מה משותף להעברת כובע בסוף הופעה, לינה על ספות של אנשים וקפיצה אל תוך הקהל בהופעת רוק סוערת? הזמרת אמנדה פאלמר מספרת כי חייה רצופים מחוות של אמון. ממנה אל הקהל ולהיפך. הרצאתה מאירה את הניואנסים הנסתרים מהעין שביחסי גומלין: הדברים הקטנים שהופכים מערכת יחסים להדדית ומיטיבה.
בטבע, כשלביאה צדה איילה מדובר ביחסי גומלין של משחק סכום אפס. רווח של הלביאה הוא הפסד לאיילה ולהיפך, ולמתבונן מהצד אין ספק לגבי העניין. לעומת זאת, ישנן מערכות יחסים בטבע שבהן יצור אחד מפיק תועלת מהאחר ואילו לשני זה לא ממש משנה (זה נהנה וזה לא חסר). אפיפיטים, לדוגמה, הם צמחי ג'ונגל נפוצים שחיים על עצים אחרים מבלי להפריע להם. הם לא מסתירים את השמש ולא מתחרים על מים. שורשיהם המרחפים סופגים את הלחות שבאוויר והם ניזונים מאבק ומעפר שמצטברים בחריצי קליפות העצים. לא משהו שהיה משמש את העץ.
במונחים אנושיים, הדדיות היא מערכת היחסים האידיאלית בטבע ובה כולם מרוצים. כשזרזיר הבקר ניצב על גבה של אנטילופה הוא ניזון מארוחה דשנה של חרקים שמטיילים בין שערותיה ואוסף זרדים וחומרי גלם לבניית קן. היא, מצידה, מרוויחה טיפול נגד מזיקים ואף יתרון הגנתי הודות לראייתו המשופרת יחסית של הזרזיר, שיברח מיד כשסכנה תצוץ באופק.
עבור רבים, קשר שכזה מהווה דוגמה להרמוניה והם רואים בו הוכחה לחשיבותה של עזרה הדדית. ואולם, נקודת מבט שונה – שצוברת קולות עם התקדמות המחקר – מציעה כי אולי נכון יותר להתייחס אליו כאל ניצול הדדי. הזרזיר מנצל את האנטילופה והיא אותו, שהרי שניהם לא פועלים לאור ערכים שספגו מבית. זה נכון שברמה הסמנטית ניצול הדדי נשמע שלילי לעומת עזרה הדדית, אך האם השניים באמת שונים כל כך? אם העזרה שאנו נותנים היא תחת הסכם לא כתוב שעל פיו גם אנחנו נקבל תמורה כלשהי, האם היא בהכרח עונה להגדרה של 'עזרה'?
סיפורה האישי של הזמרת אמנדה פאלמר מציג נקודת מבט בלתי שגרתית, שזיכתה אותה גם בביקורות לא פשוטות, בנוגע ליחסי הגומלין שבתוך החברה האנושית. מה הדדי ומה לא? האם זהו ניצול הדדי או עזרה הדדית? וכמה אמינה מסקנתו של המתבונן מהצד? בהרצאתה ב-TED מספרת פאלמר על כל אותן הפעמים שבהן מישהו מהצד שפט וביקר את מערכות היחסים שלה מבלי להכיר אותן מקרוב. היא מנתחת גם את כל הפעמים שבהן היא בעצמה הטילה ספק בכמה ראויה היא לקבל את אשר היא מקבלת. מסקנותיה והאופן שבו יישמה אותן מעלות נקודות למחשבה בנושא רווח והפסד, סיכון ואמון.
איך זה מרגיש להיות פסל רחוב?
אי פעם תהיתם מי הם ה'משוגעים' האלו שעומדים ברחוב, מחופשים וקפואים, משיבים למטבע במופע אישי קטן? "אז שלום לכם", מציגה את עצמה פאלמר, "זאת אני". אחרי שסיימה את לימודיה הבין-תחומיים באוניברסיטה, עבדה במשך חמש שנים כפסל רחוב הקם לתחייה. על ארגז גדול, מאופרת היטב ולבושה בשמלה לבנה שכיסתה הכול, היא נראתה כמו כלה ענקית. כשמישהו הניח מטבע או יצר איתה קשר עין, הייתה מושיטה לעברו פרח קטן ומביטה בו במבט שאומר אני רואה אותך. היא מספרת על רגעים אינטימיים קסומים עם אנשים בודדים מאוד, שנראו כמי שלא דיברו עם אדם אחר כבר שבועות. "היינו זוכים ברגע יפהפה של קשר עין ממושך, ככל שראוי לקיימו ברחובות העיר, והיינו קצת מתאהבים. עיניי היו אומרות: תודה לך, אני רואה אותך. ועיניו היו אומרות: אף פעם לא רואים אותי, תודה לך".
במקביל למפגשים הנעימים והמקרבים שחוותה עם עוברי האורח ברחוב, היו אחרים שמרחוק בזו לה וצעקו "לכי תמצאי עבודה!" מבחינתם, היא עמדה שם וקיבצה נדבות, אבל מבחינתה היא הופיעה עם האמנות שלה וניהלה יחסי גומלין הדדיים לחלוטין עם זרים. היא לא הכריחה איש לעשות משהו בניגוד לרצונו, אלא למדה שתשומת לב היא רווח שאליו אנשים כמהים.
