תורשה, סביבה או מה שביניהן? חוקרים בוחנים מה הופך אותנו לאכלנים רגשיים

כשחיווט ביולוגי קדום פוגש את תרבות השפע המודרנית נוצרת תופעה שכולנו חווים מדי פעם: אכילה רגשית. האם ניתן לשבור את מעגל הקסמים? חוקרים נדרשים לסוגיה הרגישה.

ירדן להבי | 13 מרץ, 2022

לכולנו יש ימים קשים. חוזרים עצבניים מיום עבודה מתיש, מתוסכלים לאחר מריבה עם אדם אהוב, או מאוכזבים מקשר רומנטי שהסתיים. ברגעים האלו, לעיתים כל שאנחנו רוצים הוא מעט הקלה. עבור רבים מאיתנו, למרות הנסיבות השונות, ערב כזה עשוי להסתיים באופן דומה: אנו מושיטים יד אל המקרר או אל מגירת החטיפים ומחפשים משהו טעים ומנחם.

לרגע אנו עשויים באמת להתעודד, אך עד מהרה התחושה חולפת ואנו עלולים למצוא את עצמנו במצב-רוח רע עוד יותר: לא רק שהבעיה שהטרידה אותנו מלכתחילה עומדת בעינה, אלא שעכשיו גם ייתכן שנוספו לנו רגשות אשם וביקורת עצמית על עצם הזלילה הגחמנית. על אחת כמה וכמה אם מדובר בהרגל קבוע שהיינו רוצים להכחיד. כך, רבים מאיתנו מסתחררים במעגל קסמים עיקש.

עם זאת, נראה שלעיתים הדבר הרבה פחות בשליטתנו ממה שנהוג אולי לחשוב, וכי לא מדובר בתופעה של כוח רצון ותו לו. אז מה בכל זאת גורם לחלקנו לפתח נטייה לאכילה רגשית יותר מאשר אחרים?

חוקרים מסבירים כי מדובר בתופעה מורכבת שתלויה בגורמים תורשתיים וסביבתיים רבים. כך למשל, מספר מחקרים מצאו מאפיינים ביולוגיים מולדים מסוימים שעשויים לתרום לכך. על פי פרסום באתר בית הספר לרפואה של הרווארד, במצבי לחץ ממושכים המוח שלנו משחרר קורטיזול – הורמון דחק מעורר שבין היתר מגביר גם את התיאבון. מחקרים הראו כי מצבי מצוקה ממושכים מפעילים תגובה הישרדותית שמגבירה את הדחף לצרוך מזונות עתירים בשומן וסוכר. ברגע שאלו מתעכלים, הרכיבים שבהם משחררים חומרים שממתנים את התגובות הפיזיולוגיות והנפשיות שלנו ללחץ וכתוצאה מכך אנו מרגישים טוב יותר. נראה שעקב כך זכו מאכלים כאלו לשם הפופולארי "מזון נחמה".

על פי המאמר, מחקרים שונים הראו שתגובה זו עשויה להיות חזקה יותר בקרב חלקים מסוימים באוכלוסייה כגון נשים, אנשים בעלי רמות גבוהות של אינסולין או כאלו בעלי תגובתיות יתר של קורטיזול.

"הורים רבים נעזרים באוכל להרגיע את מצוקות ילדיהם. למשל, מציעים לילד מאכל אהוב כאשר הוא נפצע. תופעה זו מכונה 'האכלה רגשית', והיא עלולה ללמד באופן עקיף את הילד להשתמש בטקטיקה זו בעצמו כאשר הוא נמצא במצוקה".

במגזין Discover חוקרת המוח ניקול אוונה מביאה הסבר פיזיולוגי אפשרי נוסף לתופעה. לאכלנים רגשיים, היא אומרת, נראה כי קיימת תגובתיות מוגברת במערכת הדופמין – שאחראי על התגמול במוח. מחקר משנת 2020, אוונה מציינת, נמצא כי כאשר אכלנים רגשיים אוכלים בעודם שרויים בהלך רוח שלילי, הם חשים שהאוכל טעים יותר. הדבר מצביע על כך שמערכת התגמול שלהם עובדת שעות נוספות. "מזון הופך להיות עבורם מעין כלי לטיפול עצמי בעזרת שחרור דופמין, בדומה לשימוש לרעה בתרופות או בחומרים ממכרים".

עם האוכל בא התיאבון

יחד עם זאת, נראה שלסביבה תפקיד אפילו גדול יותר בעיצוב הנטייה לאכילה רגשית. אומנם מזון הוא גמול טבעי עבור המוח משום שאנו זקוקים לו בכדי לשרוד, אך הוא גם עשוי להיות גמול מאוד אישי וסובייקטיבי בשל ההקשרים הפסיכולוגיים שכל אחד מאיתנו מייחס לו.

