כולנו מכירים את הרגע הזה שבו אנחנו מוצאים את עצמנו מזמזמים שוב ושוב את אותו השיר. מהיכן הוא הגיע לראש שלנו? למה אנחנו לא מצליחים להיפטר ממנו? איך קשורים החברים שלנו לעניין, וכיצד לעיסת מסטיק יכולה לסייע?
מוזיקה נחשבת פעמים רבות למדיום המבטא באופן אמין את העדפותינו וטעמינו האישי. השירים שאנחנו מורידים, הפלייליסטים שאנחנו מרכיבים, התחנות ברדיו שלהן אנחנו בוחרים להאזין – כל אלו עשויים להיות מעין ראי לנפש שלנו. וכאשר אנחנו בוחרים בקפידה איך להציג ולשתף את המוזיקה שאנחנו מאזינים לה לאחרים – היא משמשת אף חלון ראווה.
אז כיצד קורה שלפעמים אנו מוצאים את עצמנו שרים שוב ושוב שיר שלא מייצג אותנו כלל או אפילו שנוא עלינו? מה יש במנגינות מסוימות, או בנו, שגורם להן לעיתים להיתקע לנו בראש?
על פי אתר המרכז הלאומי לאמנויות ע"ש קנדי בוושינגטון, 99% מן האוכלוסייה חוותה את התופעה שבה קטעי מוזיקה מתנגנים אצלנו בראש באופן בלתי נשלט. היא מוכרת כל כך, עד שכבר לפני יותר ממאה שנים ניתן לה בגרמניה הכינוי "תולעת אוזן" – כמו שיר שהזדחל לאוזן והתיישב בה.
לפי הפרסום, התופעה מתרחשת ככל הנראה כשהמוח שלנו מנסה ליצור "זיכרון מוזיקלי". חוקרים מאוניברסיטת דארתמות' גילו שכאשר משמיעים לנבדקים מנגינה מוכרת וקוטעים אותה באמצע, אזור במוח הנקרא "קליפת המוח השמיעתית" נשאר פעיל גם לאחר שהמוזיקה פסקה. איבר זה אחראי על עיבוד הצלילים שנקלטים באוזן לרבות מוזיקה, ועל אחסון זיכרונות מוזיקליים. החוקרים גילו שלאחר שמוזיקה מוכרת נקטעת, קליפת המוח השמיעתית ממשיכה לנגן את הקטע במוח באופן דמיוני.
סרטון בערוץ How stuff works מסביר כי ברגע שהמוח חווה כזאת הפרעה, נוצר בו מעין "באג" שגורם לו לחזור שוב ושוב באופן דמיוני על אותו הקטע. זו הדרך היחידה שבה הוא מצליח להיענות ל"גירוד הקוגניטיבי" שמציק לו.
לא כל השירים ולא כל הראשים נולדו שווים
נראה שגם להלך הרוח שבו אנו שרויים יש תרומה לעניין. הפסיכיאטר ד"ר סריני פילאי מסביר בבלוג בית הספר לרפואה של הארוורד כי תולעי האוזניים מסתמכות על הרשתות במוח שמעורבות בתפיסה, רגש, זיכרון ומחשבה עצמונית. לדבריו, תנאים אידיאליים לחדירתן הם מצבים של פעילות ספונטנית במוח, מה שמכונה "רשת ברירת המחדל", או כאשר דעתנו מוסחת.
דוגמאות לכך הן כאשר אנחנו במצב-רוח טוב, אפופים נוסטלגיה או חולמים בהקיץ. מצד שני, גם מצבי לחץ עשויים לעודד את התופעה: כאשר המוח שרוי במתח הוא נוטה להיצמד לרעיון שחוזר על עצמו ולדבוק בו.
ייתכן גם שמאפיינים אישיים כמו הגעה מרקע מוזיקלי או נטייה לחרדתיות עשויים להגביר את הסיכוי לחוות את התופעה.