"כשמישהו הניח מטבע או יצר איתה קשר עין, הייתה מושיטה לעברו פרח קטן ומביטה בו במבט שאומר: אני רואה אותך. היא מספרת על רגעים אינטימיים קסומים עם אנשים בודדים מאד, שנראו כמי שלא דיברו עם אדם אחר כבר שבועות. היינו זוכים ברגע יפהפה של קשר עין ממושך, ככל שראוי לקיימו ברחובות העיר, והיינו קצת מתאהבים. עיניי היו אומרות: תודה לך, אני רואה אותך. ועיניו היו אומרות: אף פעם לא רואים אותי, תודה לך".
"כשמישהו הניח מטבע או יצר איתה קשר עין, הייתה מושיטה לעברו פרח קטן ומביטה בו במבט שאומר: אני רואה אותך. היא מספרת על רגעים אינטימיים קסומים עם אנשים בודדים מאד, שנראו כמי שלא דיברו עם אדם אחר כבר שבועות. היינו זוכים ברגע יפהפה של קשר עין ממושך, ככל שראוי לקיימו ברחובות העיר, והיינו קצת מתאהבים. עיניי היו אומרות: תודה לך, אני רואה אותך. ועיניו היו אומרות: אף פעם לא רואים אותי, תודה לך".
יחסי הגומלין בין זמרת פאנק-קברט ובין מעריציה
תוך כדי עבודתה כפסל רחוב הקימה פאלמר להקה והחלה להופיע. הם צברו תאוצה ואספו קהל, ובהדרגה היא עזבה את הקריירה הנוצצת ככלה נטושה לטובת המוזיקה. "כשהתחלנו לצאת לסיבובי הופעות", היא מספרת, "לא רציתי לאבד את התחושה הזו של קשר ישיר עם אנשים". וכדי לשמר אותה פיתחה הלהקה הרגלים לא שגרתיים. אחרי כל הופעה הם היו יוצאים החוצה אל הקהל, מחלקים חתימות, מחבקים את המעריצים, שותים איתם כוס בירה ומשוחחים על החיים. הם הקדישו להם מזמנם ומתשומת ליבם, והקשר שהתעצב בין שני הצדדים היה קרוב. יותר קרוב ממה שהמתבונן מהצד על הופעה יכול היה להעלות על דעתו.
פאלמר מספרת כי הרגישה קרובה אל קהל מעריציה, כמעט ברמה חברית. כשהלהקה נסעה להופיע בכל מיני אזורים רחוקים היא הייתה מפרסמת פוסט ששואל אם מישהו בסביבה רוצה לארח אותם ללילה על הספה. ההצעות לא איחרו להגיע. ולא רק לינה. טוויטר ושאר הפיתוחים הפכו את התקשורת לקלה וזמינה. "יכולתי לבקש מיד, כל דבר, בכל מקום", היא אומרת. כשנזקקה לפסנתר לצורך חזרות, הזמין אותה מעריץ לביתו בלונדון וקיבל גם הופעה פרטית על הדרך. כשהיו רעבים ולא היו מסעדות פתוחות, הגיעו אל מפתן דלתם ארוחות חמות בבישול ביתי. המעריצים היו יושבים איתם לאכול ונהנים משיחה קולחת ומצחיקה עם המוזיקאים האהובים עליהם.
גלישות ספה היו בין החוויות המלמדות שעברה. למי שלא מכיר את הז'אנר, מדובר ביוזמה שמטרתה לחבר אנשים. צד אחד מציע את הספה הפנויה שלו (או חדר אם יש בנמצא) ללילה, והצד השני נעזר וזוכה בלינה ללא תשלום. כלומר, במקרה הממוצע מדובר בסמוכנות. זה לא מחייב, אבל המטרה הסמויה היא להפגיש בין אנשים, להפיג בדידות וליצור חברויות. לעיתים המארח מציע להכיר למתארח את העיר ולפעמים השניים יוזמים ארוחה ביתית משותפת והיחסים הופכים הדדיים יותר.
"כשפאלמר מפרסמת את המוזיקה שלה בחינם ואז מבקשת תמיכה במיזם גיוס המונים, מאפשרת כניסה להופעה ללא כרטיסים ובסופה מעבירה כובע לאיסוף תשלום אנונימי או צונחת אל ידיהם של הקהל מגובה הבמה – היא אינה רואה בכך סיכון. היא רואה בכך תרגיל באמון. גישתה לחיים היא: כשאנחנו באמת רואים זה את זה, אנחנו רוצים לעזור זה לזה".
