ההרצאה השבועית של TED: כיצד למצוא מחדש את הניצוץ כשאנו מרגישים כבויים?

לעיתים אנו מרגישים שהאדישות משתלטת עלינו. איך ניתן למצוא משמעות בשגרה סתמית? מתי חיוביות הופכת להיות דבר שלילי ואיך מונעים מהזמן שלנו להפוך לקונפטי? לפעמים רגע מקרב של הנאה, כמו משחק משפחתי בנינטנדו, עשוי לספק את התשובות.

ירדן להבי | 7 אפריל, 2022

בתחילת משבר הקורונה, רבים מאיתנו מצאו את עצמם בהרגשה שהעולם דורך במקום בזמן שהם מבודדים בביתם, מנותקים מהשגרה ומהעשייה השוטפת. עם תחושת המשמעות והמוטיבציה בשפל, אין זה מפתיע שלא פעם רק ניסינו להעביר את הזמן בגלילה סתמית ברשתות החברתיות, או בבינג'ים של סדרות שאנחנו אפילו לא אוהבים במיוחד.

כזו הייתה גם החוויה של אדם גראנט, פסיכולוג ארגוני ומחבר, כשחקר את התחושה שמשותפת לו ולרבים אחרים התברר לו שזו לא חוויה חדשה וייחודית לתקופה, כי אם תופעה אנושית רחבה ומוכרת בשם "דעיכה", שנחקרת מזה כמה עשורים.

בהרצאה מלאת הומור מבית TED, מספר גראנט כיצד משחק אקראי ב"מריו קארט" הצליח להחזיר אותו למצב של "פלואו" – הנוגדן הטבעי של הדעיכה – וכיצד המסקנות שהפיק מכך עשויות לעזור לכולנו למצוא הנאה, השראה ומשמעות בתקופות שבהן אנו מרגישים שהאדישות גוברת עלינו.

כשהחיים חולפים לאיטם על פנינו

"כפסיכולוג ארגוני, ביליתי את כל הקריירה שלי בחקר מוטיבציה, אז ממש הפריע לי שלא יכולתי להסביר את ההתנהגות שלי", משתף גראנט בתחושותיו מתחילת המגפה. "לא הייתי בדיכאון, עדיין הייתה לי תקווה. לא הייתי שחוק, הייתה לי אנרגיה. לא הייתי בודד, הייתי עם המשפחה שלי. פשוט הרגשתי קצת חסר מטרה וקצת חסר שמחה". בסופו של דבר הבין שמה שעובר עליו הוא תופעה מוכרת בשם “דעיכה“.

דעיכה מוגדרת בספרות המקצועית כתחושת ריקנות, קיפאון ושעמום. "הרגשה כאילו הימים עוברים בטשטוש, ואתם מסתכלים על החיים שלכם דרך שמשה מעורפלת". מכיוון שלא מדובר בדיכאון עמוק או שחיקה, אלא "רק" בחוסר ריגוש, נדמה שקל מאוד לפספס אותה, מסביר גראנט.

מחקרים בעשורים האחרונים הראו שדעיכה עלולה לשבש את המיקוד ולהחליש את ההנעה שלנו. "אתם עלולים לא לשים לב שהמוטיבציה שלכם הולכת ופוחתת או שההנאה שלכם מתקהה. אתם אדישים לאדישות שלכם, מה שאומר שאינכם מחפשים עזרה ואולי אפילו לא תעשו כלום כדי לעזור לעצמכם". על כן, דעיכה יכולה להידרדר במהירות לדיכאון של ממש.

"חשבו על האנשים שמצבם יהיה גרוע יותר אם העבודה שלכם לא הייתה קיימת. אלה האנשים שהופכים את העבודה שלכם למשמעותית. אתם צריכים לדעת את שמותיהם, ולהכיר את פניהם וסיפוריהם, ותוכלו למצוא זרימה בפרויקטים שמועילים להם".

גורם נוסף שהופך אותה לחמקמקה במיוחד הוא מה שגראנט מכנה "חיוביות רעילה". פעמים רבות נדמה שהסביבה מפעילה עלינו לחץ תמידי להיות חיוביים ואופטימיים, גם כאשר אנחנו לא מרגישים כך ואולי דווקא בדיוק בגלל זה. גראנט מסביר שלעיתים אם אנחנו לא מרגישים בשיאנו, האנשים סביבנו מעודדים אותנו להתמקד בצד החיובי של הדברים או להודות על מה שיש לנו. למרות כוונותיהם הטובות, הדבר עלול להניא אותנו מלטפל לעומק ברווחתנו הנפשית.

לעיתים, מסביר גראנט, לאלץ את עצמנו להודות על כמה שיותר דברים בחיינו עשוי אף להוריד את רמת האושר שלנו. כך למשל, הוא מספר, עלה בניסוי שערך ובו ביקש מאנשים למנות כמה שיותר דברים שהתברכו בהם בחייהם. הוא מצא שככל שהנבדקים מנו יותר דברים, כך ירדה רמת האושר שלהם בממוצע. הסיבה לדבריו היא שככל שעולים בספירה מידלדל מאגר הדברים החיוביים, ואנו מתחילים לחוש פחות אופטימיים לגבי החיים שלנו.

לאבד את עצמנו ולמצוא את הניצוץ

על כן, מספר גראנט, חוקרים בתחום הרווחה האישית החלו לבדוק כיוונים נוספים. אולי יש שיופתעו לשמוע שנמצא כי המנבא הטוב ביותר לרווחה אישית הוא כלל לא אופטימיות, אלא גורם אחר לגמרי – "פלואו". את המונח טבע הפסיכולוג מיהאי צ’יקסנטמיהאיי, כשתיאר מצב שבו מישהו שקוע לגמרי בפעילות. "בשבילכם זה יכול להיות בישול, ריצה או גינון – כל מקום שבו אתם מאבדים את תחושת הזמן ואולי אפילו את תחושת העצמי שלכם", מסביר גראנט.

זרימה, טוען גראנט, היא תרופת הנגד לדעיכה. והוא עצמו גילה זאת על ידי משחק אקראי עם בני משפחתו ב"מריו קארט".

כמו רבים מאיתנו, בתחילת משבר הקורונה היה גם גראנט מבודד עם משפחתו בביתו, כשילדיו לומדים מרחוק, מרוחקים מבית הספר ומחבריהם למשך שנה שלמה. המשפחה המורחבת הייתה במרחק גיאוגרפי רב.

יום אחד, גראנט ואחותו – שגרה בקצה השני של המדינה – העלו יחד זיכרונות ממשחקי הווידיאו "מריו קארט" שאהבו לשחק כילדים. היא הציעה שיתחילו לשחק יחד במתכונת משפחתית אונליין וכך היה: בכל יום נפגשה המשפחה המפוצלת דרך המסך למשחק מלווה בשיחת וידיאו.

ואז קרה דבר בלתי צפוי. "בתוך כמה שבועות הפסקתי להרגיש כבוי". הוא מספר. הילדים התעוררו כל בוקר נלהבים ומצפים למשחק. "היה לנו כל-כך כיף עד שהתחלנו מסורת מוצ“ש חדשה אחרי שהילדים נרדמו: מריו קארט למבוגרים".

ללכת עם הזרם

אז מה קרה כאן? כיצד משחק וידיאו משפחתי הצליח למשות את גראנט החוצה מתהום הדעיכה? גראנט, בהיותו חוקר מוטיבציה, החליט לבחון את הדברים לעומקם. מסקנתו הייתה שהמשחק העניק לו חוויה של "זרימת שיא". איך הוא בדיוק עשה זאת? כדי לענות על כך פיתח את "תיאוריית מריו קארט לזרימת שיא", אותה הוא מחלק לשלושת המ"מים: מומחיות, מיקוד ומשמעות.

על פי התיאוריה, כדי להגיע לתחושת פלואו צריכים להתקיים שני תנאים. הראשון הוא מומחיות. זו נוצרת כאשר אנו רוכשים מיומנות כלשהי ומשתפרים ככל שאנו עוסקים בה. "פסיכולוגים מגלים שבעבודה הגורם החזק ביותר במוטיבציה ובשמחה יומיומית הוא תחושת התקדמות", מספר גראנט. "אנו מגלים שהאושר שלנו בתרבויות המערביות תלוי יותר בהתנהלות הפרויקטים שלנו היום, מאשר באופן שבו הם התנהלו אתמול". אם דעיכה משמעותה קיפאון, זרימה כרוכה במומנטום. על כן היא יעילה כל כך בהתגברות עליה.

גראנט מבהיר שעל מנת לחוש מומחיות אין הכרח בהישג גדול, גם ניצחונות קטנים עושים היטב את העבודה. אימון כושר, בישול ואפייה, משחקים – כל דבר שניתן להשתפר בו על ידי תרגול.

לשמור על אוצרות הזמן

התנאי השני הוא מיקוד – ריכוז תשומת הלב שלנו במשימה אחת. השגת מומחיות תלויה ביכולת לעשות כן. זה עשוי אולי להיראות טריוויאלי, אך האמת שבתרבות המערב אנו מתקשים בכך מאוד.

לא משהו שרבים מאיתנו ממש עושים בימים אלה. "יש עדויות לכך שבממוצע אנשים בודקים מיילים 74 פעמים ביום ומחליפים משימות כל 10 דקות", מספר גראנט. "זה יוצר את מה שנקרא קונפטי (פתיתוני) זמן: אנו לוקחים את מה שהיו יכולים להיות רגעים משמעותיים בחיינו וגורסים אותם לחתיכות קטנות וחסרות תועלת יותר ויותר. קונפטי זמן הוא אויב הן של אנרגיה והן של מצוינות".

"רגעי שיא הזרימה שלנו הם כשאנו נהנים עם אלה שאנחנו אוהבים".

על מנת להימנע מכך גראנט מציע להציב גבולות בניהול הזמן שלנו ולהקציב זמן ייעודי להתמקדות בפעילויות ללא הפרעה. כדוגמה הוא מציין ניסוי שערכה חוקרת הארגונים לסלי פרלו. היא הנהיגה בחברה מובילה מדיניות חדשה של "זמן שקט": 3 בקרים בשבוע שהוגדרו כזמן ללא הפרעות. היא מצאה שבממוצע מהנדסים בחברה עלו בפריון העבודה שלהם ב-47%. המדהים עוד יותר הוא שבתום הניסוי הונהגה אותה מדיניות בחברה באופן רשמי – והפרודוקטיביות עלתה ב-65% מעל לממוצע הרגיל. "הלקח כאן הוא שעלינו להתייחס לפרקי זמן ללא הפרעה כאל אוצרות שיש לשמור עליהם".

מזרימה לחוויית שיא

מומחיות ומיקוד הם שני התנאים שיוצרים חוויית פלואו. עם זאת, לדברי גראנט ישנו תנאי שלישי שבכוחו לקחת אותה לרמה הבאה ולהפוך אותה לחוויית שיא: משמעות. זו הידיעה שאנו מחוללים שינוי עבור אחרים.

את חשיבותה הוא מדגים בעזרת ניסוי שערך בקרב טלפנים שגייסו תרומות עבור מלגות לסטודנטים. כל מה שעשה גראנט היה להפגיש אותם עם סטודנט אחד שהמלגה שלו מומנה הודות לעבודתם. התוצאה הייתה מדהימה. בתוך חודש הטלפנים הכפילו את זמן השיחות שלהם וכמעט שילשו את הכנסתם.

"במקום להתמקד בתהליך המונוטוני של שיחות", מסביר גראנט, "הם היו שקועים במטרה משמעותית של עזרה במימון שכר הלימוד". וזה מה שעשה את כל ההבדל. "אז חשבו על האנשים שמצבם יהיה גרוע יותר אם העבודה שלכם לא הייתה קיימת. אלה האנשים שהופכים את העבודה שלכם למשמעותית. אתם צריכים לדעת את שמותיהם ולהכיר את פניהם וסיפוריהם, ותוכלו למצוא זרימה בפרויקטים שמועילים להם".

הדבר החשוב ביותר הוא פשוט ליהנות

תיאוריה זו מסבירה מדוע המשחק המשפחתי במריו קארט הייתה חוויה נהדרת כל כך עבור גראנט ומשפחתו. היא דרשה מיקוד – ריכוז מוחלט על מנת לנצח, הקנתה הרגשה של מומחיות – התקדמות ושיפור ממשחק למשחק, ומעל לכל העניקה להם משמעות. "בשנה האחרונה, כולנו הרגשנו חסרי אונים בצורה כזו או אחרת אל מול הקורונה", מסביר גראנט. "אבל במריו קארט, הרגשתי מועיל. הצלחתי לתת לילדים שלי משהו לצפות לו כשלא יכולנו ללכת לשום מקום. הצלחתי לשמור על המשפחה שלי קרובה כשהיינו רחוקים זה מזה […] ולמרות שאנחנו כבר לא משחקים בכל יום, אני מרגיש קרוב יותר לאחותי ולגיסי מאי פעם בעבר".

אילו עוד שיעורים למד גראנט ממריו? האחד הוא שלמרות שנדמה אולי שזרימה היא תחושה אינדיבידואלית, היא לחלוטין יכולה להיות גם קבוצתית. השני הוא שאהבה אינה תלויה בתדירות התקשורת, אלא בעומקם של הקשרים. והשלישי הוא שזרימה אינה חייבת להיות משהו פרודוקטיבי, ויכולה להיות בהחלט משהו מהנה. במילים אחרות, מסכם גראנט, "רגעי שיא הזרימה שלנו הם כשאנו נהנים עם אלה שאנחנו אוהבים".

לסיום מספק לנו גראנט עוד שתי תובנות מניסיונו. ראשית, כולנו יכולים למצוא את הגרסה שלנו למריו קארט: המקום שמסתתר ממש מתחת לאפנו ובו אנו מוצאים מיקוד ומומחיות יחד עם האנשים שחשובים לנו. שנית, כדאי שנבחן מחדש את ההגדרות שלנו לרווחה נפשית. "זה שאתם לא בדיכאון לא אומר שאתם לא נאבקים. זה שאתם לא כבויים לא אומר שאתם נמרצים. וכשמישהו אומר, 'מה שלומך?' זה בסדר לומר, 'בכנות, אני דָעוּךְ' […] וכשאתם מוכנים, התחילו למצוא את הזרימה שמאירה את הדרך מתוך הריק".