נוסף על כך, גם למאפייני השירים עצמם ישנה תרומה ליכולת ההשתרשות שלהם אצלנו, ומסתבר שלשירים מסוימים יש פוטנציאל גבוה יותר מאחרים להיתקע על ריפיט. פילאי מסביר כי ככל שהשיר קליט ומידבק יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יהפוך לתולעת אוזן. מלודיה פשוטה יחסית וקלה לביצוע ואינטרוולים ייחודיים בין תווים הם מתכון מבטיח שעשוי להפוך שיר לקליט וזכיר. השירים המידבקים ביותר בבריטניה בין השנים 2010-2013, למשל, היו Bad Romance של ליידי גאגא, Don't stop believing של להקת ג'רני, ובאופן אירוני – Can't get you out of my head של קיילי מינוג.
זהירות, זה מידבק
מתמטיקאים מאוניברסיטת מקמאסטר שבקנדה ערכו מחקר שבחן מהם סגנונות המוזיקה המידבקים ביותר, אלו שמתפשטים בקצב הכי מהיר באוכלוסייה. בעזרת שימוש באפליקציית הורדת שירים פופולארית, הם הצליחו לאתר את השירים שהורדו בזמן הכי קצר על ידי הכמות הגדולה ביותר של משתמשים במהלך תקופה של מספר שנים.
הם מצאו שהז'אנרים המידבקים ביותר היו מוזיקת פופ, רוק והיפ-הופ, כאשר בראש הטבלה צועדים שירים מז'אנר מוזיקת האלקטרוניקה (סוגה של מוזיקה אלקטרונית המיועדת להאזנה במקום לריקוד). הז'אנרים שנמצאו הכי פחות מידבקים היו מוזיקת דאנס ומטאל.
"בדומה לעקיצת יתוש, כך גם אותו גירוד קוגניטיבי: ככל שמגרדים יותר כך הגירוי גובר, והשיר רק מתחפר עמוק יותר בראשנו".
מעבר לכך, מתברר שלא סתם נוהגים להתייחס למוזיקה כאל מידבקת. החוקרים מצאו שמוזיקה נפוצה בחברה במודלים מתמטיים זהים לאלו של מחלות ויראליות, ומגמות ההתפשטות שלה באוכלוסייה ניתנות לחיזוי על ידי מודלים אפידמיולוגיים.
יתרה מכך, בשל האמצעים האלקטרוניים העומדים לרשותנו היום, איך צורך בקרבה פיזית בכדי לתפוס וירוס מוזיקלי. לכן, קצב ההתפשטות של שירים מהיר פי כמה וכמה. כך למשל, הם מצאו ששירי אלקטרוניקה הם בעלי מקדם הדבקה גבוה פי 109 מזה של מחלת החצבת.
הדמיון בין המודלים המתמטיים של התפשטות מוזיקה ומחלות נגיפיות הביאו את החוקרים הקנדים למסקנה שמנגנון ההפצה שלהם זהה – קשרים חברתיים.
לגרש את הזחל
ברגע ששיר כבר נתקע לנו בראש, מציין פילאי, רוב הסיכויים שהוא ייעלם כלעומת שבא לאחר זמן קצר של כמה שעות או ימים. מלבד מקרים קיצוניים מאוד – למשל, כמו בדיווחים בודדים שנרשמו על שיר שנתקע לתקופה של מעל לשנה – התופעה לרוב בלתי מזיקה.
עם זאת, לעיתים היא יכולה להיות מציקה, במיוחד אם אנחנו לא מחבבים במיוחד את השיר שנדבקנו בו. אז מה בכל זאת נוכל לעשות כדי לעזור לשיר תקוע להשתחרר?
פילאי מציע קודם כל מה לא לעשות: לא לנסות להילחם בו. בשל תופעה המכונה "עיבוד אירוני", הניסיון להתנגד לשיר עלול לגרום למוח רק לחזור עליו יותר ויותר. בדומה לעקיצת יתוש, כך גם אותו גירוד קוגניטיבי: ככל שמגרדים יותר כך הגירוי גובר, והשיר רק מתחפר עמוק יותר בראשנו.
