לפעמים העקרונות שנראים לנו הכי טריוויאליים מסתירים בתוכם עולם שלם של הגות. קחו למשל את דוגן, מגדולי הפילוסופים של הבודהיזם היפני. ברגע אחד של הטלת ספק ביסוד בודהיסטי חקוק בסלע, יצר למעשה את מה שיהפוך לזרם הבודהיסטי הגדול ביפן.
בתפיסות רוחניות רבות קיים מוטיב שחוזר על עצמו בווריאציות שונות, הקובע כי בכל הברואים קיים חלק מהאלוהות. ביהדות אנו מכירים את זה בתור הניצוץ האלוהי, בבודהיזם זה בא לידי ביטוי ב"טבע הבודהה" – הפוטנציאל הקיים בכל אדם לחוות הארה – והוא אחד מאבני היסוד של הבודהיזם. ממנו נגזר הצורך ללמוד ולתרגל מדיטציה. עד שבא נזיר יפני אחד בשם דוגן וטלטל את כל המחשבה עליו.
דוגן היה מגדולי הפילוסופים של יפן ומייסד זרם הסוטו-זן הבודהיסטי. הוא ידוע בתור הנזיר שמצא סתירה פנימית באמירת היסוד הבודהיסטית הזו: מה זאת אומרת? הוא שאל, אם טבע הבודהה מצוי באדם מלכתחילה, מדוע עלינו לעבוד כל כך קשה – לתרגל, ללמוד ולמדוט – כדי להגיע להארה? במטרה לפצח את הפרדוקס, מספרת ד"ר נעמה אושרי בתוכנית התבוננות פואטית ברדיו מהות החיים, הוא החליט לצאת למסע בסין – ארץ המוצא של הזן-בודהיזם.
במהלך שהותו על הספינה הוא פוגש בטבח זקן שעוסק בחיתוך פטריות. דוגן, התלמיד המסור, שואל את הטבח מדוע הוא מבזבז את זמנו בחיתוך פטריות ואינו לומד את הכתבים העתיקים או מתרגל מדיטציה. הטבח משיב לו כי חיתוך הפטריות הוא עצמו המדיטציה שלו; הוא התרגול שלו והוא מימוש הטבע-בודהה שלו. "בכך שאני עושה את המשימה היומיומית שלי מתוך אהבה והקשבה, אני מממש את טבע-הבודהה שלי", מסבירה אושרי את דבריו. כלומר, טבע הבודהה הוא פוטנציאל שקיים בכול אחד ואחת, ועשייה יומיומית קשובה ומלאת כוונות טובות היא מימוש הפוטנציאל הזה.
ההבנה הזו הכתה בדוגן כמו ברק והיוותה רגע מכונן בהתמסדות הסוטו-זן – הזרם הבודהיסטי הפופולארי ביותר ביפן, תת-זרם של זן-בודהיזם. לדברי אושרי, הוא הבין כי אנחנו לא יושבים במדיטציה כדי להפוך לבודהה שאנחנו יכולים להיות אלא שאנחנו יושבים במדיטציה כיוון שאנחנו כבר הבודהה שאנחנו יכולים להיות. "אין סיכת סוף מסלול", אומרת אושרי, "כל פעם שאתה מתאמן אתה מטפח ומגשים את טבע הבודהה שלך".
הפודקאסט של גיל אלון ודליק ווליניץ ברדיו מהות החיים שופע רעיונות מעוררי מחשבה ממשנתו של דוגן, ביניהם ניתוח 3 אנקדוטות שעשוי להאיר היבטים שונים בחיינו באור חדש.
1. כשמוותרים על תרגול נכון וחוויה אותנטית מרוויחים את שניהם
"מכיוון שתרגול הוא חוויה, החוויה היא אינסופית; ומכיוון שחוויה היא תרגול, לתרגול אין התחלה. אם נשכח מתרגול נכון, נחווה חוויה אותנטית. אם נשכח מחוויה אותנטית, נחווה תרגול נכון".
אחד מעמודי התווך במשנתו של דוגן הוא ש"אין הבדל בין תרגול והארה", מסביר אלון, "ואין הבדל בין התרגול לחיי היומיום", הכול זה אותו הדבר. אפשר לומר שחלק הארי בתרגול הוא אימון על הוויה מודעת, כוונה טובה וקשב. זה לא שחיי היומיום כפי שהם הם תרגול זן, אלא שלא הכרחי לשבת בשיכול רגליים במנזר על מנת לתרגל. להיפך, חיי היומיום הם תפאורה מושלמת. הקשב והמודעות הם העיקר ואותם אפשר ליישם בכל רגע נתון.
דוגן אפילו סירב להשתמש במילה מדיטציה כדי לתאר תרגול. הטרמינולוגיה שלו הייתה: אנחנו מתרגלים זן-בודהיזם ואנחנו יכולים לעשות זאת בכל רגע ורגע. למה שנהוג לקרוא מדיטציה הוא קרא "זה-זן", כלומר תרגול זן בישיבה. מתוך נקודת המבט הזו ניתן לומר כי זן הוא משהו שאנחנו יכולים לתרגל בעמידה בתור בסופר או תוך כדי רחיצת הילדים באמבטיה. התרגול והחוויה היומיומית, אחד הם.
אסכולות מדיטציה שונות מציעות דרכים שונות לתרגל. "וכל שיטה טוענת שהיא הכי טובה", אומר אלון. דוגן אמר: "רק שב ללא מטרה וללא משימה. פשוט שב". זו הגדרתו לזה-זן, תרגול זן בישיבה. במילים אחרות, כשאנחנו עסוקים בלתרגל בצורה "נכונה" – עוקבים אחר הנשימה, מתבוננים בלהבת הנר או אפילו מנסים לא לעשות כלום – אנחנו מאבדים את החוויה האותנטית. וכשאנחנו עסוקים בלייצר חוויה אותנטית אנחנו מאבדים את התרגול. הניחו לשניהם, ופשוט שבו, מציע דוגן. ככה לשיטתו נרוויח גם תרגול נכון וגם חוויה אותנטית.
"אם אתה לוקח משימה שניתנה לך זה מסיט אותך מהפגישה עם עצמך", מסביר אלון. "כל מה שקורה לך בזמן שאתה יושב הוא התרגול שלך, ולכן כל פעם זו חוויה אחרת". ואם שום חוויה ספציפית לא מגדירה את התרגול, כל חוויה יכולה להפוך לתרגול של כוונה טובה ותשומת לב. פוטנציאל התרגול הוא 24 שעות ביממה. כן, אפילו ממש עכשיו.
2. גם עמידה במקום היא חלק מהדרך
"להפנות את הגב לאמת זו טעות, ולעמוד מול פני האמת זו גם טעות. האמת היא העמידה מול והפניית הגב – כשכל הפניות הגב וכל העמידות מול – הן האמת עצמה".
לא משנה מאיזו נקודת מבט אנחנו מסתכלים על הדרך להתפתחות רוחנית, אנחנו מבינים שעלינו לעמוד מול האמת. להסתכל לה בעיניים. "דוגן אומר אחרת. הוא אומר שגם הפניית הגב לאמת זו האמת וגם העמידה מולה זו האמת", מסביר אלון. לרוב, כשאנחנו חושבים על נתיב אידיאלי להתפתחות רוחנית אנחנו מדמיינים שאנחנו מתקדמים קדימה במעלה כלשהו, הוא אומר. זה חזון שאינו שמור רק להיבט הרוחני של חיינו אלא יכול לאפיין גם את הציפייה ללמידה של משהו חדש או לבנייה של מערכת יחסים.
דוגן בא ואומר שבדרך אנחנו מפנים את הגב, מידרדרים אחורה, אוספים את עצמנו, מסתכלים שוב קדימה, ממשיכים ואז שוב נופלים לאחור. וכל זה – חלק מהמפגש עם האמת. גם ההימנעות ממנה וגם ההתמודדות איתה הן חלק מהמפגש. כמעט כל הדרכים מכילות עליות ומורדות, התקרבות והתרחקות וכל אלו הן חלק מהתהליך.
בעיני אלון זהו משפט מנחם מאוד משום שהוא נותן לגיטימציה גם לפעמים שבהן אנחנו בדרך רוחנית ומרגישים שאיבדנו את זה. שהשגנו התקדמות ופתאום התייאשנו ומאסנו. לא ירדנו מהנתיב, הוא מסביר, זה הכול חלק מהדרך. אם נשאיל את התובנה לעולמות אחרים אפשר לומר כי גם כשאנחנו פחות אוהבים, זה חלק מהקשר. וגם כשהתעצלנו לעשות שיעורי בית, זה חלק מהלמידה שלנו. התנועה הגדולה קדימה מורכבת מהרבה תנועות קטנות לאחור ולצדדים ומשהיות במקום.
3. מורים גדולים ומורים קטנים
"כשאנחנו פוגשים את בודהה – אנחנו פוגשים את עצמנו כבודהה ופוגשים אחרים כבודהה. אנחנו פוגשים בודהה גדול חשוב ומשמעותי, ואנחנו פוגשים בודהה קטן. לא צריך לחשוש מבודהה גדול, לא צריך לפקפק בבודהה קטן. גם הגדולים וגם הקטנים הם קולות הנהר וצורות ההרים".
כשדוגן אומר "כשאנחנו פוגשים את הבודהה" זה פרדוקס בפני עצמו, מסביר אלון. לפני הכול נבאר: כמובן שלא מדובר בבודהה, האדם שחי לפני אלפי שנים, אלא ככינוי לצורת חשיבה של התעוררות. ובשל כך אין רגע ייחודי שכזה שבו יכול להתרחש מפגש עם הבודהה אלא שההוויה שלו יכולה להימצא בכול מקום אם נתבונן דרך עיניים שמבקשות לגלות וללמוד.
את ההתעוררות שעליה מדברים ווליניץ ואלון הם מגדירים גם כ"לחתוך את החוטים". אפשר לדמות את כל התפיסות שסיגלנו לעצמנו במהלך חיינו במודע ולא במודע כחוטים שקושרים את התודעה. הפוטנציאל להתעוררות, כלומר להתנתקות מכל הפרדיגמות ודפוסי החשיבה, נמצא בכל. התייחסות זו בעצם הופכת מגוון רחב של דמויות, תהליכים ואובייקטים למורים קטנים וגדולים. הטבע יכול להיות מורה גדול שמלמד אותנו על החיים, וטבח שקוצץ פטריות על ספינה יכול להיות מורה קטן עם מסר חיוני.
"אחרי ההארה של בודהה הוא לא קיבל נשים לקהילה שלו פשוט כי ככה היה נהוג", מספר אלון, אך האומנת שלו מימי ילדותו באה לדבר איתו על הנושא ובדבריה שינתה את דעתו. הבודהה הסכים ללמוד ממנה, כלומר, לראות בה מורה, ומאז הורשו גם נשים להיות חלק מהקהילה. הסיפור מעודד אותנו לתהות האם אנחנו פתוחים ללמוד מכל אחד או מכל דבר? האם כשאנחנו מסתכלים בעלים נושרים מהעץ בסתיו, נקלעים לשיחה עם אדם זר או צופים בילדינו שמשחקים להנאתם אנחנו מאפשרים לעצמנו ללמוד משהו חדש?
תמונת כותרת: marukopum / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם להשתחרר מסבל הקיום האנושי או לקבלו? שיחה היפותטית בין קהלת לבודהה
כשמישהו מרגיז אותנו המוח לא בשליטתנו – בנג'מין פרנקלין ומשל בודהיסטי עשויים לעזור
השאלה הקיומית של סנופקין ו-4 תהיות פילוסופיות נוספות שמסתתרות בתוכניות ילדים
עוד מרדיו מהות החיים:
לגעת בצמרות העצים - אסי זיגדון ואסף סטי אל-בר על החיבור בין הבודהיזם לעולם הנפש
