה אנליטית מקדמת? מסתמן שהגבול דק ואפרפר. בעוד שלנו אולי ברור שהאדם שמולנו מתיש את עצמו (ואותנו) בניתוח מוגזם וארוך, הוא עשוי לטעון אחרת. לפי ליש, ההגדרה המילונית של חשיבת יתר היא "לחשוב על משהו יותר מדי, בצורה שאינה מועילה". לטענתה, היא מורכבת משני חלקים סובייקטיביים ומבלבלים לשיפוט. המונח "לחשוב יותר מדי" מעיד כי קיימת אי שם מידה מדויקת של חשיבה. "רוב הסיכויים שמיקומו של הקו שמפריד בין לחשוב בדיוק במידה ובין לחשוב יותר מדי הוא אחר עבור אנשים שונים". באופן דומה, גם המונח "צורה שאינה מועילה" הוא חמקמק. מי מחליט האם תהליך החשיבה הוא אכן מועיל או לא? ואם הוא "קצת מועיל", האם זה נחשב? ומה אם בנקודת הזמן הזו הוא נראה לא מועיל אבל בעתיד הוא יתברר ככזה? לעיתים קרובות מדי, לדבריה, אנשים סביבנו חסרי זמן וסבלנות ואינם נכונים להתאמץ להבין את מערך השיקולים שלנו. בהיעדר אלו, "רבים מאיתנו זוכים לשיפוט מהיר ולתיוג כ'חושבים יתר על המידה'".

אז איך אפשר להבחין בין הסוגים השונים? הפסיכותרפיסטית אמי מורין מספרת למגזין INC כי לעיתים קרובות אנשים מבלבלים בין חשיבת יתר לתהליך מנטלי של פתרון בעיות או לאינטרוספקציה (התבוננות פנימה וחקר העצמי). בשביל להבדיל, היא מסבירה: "חשיבת יתר כוללת לרוב עיסוק נרחב בכמה רע אנחנו מרגישים". היא נוטה להתמקד בכל מה שמחוץ לשליטתנו ו"היא אינה מספקת לנו תובנות חדשות על המצב". אם כשאנחנו שקועים בפתרון בעיות אנחנו מתמקדים בפתרון ולאחר זמן מה אנחנו חשים התקדמות – ולו הקטנה שבקטנות – הרי שבחשיבת יתר אנחנו נוטים להתמקד בבעיה וגם לאחר זמן רב אנחנו נותרים באותה הנקודה. באופן דומה, כשאנחנו עושים רפלקציה עצמית אנחנו נותרים עם "משהו חדש שלמדנו על עצמנו או עם פרספקטיבה חדשה לגבי החיים שלנו". בחשיבת יתר אנחנו לא זוכים לתובנה חדשה אלא מדשדשים באותו הבוץ.

"משך הזמן שאותו אנחנו מקדישים לתהליך החשיבה אינו הפרמטר שמבחין בין חשיבה מועילה למיותרת, אלא התוצר. אם השקענו שעות על גבי שעות בפיתוח פתרונות יצירתיים או בלמידה מההתנהגות שלנו – הרי לנו השקעת זמן פרודוקטיבית. זמן שמושקע בחשיבת יתר הוא כזה שאינו משפר את חיינו גם אם מדובר בעשר דקות וגם אם מדובר בעשר שעות".

במילים אחרות, משך הזמן שאותו אנחנו מקדישים לתהליך החשיבה אינו הפרמטר שמבחין בין חשיבה מועילה למיותרת, אלא התוצר. לדברי מורין, אם השקענו שעות על גבי שעות בפיתוח פתרונות יצירתיים או בלמידה מההתנהגות שלנו – הרי לנו השקעת זמן פרודוקטיבית. "אבל זמן שמושקע בחשיבת יתר הוא כזה שאינו משפר את חיינו גם אם מדובר בעשר דקות וגם אם מדובר בעשר שעות".

קורה שאמרנו מילה שלא במקום ופגענו באדם שיקר לליבנו. אולי זו אפילו היתה הערה שיפוטית כלפי זוג החברים שאיתם יצאנו לסעוד. גם אם במשך שלוש שעות אל תוך הלילה עיבדנו את המידע מארוחת הערב – שיחזרנו את השיחה שהתנהלה, את הרגע המסוים שבו שפטנו לחומרה ואת תגובת החברים לדברינו – הבענו חרטה וחיפשנו את הדרך הטובה ביותר ליישר את ההדורים, אזי לא לחינם השקענו את האנרגיה. עם זאת, אם השקענו את אותן שלוש שעות בלחוש אשמים על פליטת הפה, בלהלקות את עצמנו על ההתנהגות המיותרת ובלהתייסר, הרי שבמחשבות יתר עסקינן.

אם אלה אכן מחשבות יתר שפוקדות אותנו, רובינס מחלק אותן לשני סוגים עיקריים: חשיבה חזרתית ודאגה בלתי פוסקת. לדבריו, חשיבה חזרתית היא כשאנחנו "משחזרים ללא הרף את אותה מחשבה מכאיבה או סט של מחשבות מכאיבות הקשורות זו בזו", ואילו דאגה בלתי פוסקת היא כשאנחנו "תמיד מצפים וחוששים שדברים ישתבשו". היא אינה מקושרת לנושא אחד ספציפי שממנו אנחנו באמת חוששים, אלא היא מעין הלך רוח של חשש מכל מה שעומד לקרות.

"לפני שנוכל ללמוד כיצד להפסיק לחשוב יותר מדי", רובינס מציע שנשאל את עצמנו: מדוע אנחנו חושבים יותר מדי? "לעיתים קרובות חשיבת יתר היא תוצר לוואי של חרדה או דיכאון". אם זה המקרה, הוא מתריע, כדאי לטפל בחרדה או בדיכאון באופן מקצועי, וזה כשלעצמו צפוי להפחית את העומס המחשבתי.

לא נרדמים ומחפשים את הדרך לפצות או לא נרדמים מרוב אשמה וייסורים? צילום: Ben Blennerhassett / Unsplash

מופע הקסמים של המוח שלנו

מעניין לראות ששני סוגי החשיבה שאנחנו נוטים לבלבל עם חשיבת יתר, לדברי מורין – אינטרוספקציה ופתרון בעיות – הם גם שני המפתחות שלנו ליציאה מהלופ, על פי הבלוג של ליאו בבאוטה, Zen Habits. "כדי להשתחרר מלופ מחשבתי, עלינו קודם כל להבחין שאנחנו נמצאים באחד", הוא מסביר. הסימנים הנפוצים שאותם הוא מונה קשורים בתחושות גוף, רגשות או שינויים התנהגותיים. הם יכולים להיות: דאגה או חוסר נחת, דופק מואץ, כפות ידיים מזיעות, חוסר יכולת לישון או להתמקד ואפילו נטייה להתפרץ על אחרים בקלות יתרה. זו היא תחילתו של תרגול ההתבוננות העצמית.

"משזיהינו את הפחד ששוכן מתחת ללופ כדאי לשהות רגע. לא למהר להדוף אותו או לבטל אותו. להדוף פחד זה כמו לנסות להרגיע ילד בטנטרום על ידי התעלמות ממנו. אם בהתבוננות פנימה עסקינן, כל הבנה בנוגע לעצמנו – חיננית או לא – היא משמעותית וחיובית".

השלב הבא מעמיק את החקירה. "חפשו את הפחד שמסתתר מתחת לשכבת המחשבות", הוא מציע ומקביל את ההסתכלות למופע קסמים. אל תתפתו להביט ביד שאליה הקוסם מפנה את תשומת ליבנו, אלא אל היד השנייה, "אל זו שמסתירה את המטבע". לדבריו, כדאי להימנע מההתעסקות במושא המחשבות ולהתמקד בפחד שגורם לנו לעסוק באירוע בצורה אובססיבית ולחשוב יותר מדי. זה אולי ההבדל בין לשחזר את אותו ערב שבו אמרנו מה שלא היינו צריכים לומר, ובין לעצור לחשוב מדוע זה כל כך מעסיק אותנו. האם אנחנו לא מרגישים בטוחים בחוזק החברות הזו? האם אנחנו מאוד מוטרדים ממה חברינו חושבים עלינו? כמה קשה לנו לקבל את העובדה שעשינו טעות?

משזיהינו את הפחד ששוכן מתחת ללופ, בבאוטה מציע לשהות רגע. לא למהר להדוף אותו או לבטל אותו. להדוף פחד "זה כמו לנסות להרגיע ילד בטנטרום על ידי התעלמות ממנו", הוא כותב. אם בהתבוננות פנימה עסקינן, כל הבנה בנוגע לעצמנו – חיננית או לא – היא משמעותית וחיובית. התבוננות בפחדים הבסיסיים ביותר שלנו יכולה לאפשר לנו להתמודד עם שורש הבעיה, מה שבאופן טבעי מוביל אותנו לסוג החשיבה השני: פתרון בעיות. כשהבעיה ברורה יותר, המוטיבציה לפתור אותה עשויה להתעורר וגם המסוגלות.

גם אם מדובר בתהליך ארוך ומייגע שבו אנחנו הולכים אחורה וקדימה שוב ושוב, כל עוד ישנה תנועה בתוכו והמגמה הכללית היא התקדמות – יש סיכוי גבוה שמדובר בחשיבה חיונית ומועילה. "אני בטוחה שלאורך המאות לא מעט פילוסופים ואנשי הגות נחשבו לחושבי-יתר", כותבת ליש. ובאמת, ישנן אינדיקציות שרק הזמן ידע לחשוף. השאלה היא כיצד אנחנו מרגישים בדרך? האם המחיר נסבל או בלתי נסבל? מסתמן שאנחנו אלו שידעו לאבחן בצורה הטובה ביותר האם אנחנו סובלים ממחשבות יתר או לא.

תמונת כותרת: Kevin Curtis / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם לאופן החשיבה על מחשבות "שליליות" השפעה גדולה יותר מאשר למחשבות עצמן?

איזה מחשבות תרצו מהתפריט של היום? יש גם ספיישלים

הקול בראש – האם אתם חושבים באופן מילולי או ויזואלי?

עוד מרדיו מהות החיים:

חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"