ג'ואנה סטיינגלאס, מנהלת מכון מחקר להפרעות אכילה, מסבירה בהמשך אותו מאמר ב-Discover שברגע שהתנהגות מתגמלת מחוזקת פעם אחר פעם, היא הופכת בסופו של דבר להרגל אוטומטי. ככזו, ההתנהגות מאבדת את ההקשר אל התגמול הראשוני – במקרה של מזון להשביע רעב – ומתקשרת לתגמול חדש כמו נחמה או הקלה ברגשות שליליים. בסביבתנו ישנם גורמים רבים שמאפשרים ואף מעודדים את התפתחותם של הרגלים שיוצרים הקשרים כאלו: נורמות חברתיות, זמינות ושפע, חינוך וכן הלאה.

אוונה מחזקת זאת ומסבירה שמזון הפך להיות מנגנון התמודדות פופולארי משום שהוא מאוד נגיש, והוא המקובל ביותר חברתית מבין החומרים המטשטשים האחרים כמו אלכוהול או סמים. "בעוד שצריכת סמים או השתכרות במסיבה של מקום העבודה יכולות לעורר תגובות שיפוטיות מצד עמיתך", אומרת אוונה, "הושטת יד אל עבר קאפקייק או נשנוש צ'יפס במטבל הם הרבה יותר מוגנים חברתית".

עוד היא מזכירה שסביבתנו מעודדת פעמים רבות את הנטייה לאכילה רגשית, בכך שהיא מקיפה אותנו בכל-כך הרבה מזונות מתועשים ומעובדים עתירי סוכר, עד שזה כמעט בלתי אפשרי להימנע מלצרוך אותם. בשל הרכבם, מזונות אלו מעודדים את פעילותו העודפת של אותו מנגנון תגמול מממכר במוחנו.

מגיל צעיר אנו לומדים לקשר אוכל עם חוויות משמחות. תמונה: Asia Images Group on Shutterstok

אין חגיגה בלי עוגה?

בנוסף לכך, נראה כי גם לחינוך שקיבלנו בילדותנו יש משקל רב בהיווצרות אכילה רגשית. חוקרים בתחום התזונה וההתנהגות מסבירים במאמר משותף למגזין The Conversation כי הנטייה לפנות לאוכל לשם נחמה מתחילה בילדות המוקדמת. במחקרים שערכו מצא הצוות שהגורם המשפיע ביותר על הקישור בין אוכל לנחמה בקרב ילדים היו חוויות האכילה שלהם בשנותיהם הראשונות, והדרך שבה הונגש להם מזון על ידי הוריהם.

"הורים רבים נעזרים באוכל על מנת כדי להרגיע את מצוקות ילדיהם. למשל, מציעים לילד מאכל אהוב כאשר הוא נפצע", כותבים החוקרים. "תופעה זו מכונה 'האכלה רגשית', והיא עלולה ללמד באופן עקיף את הילד להשתמש בטקטיקה זו בעצמו כאשר הוא נמצא במצוקה". ואכן, במחקר שערך הצוות בנורבגיה נמצא כי ילדים שהוריהם נהגו להרגיע אותם באופן קבוע בעזרת אוכל הדגימו יותר אכילה רגשית בהמשך חייהם.

קארן קואניג, עו"ס קלינית ומומחית לפסיכולוגיה של האכילה, מצביעה על מנגנון נוסף שבו נרכש הרגל זה: "אכילה שמחה". בריאיון ל-Huff Post היא מזכירה כיצד אירועים מיוחדים, שמחות, חגיגות לציון הישגים ואפילו סתם בילויים שגרתיים נסובים הרבה פעמים סביב אוכל ונחווים אצלנו כהזדמנות להתפנק במזונות אהובים.

אין זה מפתיע אפוא שלמדנו לקשר אוכל עם רגשות מעודדים כמו נחמה. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו משתמשים בו כמנגנון התמודדות עם רגשות שליליים כגון מתח או עצב.

"ישנו חוסר נוחות מודע ולא-מודע", אומרת קואניג. "לפעמים אנחנו יודעים מה אנחנו מרגישים, לפעמים לא – אנחנו רק מרגישים לא בנוח ולא שמחים, ולא מתמודדים עם זה. במקום זאת, אנחנו פשוט אוכלים. לאחר מכן עולות התחושות שכולנו מכירים: בושה, אשמה, חרטה. אנו מחליפים את חוסר הנוחות הראשוני שעשוי להיות לא מוכר ומעורר חשש, בתחושות המוכרות שמגיעות בעקבות אכילה רגשית".

