את רוב החברויות הקרובות אנחנו רוקמים בעשרים וחמש השנים הראשונות של חיינו. לאור שינויים טבעיים, חלק מהקשרים הללו הופכים פחות רלוונטיים במשך הזמן. גם אם אנחנו מבינים זאת, לחברות שמתמוססת או מתפוצצת יש השפעה רגשית גדולה, לא שונה בהרבה מפרידה רומנטית.
"כשנגמר הקיץ, החלטתי שאני לא מעוניינת יותר בחברויות חדשות". כך נפתח הסיפור הקצר לבד, מתוך האסופה של אדוה בולה בריכה עירונית. "לשאלתו של בעלי מדוע, השבתי שהיה לי מספיק מזה. התכוונתי לומר, לא מתחשק לי להיפגע שוב, וגם, אני לא מאמינה שזה אפשרי. לא אצלי בכל אופן. הרגיז אותי שהוא מחייך, ולכן אמרתי שוב: עובדה. ראית בעצמך. זה לא מחזיק מעמד אצלי".
לרוב, כשמדברים על פרידה חושבים על זוג במשבר, מערכת יחסים רומנטית שנקלעה למצוקה: בגידה באמון, דעיכה של המשיכה או התנהלות יומיומית מלאת חיכוכים. לפעמים חוסר ההתאמה היה שם מהרגע הראשון אבל עננה מתקתקה של התאהבות סימאה את עיני האוהבים, ולפעמים הזמן עושה את שלו. כל אחד מבני הזוג מבצע בחירה שמנתבת אותו קצת הצידה מהאחר. גם כשהפרידה מלווה בהקלה היא עדיין מייצגת אובדן כלשהו. אולי של הסיכוי להצלחת הקשר ואולי של כל הזמן וההשקעה שגרפו השנים. כך או אחרת, על פרידה רומנטית נהוג להתאבל. אך כשמדובר בפרידה מחבר או חברה – וכן, זה קורה ואפילו לא מעט – אנחנו מתנהלים בצורה אחרת, כאילו שזה לא אמור להיות עניין. אם בוחנים את זה לעומק, יכול להיות שהשתיים דומות משחשבנו ושלעיתים הן מטלטלות כמעט באותה המידה.
בדומה לקשר רומנטי, גם חברויות מתפרקות בגלל פגיעה שאי אפשר לגשר עליה, חוסר התאמה שהיה שם מהרגע הראשון אבל התחבא מתחת לנקודות השקה אחרות שפג תוקפן (לימודים משותפים, מגורים סמוכים או ילדים באותו גן) או בחירות שמנתבות את שני החברים לכיווני התפתחות שונים ואולי אף מנוגדים. אחד מוקסם ממינימליזם והופך לפעיל סביבתי והשני מקבל הצעה מפתה בחברת ענק שמייבאה צעצועי פלסטיק מסין. ואולם, אחד ההבדלים המשמעותיים בין פרידה חברית ורומנטית הוא שבעוד שהשנייה כמעט תמיד מדוברת, לפרידה החברית יש וריאציות הרבה יותר מעומעמות. "האבל על חברות שנגמרת הוא מעורפל, הוא אינו ברור כשם שגירושים או פרידה מבן זוג עלולים להיות", כותבת בולה. "ייתכן שזה כי חברויות אינן מסתיימות באופן רשמי, הן נסוגות, או משום שאנשים מסוימים מייחסים חשיבות רבה לחברויות, ואחרים לא. בכל מקרה, החלטתי, איני רוצה עוד חברות. […] יכול להיות שזו לא היתה החלטה כמו שזו היתה עייפות גדולה. הייתי מאוכזבת, מותשת ושבורת לב ולא היה לי כוח להתמודד עם מה שמביא איתו מפגש בין חברות. בסוף הרי אקנא, איעקץ ואפגע".
לעיתים נדמה שסתם עבר המון זמן ובלי שום סיבה התפוררו כל החוטים שקשרו בינינו ולעיתים, מבלי לומר מילה, חברים שהכרנו דרך בן או בת הזוג – שהפכו ל'לשעבר' – פשוט נעלמים מחיינו. לא משנה כמה קרובים הם היו עבורנו. כשלא ברור לנו אם החברות עוד קיימת או לא, גם פחות ברור לנו כיצד אנחנו מרגישים לגבי זה.
עם זאת, כשההבנה הסופית נוחתת, מי שחווה התפרקות של קשר חברי יודע עד כמה החוויה מעציבה. לפעמים כמעט באותה העוצמה של התפרקות מערכת יחסים רומנטית. חברה שהייתה לנו לבית ומשפחה במשך שנים ואיננה עוד – היא אובדן שאינו נופל מבן או בת זוג שלוקחים נתיב נפרד אחרי שנים של ביחד. אז נכון, ההשוואה אינה מדויקת ועם חברה לא תכננו להקים משפחה, אך ישנן חברויות שבהחלט ציפינו להזדקן איתן.
כמו שבגיל 12 דמיינו שניראה בגיל 80.