באחת הפעמים התגלגלה הלהקה אל שכונת עוני במיאמי. "גילינו שהמארחת היא נערה בת 18, שעדיין גרה עם ההורים, וכל בני משפחתה הם מהגרים לא חוקיים מהונדורס", היא מספרת. באותו ערב, כל בני המשפחה התעקשו לישון על הספות כדי שהאורחים יוכלו לקבל את מיטותיהם. "שכבתי שם וחשבתי לעצמי: לאנשים האלה יש כל כך מעט. האם זה הוגן?" בבוקר קראה לה האמא ולימדה אותה להכין טורטיות. "היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי באנגלית רצוצה: המוסיקה שלך עזרה לבת שלי כל כך. תודה לך שישנת פה. כולנו אסירי תודה". זה היה הרגע שבו ידעה פאלמר: זה הוגן. האינטראקציה הזו הוגנת. כל צד מרוויח את שלו. אולי עוזר בצורה הדדית ואולי מנצל בצורה הדדית, אבל כולם יוצאים נשכרים.
האם אי פעם אפשרנו לעצמנו לצנוח לאחור אל ידי האחר?
הביקורות על פאלמר עוסקות לרוב באקט לא שגרתי שנקטה. לאחר שחברת התקליטים שאיתה חתמה הכריזה עליהם ככישלון כי מכרו רק 25,000 עותקים, החליטה פאלמר לשבור את הקונספט. 25,000 אנשים שילמו עבור המוזיקה שלה. הם ישלמו גם אם נבקש מהם במקום לדרוש, היא חשבה לעצמה, ובלי חברת התקליטים זה יכול לעבוד מצוין. ואז גמלה בליבה החלטה: "אני אתן את המוזיקה שלי בחינם, במקוון ומתי שרק אפשר […] ואני מתכוונת לעודד טורנטים, הורדות ושיתוף, אבל אני מתכוונת לבקש תמורתה עזרה, כי ראיתי שזה עובד ברחוב".
פרויקט גיוס ההמונים של להקתה Grand Theft Orchestra היה הגדול ביותר שנראה דאז. סכום היעד היה 100 אלף דולר והגיוס הסופי הסתכם ב-1.2 מיליון דולר. המונים רצו לתמוך. פאלמר התרגשה לזהות שמספר התומכים היה 24,883 – כמעט כמו 25,000 הרוכשים של תקליטה. התקשורת פנתה אליה בביקורת חריפה: עסקי המוזיקה בצרות ואת מעודדת פיראטיות. בתקופה שבה אף אחד לא רוצה לשלם עבור מוזיקה, איך אילצת את כל האנשים האלה לשלם? נשאלה. "האמת היא שלא אילצתי אותם, ביקשתי מהם".
פאלמר מפורסמת בגלישות הקהל שלה. ההופעה בשיאה, הקהל מריע ושר, והיא מסתובבת עם גבה אליו וצונחת לאחור מבלי לעצור את השירה. הקהל צמא לרגע רווי האדרנלין הזה והיא – כל שנותר לה הוא לסמוך. "בעיניי, גלישת-ספה וגלישת-קהל הן בעצם אותו הדבר. את נופלת לתוך הקהל ויש ביניכם אמון הדדי", היא אומרת. לדבריה, גם אם למתבונן מהצד זה לא נראה כך, בינה ובין הקהל שלה ישנם יחסים מאד הוגנים. אולי הרווח זר לאחרים ולכן הוא נסתר מעיניהם, אך עבור המשתתפים הוא ברור כאור השמש. כשפאלמר מפרסמת את המוזיקה שלה בחינם ואז מבקשת תמיכה במיזם גיוס המונים, מאפשרת כניסה להופעה ללא כרטיסים ובסופה מעבירה כובע לאיסוף תשלום אנונימי או צונחת אל ידיהם של הקהל מגובה הבמה – היא אינה רואה בכך סיכון. היא רואה בכך תרגיל באמון. "כשאנחנו באמת רואים זה את זה", היא מסכמת את גישתה לחיים, "אנחנו רוצים לעזור זה לזה".
הפעולות הנועזות ופורצות הדרך של פאלמר אינן סתם גימיק. הן נשענות על עמדה אישית של היוצרת לגבי יחסים בין אנשים, עמדה שכל מערכת יחסים יכולה לצאת נשכרת מהרהור בה. כמה מתוך מערכות היחסים היומיומיות שלנו אנחנו מתייגים כלקיחת סיכון וכמה כמתן אמון? האם החברויות שלנו הן כאלו שבהן אנחנו רק נותנים או רק מקבלים? האם זה מושפע מהיכולת או מחוסר היכולת שלנו לבקש עזרה? וכמה אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו להתקרב אל האנשים שסביבנו ולא רק דרך חוצץ הגנה בדמוי מסך מחשב, שיחות על הילדים שחולקים גן משותף או עיסוק בעבודה בלבד? האם אנחנו מעיזים להישיר מבט ולומר אני רואה אותך, גם כשקולות מסביב עלולים לבקר אותנו?
תמונת כותרת: yakub88 / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
פנקסנות – האם בתוך הזוגיות שלנו אנחנו עסוקים בלתת או בלקבל?
מדוע אנחנו נמשכים אל זרים ונרתעים מהם בעת ובעונה אחת?
הדבק שמשאיר אותנו קרובים – שומרים על אינטימיות למרות המרחק
עוד מרדיו מהות החיים:
