האם בריאות ונראות בהכרח שלובות זו בזו? מהי תנועת הבודי פוזיטיב? מהו המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור המראה החיצוני שלנו, ואיפה עובר הגבול? מסתמן כי חשיפה יומיומית לנראות מגוונת יכולה להפוך אותנו קצת פחות ביקורתיים כלפי המראה שלנו.
בפברואר 2021 פרסמה הנטורופתית ומנחת הטלוויזיה פאולה רוזנברג תמונה מפתיעה וחשופה באינסטגרם. בין אינספור תמונות אידיליות של נשים צעירות, חטובות וחלקות, מהמראה הכן של רוזנברג היה קשה להתעלם. היא ניצבת בלבוש מינימלי – כזה שחושף את הבטן הרפויה ואת סימני המתיחה שהותירו בעור שתי הלידות, מציג זרועות התואמות אישה ממוצעת בת 45 וירכיים מלאות – כשעל גופה גרפיטי של הערות שספגה מהסביבה: זרועות מידלדלות, ירכיים רחבות, שמנה. "אני שומעת כל כך הרבה נשים מספרות שכשהן מסתכלות במראה הן רואות את עצמן דרך ההערות שנדבקות אליהן […] גם אני חוטפת הערות כאלו על בסיס קבוע ונמאס לי לשתוק", היא משתפת בסרטה בטן מלאה.
המרואיינות בסרט – ילדות, נערות ונשים בנות 12-27 – מספרות שאת ההערות הן מקבלות מהאימהות שלהן, מבן הזוג, מהחברות ואפילו מסתם זרים ברחוב, והן עוסקות בנראות החיצונית שלהן כאילו הייתה זו חלקת קרקע בקיבוץ משותף. "את שמנה מדי", "תעשי דיאטה" או "אישה בגילך לא צריכה להצטלם עם זרועות חשופות, זה לא יפה" – אלו רק חלק מההערות שמקבלת רוזנברג מהסביבה. והיא עוד בסך הכול די מרוצה מהנראות החיצונית שלה, מה שעוזר לה להתערער פחות. הנערות הצעירות שמצטלמות לצידה הרבה פחות שלמות עם גופן ועם ערכן העצמי, וההערות שהן סופגות אינן עדינות יותר. "גם כשהתגובות הן לא מהסביבה, התגובות כבר נמצאות בתוכי", אומרת אחת מהבנות.
הן מגיעות בשלל דרכים, ההערות. פנים מול פנים או ברשתות החברתיות, בפנייה ישירה או באופן עקיף ("תראו אותה"). גם באופן פסיבי לחלוטין, מעצם גלילת הפיד של האינסטגרם, הופכות הנערות מדוכדכות ולא מרוצות. "אחרי שאני גוללת את הפיד אני הרבה פחות אוהבת את עצמי", מספרת בחורה בת 23. ואיך אפשר אחרת? ב-Psycology Notes HQ מסבירים כי על פי תיאוריית ההשוואה החברתית של הפסיכולוג ליאון פסטינגר מ-1954, אנשים תמיד ייטו להשוות את עצמם לקבוצת השווים שלהם. כלומר, לעומת ההשפעה הגדולה שיש לדוגמניות המופיעות במגזין האופנה, לחברות ולמכרות שממלאות את האינסטגרם של כל אחת מהנערות השפעה גדולה בהרבה.
אוסף ערוך של רגעי שיא
מהסרט עולה כי פילטרים שמרטשים ומעצבים מחדש את התמונות, מנחי גוף מסוימים שמציגים רק את הטוב ביותר וטכניקות של הכנסת בטן והרחקת זרועות מהגוף – כל אלו יוצרים אשליית נראות אוטופית. כשנערה בת 14 מקבלת את הרושם שלכולן גוף צר שעונה על דרישות אידיאל היופי, היא לא יכולה שלא לשפוט את עצמה בחומרה על כל חריגה מה"נורמה". גם כשהבנות יודעות שהרושם מטעה, תת-המודע ממשיך לספוג את החוויה הרגשית: אני רוצה להיראות ככה. "יש לי אינסטגרם מכיתה ד'", אומרת מרואיינת בת 12. "אני עושה זום אין לבטן (של אחרות) כדי להשוות […] אני פשוט מקנאה בהן".
הציפיות הספציפיות האלו שנקראות אידיאל היופי מופנות בעיקר אל נשים ונערות, אך אין ספק שמהמורכבויות של דימוי גוף שלילי סובלים גם גברים ונערים ברחבי העולם. כמעט כל מי ששוטף את העיניים ברגעי השיא של קבוצת השווים שלו נדון לקנאה. בין שמדובר באורח חיים, בכסף או בנראות חיצונית.
דמיינו לעצמכם שהפיד של פייסבוק היה מלא ברגעים שגרתיים ובאתגרי היומיום. תינוק שזרק את כל מה שהיה בצלחת לרצפה (בפעם השלישית באותה ארוחה, לא בקטע מצחיק), בחור שאיחר את האוטובוס באוגוסט ותקוע בתחנה באזור נידח ומישהי בטרנינג שעומדת בתור לקופה בסופר ולפניה 10 ממתינים גדושי מצרכים. יכול להיות שהשגרה שלנו הייתה מרגישה פתאום אחרת. אולי אפילו היינו מוצאים רגעים של זוהר באיזה בוקר סתמי נטול בלגן.
#bodypositivity. צילום: Jacob Lund on Shutterstock
מנרמלים את הגוף הנורמלי
לפני כמה שנים החלה רוזנברג להיחשף לנשים מחו"ל שמעלות תמונות טבעיות של עצמן לרשתות החברתיות. מתחת לתמונות הלא מלוטשות הן כתבו: זו בטן נורמלית, זה צלוליטיס וזה נורמלי. היא מספרת שחוותה שינוי תפיסתי משמעותי. זו הייתה תזכורת יומיומית לכך שהמציאות מגוונת, שגוף האדם משתנה ושהגוף שלה עצמה ממש נורמטיבי ובסדר כפי שהוא.
בעקבות כך, "שיניתי את הפיד שלי באינסטגרם", היא אומרת. "וכל פעם שאני גוללת אותו וזה מה שאני רואה, אני מרגישה טוב יותר עם עצמי". האם עצם ההשוואה לנשים אחרות שנראות פחות טוב ממנה היא זו שגורמת לה לחוש יותר בנוח עם עצמה? יכול להיות שגם הרובד הזה קיים, אבל מסתמן שזה לא כל העניין.
לפי כתבה של סטפני יבואה ב-Vogue, Body Positivity Movement היא תנועה חברתית שקמה מתוך NAAFA – הארגון הלאומי לקידום זכויות השמנים בארצות הברית. סימן ההיכר שלה ברשתות החברתיות הוא ההאשטאג #bodypositivity או #normalizenormalbodies. חיפוש של אחד מהתיוגים האלו חושף אותנו למאות אלפי תמונות שהעלו משתמשים המבקשים לנרמל ולעודד קבלה של מגוון מבני גוף. מעקב אחרי חלק מהפרופילים הפעילים בתנועה יכול לאפשר לנו לעצב את הפיד שלנו ככזה שמזכיר לנו כמה שונות קיימת בעולם.
"אם בסרטים, בסדרות ובפיד של הרשתות החברתיות נראה אנשים בעלי מבני גוף שונים ומגוונים שהם בריאים, חיוניים ומאושרים – אנחנו נתחיל להאמין שזה אפשרי".
הפתיחות המחשבתית צפויה להתרחש לאיטה. בכל זאת, לוקח זמן לשנות תפיסה שגורה שרוב החברה מקדמת ומדקלמת כבר עשורים. אבל בדומה לרוזנברג, גם נשים אחרות שהצטרפו למגמה מעידות כי זה קורה. לא רק שהן מרגישות פתוחות יותר לקבל נראות מגוונת של אחרים ואחרות, הן גם מבינות כמה נורמלית הנראות החיצונית שלהן וכמה משאבים הן נהגו להקצות למטרה הלא נכונה.