צילום: donatellatandelli / shutterstock
ככל שמשהו נדיר יותר, כך כואב לאבד אותו
"מה שהכי מכאיב לנו בקשר חברי שמתפרק זה הפקפוק העצמי שמבעבע בנו", כותבת הפסיכולוגית קרדר סטאוט ב-Goop. "אנחנו נוטים לשאול את עצמנו אם באמת הכרנו את החבר הזה כפי שחשבנו והאם הערכנו את אופיו בצורה שגויה".
לדבריה, אם אנחנו אלו שחשים אחריות על הפילוג, אנחנו גם נוטים לבקר את עצמנו ולתהות אם היה משהו שיכולנו לעשות אחרת. תמהיל של עצב וכעס הוא הראשון לעלות, מסבירה סטאוט, ואחר כך עשויות לצוף גם תחושות פחד, אשמה ובלבול. בסך הכול, נשמע שמדובר בקוקטייל הרגשי המוכר של פרידה רומנטית.
כשכושר השיפוט שלנו מוטל בספק אנחנו מתערערים ועלולים לחוש חוסר ביטחון לגבי הבחירות האחרות והעתידיות שלנו בחברים. האם גם החברים האחרים שלנו לא מתאימים לנו באמת ובקרוב נישאר לבד? האם אנו לא טובים בזיהוי חברים וחברות שנכונים לנו לקשר? ומה יהיו ההשלכות של זה על העולם החברתי שלנו?
"משנות השלושים לחיינו והלאה אנחנו נמצאים במעין מלכוד חברתי. מעגל החברים הקרוב שלנו לרוב מכיל נתח מכובד של חברויות שיצרנו בגיל צעיר ואינן בהכרח מתאימות למי שהתבגרנו להיות. מצד שני, הפניות שלנו ליצור חברויות חדשות, הסבירות למפגש עם האנשים הנכונים והכשירות שלנו לפתח שיחה עם זרים ולהעמיק את הקשר עם הזמן – נמוכות".
בתור ילדים, אנחנו די מתורגלים ביצירת חברויות חדשות ופירוקן. ו"אנחנו גם לא משקיעים בזה יותר מדי מחשבה", כותב טים אורבן ב-Wait but why. אנחנו מתחברים עם איזה ילד או שניים מהחוג לאקרובטיקה ובחלוף השנה, כשאנחנו נרשמים לחוג אחר, אנחנו אולי שומרים על קשר ואולי לא. לעיתים ישנה תחושת החמצה אם החברות הפכה קרובה ובמסגרת החדשה חסרונה מורגש, אך לעיתים קרובות יותר דברים פשוט מתגלגלים קדימה. חברים פוטנציאליים צצים בכל מקום, המפגש איתם הוא יומיומי ומאפשר אינטראקציות לא מתוכננות, והחומות שמגוננות על נפשנו העדינה כמבוגרים עוד לא נבנו עד שיא גובהן. השער פתוח וחברויות באות והולכות בקלות יתרה לעומת החוויה הרווחת בחיינו הבוגרים.
"בערך באמצע שנות העשרים אנחנו פתאום מבינים שלרקום חברויות הופך מורכב משהיה", טוען אורבן. ואולי זו אחת הסיבות שבגללן פירוק חברות קרובה הוא כה מטלטל. זה פשוט לא בא ברגל. המסגרות החברתיות מתמעטות והמשאבים שלנו מוקצים לטובת רבדים אחרים של חיינו. ישנו רגע שבו מתחוור לנו שהתשתית שביססנו בעשרים השנים הראשונות של חיינו, מבלי בהכרח לתת על זה את הדעת, היא זו שהולכת ללוות אותנו גם בשישים השנים הבאות. פחות או יותר. "בטח, אנחנו נמצא חברים חדשים בעתיד – בעבודה, דרך בן או בת הזוג שלנו, או דרך הילדים – אבל לא נגיע לרמת הקרבה שאליה מגיעים (כשמתחברים בגיל צעיר)", הוא כותב.
סביב גיל 30 עשויים להיווצר פערים מאוד גדולים באורח החיים של שני חברים.
צילום: KreAtor Photography / shutterstock
נורמליזציה של פרידה חברית
משנות השלושים לחיינו והלאה אנחנו נמצאים במעין מלכוד חברתי. מעגל החברים הקרוב שלנו לרוב מכיל נתח מכובד של חברויות שיצרנו בגיל צעיר ואינן בהכרח מתאימות למי שהתבגרנו להיות. מצד שני, הפניות שלנו ליצור חברויות חדשות, הסבירות למפגש עם האנשים הנכונים והכשירות שלנו לפתח שיחה עם זרים ולהעמיק את הקשר עם הזמן – נמוכות. לפי אורבן, נסיבות אלו יוצרות מצב שבו חלק גדול מהחברויות שלנו אולי מהנות אך לא בהכרח בריאות, או לחלופין, בריאות אך לא מהנות. ואולי אף לא בריאות ולא מהנות, אך עדיין שם. הוא מדגים מגוון ארכיטיפים שכיחים של חברויות שכאלו, ביניהן: החבר שאיתו תמיד חייבים לשמור על אנרגיה גבוהה, החברה שאף פעם לא שואלת לגבינו, החבר שאורח החיים שלו פשוט הפוך משלנו והחברה שאיתה אנחנו אף פעם לא מצליחים להיפגש. וכנראה שיש סיבה לכך.
"אף חברות אינה מושלמת", כותב אורבן. כלומר, אין מה לצפות לכביש סלול ללא רבב. "אבל הקשרים הקרובים שלנו אמורים להיות כאלו שבתמונה הגדולה משפרים את חיי שני הצדדים". ואם אנחנו מזהים שאחד מהקשרים הקרובים שלנו אינו כזה, אורבן מציע לשקול הורדה בדרגה או פרידה כלשהי. המלכוד של חיינו הבוגרים אינו סיבה מספיק טובה להחזיק חברויות שאינן מיטיבות עימנו.
"אולי כמו המיתוס הרומנטי של האביר על הסוס הלבן, גם המיתוס של חבר הילדות שאיתו מזדקנים הוא רק מיתוס".
אם כן, פעם אנחנו אלו שצריכים להשיל מעלינו חברויות שאינן מקדמות אותנו ופעם אנחנו מנושלים ממעמדנו. בשני המקרים, נראה שהפרידה מצריכה טיפול עדין. "הדבר הכי משמעותי שעלינו לעשות הוא לנרמל את העובדה שחברויות לעיתים מסתיימות", מציעה המאמנת האישית דניאל בייארד ג'קסון בטור האורח שלה ב-Ideas.TED. לדבריה, כשאנחנו פוגשים חבר פוטנציאלי חדש וקשר מתחיל להירקם אנחנו לא חושבים לעצמנו "הלוואי וזה יעבוד", כפי שאנחנו חושבים לגבי פרטנרים רומנטיים. אך ג'קסון חושבת שכדאי שנתחיל להסתכל על זה בצורה דומה. לא צריך להתנהג אחרת, רק לקחת את האפשרות בחשבון.
משהתרחשה פרידה חברית, "נסו להיות כנים לגבי רגשותיכם ולשתף את הסביבה התומכת שלכם". ג'קסון מסבירה כי נפוץ לחשוב שזה ילדותי להיפגע מחבר שחתך, אבל האמת היא שמי שחווה פרידה שכזו יודע את כובד משקלה. חצי קילו גלידה, חזרה אינטנסיבית לכושר או הימצאות בחברת אוהבים? מה שהיה עוזר לנו בפרידה מבן או בת זוג עשוי להקל עלינו גם את הפרידה החברית, היא מציעה.
מערכת חיסון פסיכולוגית
סטאוט מתבוננת בנושא מזווית קצת אחרת. "דמיינו לעצמכם מערכת חיסון פסיכולוגית המגינה ומשמרת את הרווחה הרגשית שלכם", היא כותבת. "כאשר היא חזקה, אנחנו מרגישים מאוזנים ובטוחים בעצמנו". הידיעה שלנו את מי שאנחנו ברורה והטלטלות הרגשיות שלנו קטנות יותר. חברה שהחליטה שלא נכון לה להימצא בחברתנו לא גורמת לנו להטיל ספק בערכנו. לפעמים זה פשוט לא מתאים. לפי סטאוט, כדי לשמר מערכת חיסון פסיכולוגית בריאה וחזקה עלינו לשמור על המרווח הקטן ביותר בין מה שאנחנו מאמינים בו ובין הדרך שבה אנחנו מתנהלים בפועל.
"אם אתה מאמין בכנות, אבל מספר שקרים לבנים ומותח את האמת, האגו שלך נמצא במצב מתמיד של מגננה", היא מדגימה. במצב רגשי רופף אנחנו צפויים להתערער מדעתם של אחרים לגבינו. 'אני' שחי בהלימה עם אמונותיו וערכיו הוא 'אני' שנשאר אסוף, מקבל ויציב גם במצב של פרידה.
"האושר הוא מה שנותר מהמציאות כשאנחנו מנפים החוצה את הציפיות שלנו ממנה", מציע אורבן את הנוסחה האישית שלו. ואולי כמו המיתוס הרומנטי של האביר על הסוס הלבן, גם המיתוס של חבר הילדות שאיתו מזדקנים הוא רק מיתוס. יכול להיות שישנם חברים שמיטיבים זה עם זה לאורך 120 שנות חיים וכל המהמורות שבדרך, אבל גם ייתכן שמכדור הבדולח שלנו מציצים רק חברים טובים תקופתיים. כאלו שבאים והולכים, שתורמים את חלקם ואז מתקדמים הלאה. וזה בסדר. גם זו חלופה שכדאי לנרמל.
תמונת כותרת:Yaroslau Mikheyeu / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ידידות ממבט ראשון – האם למערכות יחסים חבריות צריכה להיות תועלת?
הנוכחות שלנו מספיקה – פסיכולוגים מסבירים כיצד לגשת לאדם בשעת כאב
אנחנו בכל מקרה צובעים את העבר – מדוע כדאי לשלב בין שלל גווניו?
עוד מרדיו מהות החיים:
האם יש דבר כזה בכלל פרידה? המניע – אלון נוימן צולל אל עומק העניין
