מה עושים כשחייבים להתנתק מהעבודה אבל חופשה לא באה בחשבון?

זה קורה לטובים ביותר – עומס העבודה מכריע אותנו ואנחנו מרגישים חסרי אונים ומתוסכלים. המורל ברצפה, המשימות נערמות ואנחנו פשוט לא מצליחים להדביק את הפער. לעזוב הכול ולצאת לחופשה זו לא אופציה, אז מה בכל זאת ניתן לעשות בכדי להתמודד עם השחיקה?

ירדן להבי | 30 מרץ, 2022

התרחיש הבא אינו זר עבור רבים: בתום יום עבודה חוזרים הביתה גמורים מעייפות, בקושי מצליחים לגרד את עצמנו מהספה כדי לאכול משהו. אין לנו כוח או חשק לעשות שום דבר או לדבר עם אף אחד. במשרד אנחנו מעבירים את היום בפרצוף חמוץ, כשכל מה שבא לנו לעשות הוא רק להימנע מהמטלות שאיבדנו את העניין בהן. גם אם אנחנו מנוסים בעבודתנו, נדמה לנו שלא משנה עד כמה נתאמץ, אנחנו לא מצליחים להתמודד איתה בהצלחה.

נשמע מוכר? אם כן, ייתכן מאוד שמדובר בשחיקה. כלומר, זה לא סתם עוד יום קשה בעבודה, אלא מצב כרוני מתמשך שבו אנו דוחפים את עצמנו לקצה היכולת, עד שמחיר פיזי ונפשי נגבה מאיתנו ופוגע באיכות חיינו.

מוניק ולקור, פרופסור לניהול ומאמנת מנהלים בכירים, מסבירה במאמרה למגזין Harvard Business Review כי בספרות המקצועית תופעה זו כוללת אחד או יותר משלושת המאפיינים הבאים:

תשישות: עייפות כרונית קשה פיזית, קוגניטיבית ונפשית שעשויה להיגרם עקב לוח זמנים תובעני, תרבות ארגונית של עבודה וזמינות 24/7 או עודף מטלות. היא עלולה לגרום לפגיעה ביכולות הריכוז וראיית התמונה הגדולה, ומובילה פעמים רבות לירידה במורל ובמוטיבציה. במצב זה, "גם משימות שגרתיות או כאלו שנהנינו מהן בעבר עשויות להתחיל להיראות מייגעות מאוד", כותבת ולקור.

ציניות: כתוצאה מהקושי שמביא עימו עומס העבודה עלול להיווצר תסכול. אחד המנגנונים הנפשיים שאנו מפתחים כדי להתמודד עם תחושת הקונפליקט הזו הוא ניתוק רגשי. במקום לחוש מעורבים ומושקעים במשימות שלנו, בלקוחות ובשאר ממשקי העבודה, אנו חווים ריחוק וגישה שלילית כלפיהם. "ציניות מתמשכת היא סימן לכך שאיבדנו את החיבור, ההנאה והגאווה בעבודתנו", מסבירה ולקור.

תחושת חוסר תועלת: ההרגשה של חוסר יכולת להתמודד עם מטלותינו, תחושת חוסר מסוגלות או חוסר הצלחה. אלו יכולים לנבוע ממחסור בכלים, משאבים או כישורים מספקים, וכן מתוך תחושה שאנו לא מוערכים. המחשבה שאנו לא טובים או לא תורמים בעבודתנו פוגעת קשות במוטיבציה.

במקרים כאלו של שחיקה, נדמה לעיתים שהפתרון האידיאלי יהיה לעזוב את מקום העבודה או לצאת לחופשה מרעננת. אך ברובם המכריע של המקרים הדבר אינו פשוט כל-כך. אז מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת לשפר את המצב? מומחים מציעים 6 דרכים ריאליות להקל על ההתמודדות עם התופעה ולעיתים אף למנוע אותה.

1. לקחת את ההגה לידיים שלנו

הכותבת קאט בוגרד מציינת בבלוג ניהול הצוותים של Trello שבדומה למצבים מאתגרים אחרים, הצעד הראשון לפתרון הוא להודות בבעיה. "אנחנו עשויים לשכנע את עצמנו שאם רק נארגן מחדש את חתיכות הפאזל, נתעורר מעט מוקדם יותר או נפעיל יותר ריכוז, מחר הכול יהיה בסדר", היא כותבת. אבל "האמת היא שזה כמעט לעולם אינו המצב. עבודה קשה יותר לא תפתור שום דבר, וודאי שלא תעלים את השחיקה. אם כבר, היא רק תעמיס מתח נוסף על צלחתנו הגדושה יתר על המידה ממילא". במקום זאת, היא מייעצת לנו להכיר במצבנו על מנת שנוכל להתמודד איתו ביעילות בעזרת ביצוע שינויים מכוונים בחיינו.