לצאת ממעגל הקסמים

נראה שישנה הסכמה על כך שכל עוד אכילה רגשית נעשית במתינות, היא לרוב בלתי מזיקה. עם זאת, אומרים המומחים, כאשר מדובר בהרגל קבוע היא עלולה לדרדר את בריאותנו הפיזית והרגשית. מעבר למחיר התזונתי שהגוף שלנו משלם, גם הנפש שלנו נפגעת: פעם אחת בשל מענה בלתי מספק לרגשות השליליים שמעוררים את האכילה מלכתחילה, ופעם שנייה בשל רגשות האשם והחרטה שעולים בעקבותיה.

כדי להתמודד עם התופעה ולמתן את השלכותיה, קואניג מציעה קודם כל לגשת אל שורש הבעיה ולנסות לנתק את הקשר הנירולוגי שנוצר בין אוכל לרגשות על ידי הפרדה ביניהם. המטרה היא להחזיר לאוכל את מטרתו המקורית: להזין אותנו, ולהשאיר את תפקיד הנחמה לגורמים אחרים.

"כשאנו ניגשים לאכול, כדאי לשאול את עצמנו 'האם אני באמת רעב'? אולי מה שאנו מרגישים הוא כעס, ואז כדאי אולי להתעמת עם האדם הרלוונטי. אם אנחנו בודדים, ייתכן שטלפון לחבר או קרוב משפחה עשוי לעזור".

אכילה מודעת עשויה לסייע לנו לעצור את המנגנון האוטומטי ולהתחיל לנתב אותו מחדש. בכל פעם שאנו ניגשים לאכול, היא מציעה, כדאי לשאול את עצמינו: האם אני באמת רעב? מה אני מרגיש עכשיו? האם יש פעולה אחרת לבד מאכילה שיכולה לשפר את הרגשתי? לדוגמה, אולי מה שאנו מרגישים הוא כעס, ואז כדאי אולי להתעמת עם האדם הרלוונטי. אם אנחנו בודדים, ייתכן שטלפון לחבר או קרוב משפחה עשוי לעזור. כתיבה או ניהול יומן יחדדו דפוסים סמויים שחוזרים על עצמם בהתנהגותנו.

בנוסף, בזמן האכילה עצמה כדאי להימנע מהסחות דעת כמו מסכים, להתמקד באכילה בלבד ובתחושות שעולות ממנה, לשים לב לסימני שובע ולפעול לפיהם.

ולפעמים, עוגייה יכולה להיות רק עוגייה

"השאיפה היא שנתייק את האוכל במוח כמקור לתזונה והנאה מזדמנת", מסבירה קואניג. "ואת הנחמה נקבל מחברינו, מהתנהגות אדיבה שלנו כלפי עצמנו ומעיסוק בפעילויות בריאות שמפחיתות מצוקה פנימית".

פעילות מומלצת כזאת, על פי המשך המאמר מהרווארד, היא למשל תרגול מדיטציה. לא רק שהיא מפחיתה מתח, אלא גם מסייעת לפיתוח תשומת לב לאוטומטים ששולטים בנו. כמו כן, עיסוק בפעילות גופנית עשוי להפחית חלק מההשפעות המזיקות של דחק, ואף לשלב גוף ונפש גם יחד בתרגולים כגון יוגה או טאי-צ'י.

עוד מציינים החוקרים מהרווארד את חשיבותה של תמיכה חברתית כמקור חיובי למיתון תחושות מתח במצבים מלחיצים.

נראה שבשלב כלשהו כולנו נתמודד עם דרגה מסוימת של אכילה רגשית. בין אם בגלל נסיבות תורשתיות ובין אם סביבתיות, מדובר במנגנון טבעי לגמרי שלעיתים קצת סוטה ממסלולו, ולמי מאיתנו שמעוניין לשבור את ההרגל, קואניג מציעה לזכור זאת. ייתכן שבאופן אירוני במקצת, דווקא חוסר השיפוטיות העצמית הוא שיסייע לנו בכך. "הסיכון שבלהיות קשים מדי עם עצמנו", היא מסכמת, "הוא שזה רק מגביר את תחושות המתח, ההשתוקקות, הבושה והאשמה. כל אלו רק מובילים בחזרה אל תוך המעגל האכזרי. אנו יכולים ליהנות מהעוגיות האהובות עלינו מדי פעם, אך כדאי לאכול אותן לשם ההנאה מהאכילה עצמה ולא כסוג של תרפיה עצמית".

תמונת כותרת: Kapustin Igor on Shutterstock