כדי להקל על הגירוד בצורה אפקטיבית פילאי מציין מספר פתרונות שנמצאו יעילים יחסית. הפופולארי ביותר הוא פשוט לחזור למקור התופעה ולהאזין שוב לאותו שיר תקוע – אך הפעם עד הסוף – בתקווה שמה שיצר את ה'גירוד' מלכתחילה גם יביא לו מזור. כשמאזינים לשיר לכל אורכו ומניחים לו להסתיים באופן טבעי, המוח משתחרר מהצורך לסיים אותו בעצמו באופן דמיוני.
אם זה לא עובד, ניתן לנסות להסיח את דעתנו מהשיר בעזרת שיר קליט אחר, ולהקפיד להקשיב לו עד הסוף. פילאי מציין את Karma Chameleon של להקת Culture Club כשיר שנמצא היעיל ביותר לשחרור שיר תקוע אחר.
"חוקרים מצאו שמוזיקה נפוצה בחברה במודלים מתמטיים זהים לאלו של מחלות ויראליות, ושמגמות ההתפשטות שלה באוכלוסייה ניתנות לחיזוי על ידי מודלים אפידמיולוגיים".
טכניקות נוספות שהוא מציע מגיעות מתחום הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי. למשל, אם אתם סובלים ממחשבות טורדניות לגבי השיר התקוע כמו "אני משתגע מהשיר הזה", אפשר לנסות ולהחליף אותן במחשבות מנרמלות כמו "זה טבעי ששירים נתקעים בראש". אלו, בתורן, מסייעות להפחתת חרדה ובכך מקלות על התופעה.
עוד פתרון, קצת פחות אינטואיטיבי לפי פילאי, הוא ללעוס מסטיק. לא ברור בדיוק כיצד, אבל הפעולה הזו איכשהו ממסכת את השיר שמתנגן בראש באופן יעיל למדי.
אמור לי לאיזו מוזיקה חבריך מאזינים ואומר לך מי אתה
אך רגע אחד לפני שאנחנו ממהרים לגרש אותה, אולי כדאי לבדוק עם התולעת – איך בכלל הגיעה לאוזן שלנו מלכתחילה? ייתכן מאוד שהדרך שנדבקנו בה עשויה לגלות לנו כמה דברים מעניינים על עצמנו ועל הקשרים החברתיים שלנו.
שלא כמו בימים עברו, שבהם כדי להאזין למוזיקה היה עלינו להחזיק כלי נגינה בתוך הבית או ללכת לאולמות קונצרטים ומופעים, כיום מוזיקה הרבה יותר זמינה ונגישה בערוצים מגוונים.
וכך גם ההשפעה החברתית שלה. בשביל להידבק בטעם מוזיקלי של חבר, אין לנו צורך להיות בקרבתו. גם אם הם נמצאים בקצה השני של העולם, נוכל להיות חשופים למוזיקה שאחרים מאזינים לה דרך אפליקציות ורשתות חברתיות.
העובדה שז'אנרים מוזיקליים מסוימים ויראליים במיוחד עשויה לגלות לנו עוד כמה דברים על עצמנו, מספרת המתמטיקאית דורה רוסאטי, מובילת המחקר במקמאסטר. "אולי מה שהמספרים מנסים לומר לנו הוא שהאוהדים [של הז'אנרים המידבקים ביותר] נוטים להיות נלהבים יותר ובעלי תשוקה לגבי השירים האהובים עליהם, או שאולי הקשרים החברתיים וההשפעה שלהם על אחרים חזקים יותר".
אז אולי בפעם הבאה שתולעת כזו מגיעה לביקור, כדאי להתיידד איתה יותר. להשתיק אותה ממילא לא יעזור לנו, כך שאולי מוטב פשוט להקשיב לה בנחת עד הסוף ולשמוע מה יש לה לספר לנו על חברינו ועל עצמנו.
תמונת כותרת: JANNTA on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לרטוט כמו מיתר – מה יש במוזיקה שיכול להעביר בנו צמרמרות?
בכוחה של מוזיקה לשלוח אותנו אל מעבר לגבולות ההכרה, ולהחזיר אותנו בחזרה
התועלת האבולוציונית של האזנה למוזיקה – מה מתרחש במוח מעבר לצלילים עצמם?
עוד מרדיו מהות החיים:
סולמות בזמן – הקשר שבין התפתחות המוסיקה להתפתחות האדם והתודעה