כתבת הבריאות קריסטל רייפול מחזקת גישה זו במאמרה ב-Healthline. לדבריה, עצם לקיחת האחריות על הבעיה יכולה לסייע לשיפור תחושת חוסר האונים. אם אנחנו מרגישים שהגורמים האחראים למצב שאנו נמצאים בו אינם תחת שליטתנו, נוכל להתחיל לשים לב לדברים שבכל זאת יש לנו השפעה עליהם. לדוגמה, תעדוף מחדש של המשימות ודחייה של מה שפחות חשוב, האצלת סמכויות לאחרים כך שיופחת מאיתנו עומס העבודה, או קבלת החלטות חדשות לגבי הגבולות שלנו בעבודה (עליהם נפרט בהמשך).

השוק פיתח נורמות של עבודה עד קצה גבול היכולת ומעבר.

צילום: Creative Lab / shutterstock

2. לשים את הטיפול בעצמנו בראש סדר העדיפויות

שחיקה מתרחשת כאשר המצברים שלנו מרוקנים. כדי להתאושש או להימנע ממנה, כדאי לשלב בשגרת יומנו כמה שיותר פעילויות "מטעינות אנרגיה" ומקדמות בריאות פיזית ונפשית. שינה מספקת, תזונה בריאה וטיפוח קשרים חברתיים חיוניים לבריאות כל אחד מאיתנו. בנוסף כדאי לנסות ולשלב גם את הדברים שעוזרים לנו להירגע וליהנות כמו תחביבים, כתיבת יומן, מדיטציה או יציאה אל הטבע.

כל זה טוב ויפה, אבל איך מוצאים זמן לכל אלו בשגרה שאנו קורסים תחתיה מלכתחילה? ולקור מציעה להתחיל בשבוע של הערכת מצב: במשך השבוע לשים לב לכל הפעילויות שאנו עושים ולערוך רישום שלהן. בסוף השבוע, מדרגים כל פעילות וקובעים עד כמה היא מרוקנת אנרגיה או מטעינה באנרגיה. בנוסף, מדרגיםעד כמה כל פעילות הכרחית.. התמונה שמתקבלת עשויה לסייע לנו מצד אחד לזהות הזדמנויות לצמצום חשיפה לאנשים, לפעילויות ולמשימות שאינן חיוניות וגורמות לנו להרגיש רע, ומצד שני להקדיש יותר זמן לאלו שמקפיצות את האנרגיה שלנו.

טיפול בעצמנו כולל גם יותר חמלה עצמית, מזכירה רייפול ב-Healthline. סביר להניח שבנקודת זמן זו כבר דחקנו את עצמנו אל מעבר גבול היכולת, ועדיין אנו עשויים להרגיש תחושות כישלון או אכזבה עצמית. מה היינו אומרים לחבר קרוב שנמצא במצב דומה? סביר להניח שהיינו מציעים לו אהדה ואמפתיה במקום לרדת על חוסר ההצלחה שלו. "העניקו לעצמכם את אותה אהבה ותמיכה", מציעה רייפול. "הזכירו לעצמכם שאתם לא חייבים להיות מושלמים ושזה בסדר לקחת הפסקה".

3. להציב לעצמנו גבולות ולשמור עליהם

לא תמיד קל לסרב לבקשות או למשימות במקום העבודה. כדי שעודף התחייבויות לא יכריע אותנו, בוגרד מציעה לעצור לרגע לפני שאנחנו ממהרים להסכים ולחשוב: האם באמת יש לנו זמן ואנרגיה לכך? עד כמה זה יביא לנו ערך? עם כל הכבוד לתחושת ה"לא נעים", אנו לא חייבים להסכים לכל בקשה שנקרית בדרכנו.

"סלקטיביות לגבי ההתחייבויות שאנו לוקחים על עצמנו", היא כותבת, "חיונית לטיפוח הבריאות המנטלית שלנו, מכבדת את ההתחייבויות הבאמת חשובות ומונעת שחיקה באופן פרואקטיבי".

גבול נוסף הוא ההחלטה להשאיר את העבודה במשרד. בוגרד מסבירה שהיכולת להתנתק ממנה באופן פיזי, ובעיקר מנטלי בסוף היום כדרך קבע, הוכחה במחקרים ככזו שמפתחת את העמידות שלנו ללחץ ומגבירה את הפרודוקטיביות בזמן שאנו עובדים. כדי לסייע בכך, ניתן למשל ליצור טקס סיום יום קבוע במשרד (כמו למשל ניקוי השולחן, הכנת רשימת משימות ליום הבא), או למחוק את חשבון הדואר האלקטרוני מהטלפון האישי.

4. לתאם ציפיות עם הסביבה

ולקור מסבירה שצעד נוסף לאחר שמיפינו פעילויות חיוניות שעדיין מעוררות בנו לחץ, הוא לערוך תיאום ציפיות עם הסביבה לגבי הגבולות החדשים שהצבנו לגביהן. למשל, להבהיר לקולגות, לקוחות וממשקי עבודה מה הן שעות העבודה שלנו, מתי אנחנו זמינים ומה הם תחומי האחריות שלנו.

בוגרד מוסיפה שלעיתים אין מנוס מלערוך שיחה לא קלה עם הממונים במקום העבודה. כאשר משתפים בבעיה, ביכולתם לסייע באופן אקטיבי ומשמעותי להפחית את עומס העבודה שלנו. היא ממליצה להתכונן מראש לשיחה, להגיע עם מיפוי כל תחומי האחריות ומשימותינו ולבקש לדון בתעדוף שלהן מחדש או לחלופין, להאציל חלק מהן לעובדים אחרים. שיחה כזו עלולה להיות מלווה בחששות רבים, אך בכוחה להביא לשיפור משמעותי במצב.

5. לתרגל את אמנות אי-העשייה

על פי בוגרד, מומחים מסבירים שרובנו מבלים את הזמן הפנוי שלנו באחת משתי הדרכים: "פנאי מפצה" – למשל לצאת למועדון או לשתות אלכוהול בכדי לשחרר קצת מתח, או "פנאי זולג" – להימרח על הספה ולצלול לבינג' בטנפליקס או לגלילה אינסופית ברשתות החברתיות. הבעיה היא, טוענים המומחים, שאף אחד מן הבילויים האלו לא מציע יותר מדי תרומה פסיכולוגית או פיזיולוגית. "אחד הדברים הטובים ביותר שתוכלו לעשות הוא לא-כלום", היא כותבת. כמו זמן שמוקדש לישיבה שקטה עם עצמנו, תרגול נשימות, בהייה מחוץ לחלון וכדומה.

אם זה נשמע מעט מדי, כותבת בוגרד, כל פעילות מיטיבה ולו הקטנה ביותר שאפשר להכניס באופן קבוע לסדר היום ל"זמן המת" שלנו, כמו לרדת עם הכלב לטיול, למשל, עדיפה על בדיקת הסמארטפון שלנו בפעם ה-18.

6. למצוא את החיבור

ולקור מסבירה שהנוגדנים היעילים ביותר לשחיקה הם קשרים בין אישיים עשירים והתפתחות אישית ומקצועית מתמשכת. טיפוח חברויות, ניצול הזדמנויות ללמידה, התנדבות להדריך אחרים – כולם עשויים להשיב את תחושת הסיפוק והמשמעות.

בנוסף, ייתכן ששיתוף התחושות שלנו עם אחרים במקום העבודה עשוי לחשוף לנו שאחרים מרגישים כמונו, ויחד ניתן לחשוב על פתרונות ודרכי התייעלות.

רייפול מוסיפה שבגלל אופייה של תופעת השחיקה, לא פעם קשה לנו לראות את התמונה הגדולה. שיתוף הבעיה עם אנשים נוספים במעגלים השונים בחיינו עשוי להציע פרספקטיבה שונה ובהירות נוספת שאולי תסייע לנו להתמודד איתה.

שחיקה היא בעיה שיש לפתור מן השורש, ולא תמיד יעזרו כמה ימי חופשה, מסכמת בוגרד. "חשבו על זה כך: אם השארתם שולחן מבולגן כשיצאתם לחופש, כשתחזרו הוא עדיין יהיה באותו המצב. כך גם לגבי שחיקה – הפסקה זמנית לא תשנה את הנסיבות שהביאו אליה. החדשות הטובות הן שגם אם אנחנו מרגישים כך לפעמים, לעולם איננו חסרי אונים".