הבלוגרית פייג' פילדסטד היא דוגמה אחת מני רבות. "יש אנשים שרואים בתנועה תירוץ להיות שמן ולא בריא. עבור אחרים, זו שאיפה בלתי אפשרית ליכולת לאהוב את עצמם ואת גופם 24/7", היא כותבת בבלוג שלה. עבורה, המטרה היא "לאפשר לאנשים בעלי גוף גדול את ההזדמנות להישמע, את ההזדמנות לייצוג מחדש". בתור נערה פילסטד חלמה בהקיץ ללא הרף על "איך היו נראים החיים אם אהיה רזה ומאושרת בגוף שלי". אבל כפי שגם המרואיינות בסרט של רוזנברג מעידות, אפילו כשהמאבק הצליח והקילוגרמים ירדו – היא לא היתה מאושרת יותר. לקח לה זמן להבין שהמטרה שלה היא לא להיות רזה, אלא להיות בריאה ובעלת ערך עצמי גבוה.
מידת האושר או מידת הג'ינס?
מהמחקר שעשתה רוזנברג לקראת הצילומים עלתה הסברה הרווחת כי אין דבר כזה "שמנה ומאושרת". בסרט מתועדת קבוצת שיח שדנה בנושא. כשאורנית, דוגמנית למידות גדולות, נכנסת לחדר ומספרת שהיא שמנה, בריאה ומאושרת – לחלק מהמשתתפים זה לא מחליק בגרון. גם רוזנברג עצמה משתפת בקבוצה שכששקלה 15 קילו פחות לא הייתה מאושרת יותר וגם לא בריאה יותר ו"לאנשים קשה להאמין". היא מבקשת להעביר מסר: אפשר להיות רזה ובריאה, רזה ולא בריאה, שמנה ובריאה ושמנה ולא בריאה.
מאז, וככל הנראה לתמיד, בכוחה של המדיה להתוות את התפיסה החברתית. לאחרונה מופיעות על המסך יותר ויותר דמויות של נשים שמנות שאינן מגלמות את "הסטריאוטיפים המוגזמים של 'דמות שמנה' שכולנו רגילים לראות", כותבת יבואה ומפרטת: "הדמויות האלה מצחיקות, חזקות, עצמאיות, מוצלחות, חכמות ומסוגלות לאהוב ולהיות נאהבות". השינוי הזה הוא בעצם אותו ייצוג מחודש שלו מייחלת פילדסטד. אם בסרטים, בסדרות ובפיד של הרשתות החברתיות נראה אנשים בעלי מבני גוף שונים ומגוונים שהם בריאים, חיוניים ומאושרים – אנחנו נתחיל להאמין שזה אפשרי.
זה לא סוד שלכל אחד ואחת יש נקודת פתיחה גנטית קצת שונה. שני אנשים יכולים להיות פעילים ספורטיבית באותה המידה ולאכול את אותו התפריט והגוף שלהם ייראה אחרת. מי שלא שפר עליו מזלו, לאור המסרים הברורים שמועברים מהסביבה, יכול למצוא את עצמו מנסה כל דבר כדי לרדת במשקל, גם במחיר הבריאות. הפיזית והנפשית. אחת המשתתפות בשיח הקבוצתי מספרת שהייתה במצב שכזה עד שהחליטה להפסיק עם המרדף: "זו לא הרמת ידיים, זו פשוט הבנה של מה חשוב. וזה לא הכי חשוב, יש דברים אחרים. הרבה דברים אחרים".
תמונת כותרת: Kathy Hutchins / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה ההבדל בין ביטחון עצמי לחמלה עצמית - ומדוע חמלה עדיפה?
האוכל הוא לא אויב – התמודדות עם אכילה רגשית מנקודת מבט מפייסת
כשהסטייה מהנורמה הופכת לנורמה – איזון עדין בין יציבות הרוב לנוחות שבמגוון
עוד מרדיו מהות החיים:
