לב דחוי או רגל שבורה, מבחינת המוח זה אותו כאב – האם גם הטיפול דומה?

גם כשהיא מינורית באופן מפתיע, דחייה חברתית כואבת ומערערת. היום, יותר מאי פעם, אנחנו חשופים לטלטלותיה. מחקרים אומנם הוכיחו כי משככי כאבים מקלים, אבל לפסיכולוגיה יש תרופת סבתא שעשויה להתאים יותר.

תום לב-ארי בייז | 5 ינואר, 2022

אחד המיתוסים הרווחים בעולם הדייטים הוא שאם נתאמץ יותר, האדם שבו אנו מעוניינים לבסוף יתעניין בנו בחזרה, מסבירה המטפלת הזוגית אסתר פרל בבלוג שלה. אז נכון, ישנם מצבים שמצריכים מאיתנו להשקיע מאמץ ולהראות לצד השני כמה אנחנו אוהבים כדי שיחוש ביטחון להמשיך את הקשר. ועם זאת, כשהצד השני מבקש להתנתק ולהתקדם הלאה בלעדינו ואנחנו מצידנו מחליטים להרים הילוך ולהדק את האחיזה, רוב הסיכויים שהמאמצים לא יובילו לתוצאה הרצויה. אנחנו סתם דוחים את הקץ ומחפשים דרך להימנע מהדחייה שתגיע כך או אחרת.

"אנחנו לא יכולים לגרום לאחרים לאהוב אותנו", היא כותבת, כפי שאנחנו לא יכולים לשלוט באם המנהלת תאהב את הרעיון היזמי החדש שלנו, או בדברים נוספים כמו האם נצליח לרכוש חברים בקורס שאליו נרשמנו או אם נעבור את ריאיון העבודה הקרוב. "אנחנו רק יכולים להתנהג באופן שיזמין אותם לאהוב ולהעריך אותנו, ולראות את היופי שאנו מביאים למרחב המשותף. אם האדם שאנחנו אוהבים אינו מעוניין, עלינו לתת לו לאבד אותנו". כשהיא מציגה זאת כך, זה נשמע כמעט קל לשחרר את אהוב ליבנו אל עולם שאין בו אותנו, לוותר על משרת חלומותינו או לחוש בודדים פעם בשבוע במסגרת החדשה. אבל האמת היא שדחייה כואבת ומערערת את הערך העצמי שלנו. היא מעוררת בנו תחושת חוסר שייכות והיא אורבת לנו כמעט בכל היבט של חיינו.

במחקר שמציגה אליטסה דרמנדז'ייסקה ב-Aeon התבקשו הנבדקים לשחזר סיטואציה שבה ערכם העצמי ספג חבטה קשה. במקום הראשון כיכבו דחיות חברתיות במסגרת העבודה ואחריהן דחיות אקדמיות ורומנטיות. לא מוצאים עם מי לקשקש בהפסקה? פותחים את הדלת ומגלים שכולם כבר אוכלים צהריים ואף אחד לא טרח לקרוא לכם? ואולי אפילו נותרתם אחרונים בפעילות שבה כולם מתבקשים להצטוות לזוגות? אתם לא לבד. לא רק שבמרחב הגיאוגרפי של חיינו אנחנו סופגים אי אלו דחיות, אלא שהיום נוסף מרחב וירטואלי שלם שבו אנחנו חשופים למכאוביהן. "במדיה החברתית אנחנו נדחים באופן תדיר בדמות מחוות זלזול מינוריות", כותבת ניקול פ. רוברטס ב-Forbes. "הסרת מעקב בטוויטר, החלקה שמאלה בטינדר, מספר לייקים קטן לפוסט האחרון שהעלינו לאינסטגרם" או אפילו תמונה רנדומלית של חברים שנפגשו בלעדינו בזמן שאנחנו ספונים בביתנו כל הסופ"ש. זה קטן אבל צובט את הלב שוב ושוב ושוב. כמו להסתובב בג'ונגל בלי חומר דוחה יתושים.

לא רק בעברית או באנגלית, אלא כמעט בכל השפות הביטויים שמתארים דחייה קשורים בכאב פיזי, טוענת דרמנדז'ייסקה. תיאורים כמו "הוא שבר לי את הלב", "זה פגע בי כמו אגרוף בבטן" או "הייתי בהלם, זו היתה סטירת לחי מצלצלת" הובילו חוקרים רבים לתהות לגבי טיב הקשר בין הכאב הרגשי לגוף הפיזי.

לא משנה מה נספר לעצמנו, להיות זה שלא קוראים לו – פשוט כואב.

צילום: Chetan Hireholi / Unsplash

כאב של דחייה וכאב של פציעה נראים במוח אותו הדבר

כבר ב-2003 נערך ניסוי פורץ דרך שבו נבדקים חבשו משקפי מציאות מדומה והתמסרו בכדור וירטואלי עם נבדקים אחרים, בעודם נסרקים במכשיר fMRI. את השותפים למשחק הם ראו כדמויות מצוירות ולחיצת כפתור אפשרה להם לזרוק את הכדור אל כל אחד מהמשתתפים. בהתחלה הכדור נמסר באופן צפוי, הלוך וחזור בין כולם, "אבל די מהר השחקנים האחרים התחילו להתמסר רק ביניהם, תוך התעלמות מוחלטת מהשחקן-הנבדק". במציאות, גילו הנבדקים רק בדיעבד, לא היו שחקנים אחרים: רק מחשב שתוכנת "לדחות".

"בתחושת כאב פיזי מעורבים מספר אזורים במוח. חלקם מזהים את מיקומו ואחרים, כמו האינסולה הקדמית (AI) וקליפת המוח הקדמית (dACC), מעבדים את החוויה הסובייקטיבית: את אי הנעימות של הכאב", כותבת דרמנדז'ייסקה. ניתוח הסריקות הראה לחוקרים כי גם האינסולה וגם אותו אזור בקליפת המוח הקדמית היו פעילים מרגע שהחלו הנבדקים לחוות את הדחייה. יתר האזורים – אלו שמזהים היכן זה כואב – ובכן, לא הופעלו. במילים אחרות, כשאנחנו נותרים בחוץ, מסורבים או נדחים, מה שהמוח מפרש ומעבד הוא כאב לכל דבר. ממש כמו זה שאנו מרגישים כשאנחנו נתקלים עם הזרת בפינת השולחן, רק בלי זיהוי של מקום הפגיעה, ובלי התגובה הפיזית המקומית והשלכותיה. זו לא רק צורת התבטאות, זה באמת כואב.

"כשאנחנו נותרים בחוץ, מסורבים או נדחים, מה שהמוח מפרש ומעבד הוא כאב לכל דבר. ממש כמו זה שאנו מרגישים כשאנחנו נתקלים עם הזרת בפינת השולחן, רק בלי זיהוי של מקום הפגיעה, ובלי התגובה הפיזית המקומית והשלכותיה. זו לא רק צורת התבטאות, זה באמת כואב".

דבר נוסף שהפתיע את החוקרים היה מידת הכאב. גם לפי הדיווחים וגם לפי הפעילות המוחית המוגברת שנצפתה, הם תהו: מדוע ששני נבדקים זרים כביכול, הנמצאים בחדר אחר ונגלים לעיני הנבדק בצורת דמות מצוירת במשחק, יעוררו בו תחושת פגיעה משמעותית כל כך? שאלה זו נבדקה במחקרי המשך ברחבי העולם.

באחד מהם, מספר הפסיכולוג גיא וינש בסרטון מבית GoalCast, גם לאחר שהנבדקים גילו ששאר המשתתפים במשחק המסירות היו 'שתולים של ההפקה' הם עדיין דיווחו על תחושת כאב משמעותית. "אפילו כאשר נאמר לנבדקים שהזרים שדחו אותם שייכים לקבוצה שממנה הם סולדים כמו ה-KKK זה כמעט ולא הפחית את עוצמת הכאב שנצפתה במוחם", הוא מוסיף במאמר ב-Psychology Today. האם הצורך להרגיש שייך הוא כל כך קיומי ובסיסי בהוויה שלנו עד שכל ערעור קטן – אפילו על פוטנציאל השתייכות שעד לפני רגע בכלל לא היה קיים או אל מישהו שמעולם לא רצינו להיות מקושרים אליו – מטלטל אותנו?

בניסוי המשך אחר רצו לבחון עד כמה הכאב שנצפה דומה באמת לכאב של פגיעה פיזית. חצי מהנבדקים קיבלו משככי כאבים לפני הניסוי ואכן, הם דיווחו והציגו פגיעה הרבה פחות משמעותית. "אני לא מציע שתצאו לדייט הבא חמושים באקמול", אומר וינש. זה לא ריאלי ויש חלופה, אך לפני שנכיר אותה כדאי שנבין מה המקור של התגובה העוצמתית שאנו חווים.

"לאורך ההיסטוריה היינו תלויים באנשים אחרים כדי לשרוד: הם טיפחו אותנו, עזרו לנו לאסוף מזון והעניקו הגנה מפני טורפים ושבטי אויב", כותבת דרמנדז'ייסקה. למעשה, יחסים חברתיים ממש החזיקו אותנו בחיים. לאחר פציעה, הכאב מסמן לנו שלא כדאי להזיז את האיבר הפצוע ואולי אפילו את כל הגוף. הוא נורת אזהרה שמתריעה בפנינו על סכנה לגופנו. יכול להיות, היא מציעה, שבאופן דומה, כאב הדחייה התפתח כאות לאיום על חיינו.

כיום יחסים חברתיים הם עדיין חיוניים אבל העוצמה שבה אנו נמנעים מלשבש אותם גם שייכת למצוקת ההישרדות הקיומית של פעם וגם מופעלת על ידי טריגרים מודרניים כמו דיס-לייק על פוסט בפייסבוק. מבאס, כן, אבל לא מסכן חיים.

דבש ולימון ללב דחוי

במקום להצטייד במשככי כאבים, אם כן, וינש מציע כמה רעיונות שמתבססים על היכרות עומק עם תחושת הדחייה: מחקר שנערך בבני נוער גילה שדחייה מעוררת גלי כעס ואגרסיות ומעלה את הסיכוי לאלימות, בעיקר כלפי עוברי אורח תמימים. בהיעדר חוליה חלשה אחרת, דחייה נמצאה כמניעה להרס עצמי. מחשבות דורסניות, תחושת דכדוך וחוסר מוטיבציה. כדי להימנע מתופעות הלוואי האלו, קודם כל "נסו ליצור קשר ולהימצא בחברת אוהבים או אנשים שמעריכים ומקבלים אתכם ואליהם אתם חשים זיקה", הוא כותב. יצירת מצבים שמגבירים את תחושת השייכות נמצאה כמרגיעה כאב רגשי שלאחר דחייה.

לצד תחושת השייכות, כפי שראינו, גם הערך העצמי שלנו סופג מהלומה. מה זה אומר עליי? האם אני לא טובה כפי שחשבתי? האם אני לא מצחיקה או מעניינת מספיק? בבית המשפט הזה האגו שלנו ניצב על דוכן הנאשמים, השופט הוא המיינד שלנו שקובע את חומרת העונש וחבר המושבעים הוא העולם כולו שיכול בהינד עפעף להצביע נגדנו. כפי שהסבירה פרל לגבי רומנטיקה, אנחנו לא יכולים לגרום לאחרים לאהוב אותנו, אבל אנחנו כן יכולים לעזור לעצמנו להמשיך לאהוב אותנו גם כשאחרים כבר לא.

"'אני אטרקטיבי וחיוני' או 'אני עוד אהיה הצלחה מסחררת' הן שתי דוגמאות לאישורים חיוביים שאנחנו יכולים לומר לעצמנו אחרי דחייה, שכמעט בטוח שלא יעבדו. כאשר אמירות נופלות בתוך הגבולות של מערכת האמונות שלנו אנחנו נקבל אותן. כשהן חורגות מגבולותיה ומציעות מידע שאינו אמין מספיק בעינינו, אנחנו פשוט לא נקנה את זה".

אישורים חיוביים הם תרופת הנגד הטבעית שמציע וינש. מה שנקרא, 'להרים לעצמנו'. אך יש דרכים שונות להשתמש בהם ולא כולן מוצלחות. "אני אטרקטיבי וחיוני" או "אני עוד אהיה הצלחה מסחררת" הן שתי דוגמאות של וינש לאישורים חיוביים שאנחנו יכולים לומר לעצמנו אחרי דחייה, שכמעט בטוח שלא יעבדו.

כאשר אמירות נופלות בתוך הגבולות של מערכת האמונות שלנו אנחנו נקבל אותן. כשהן חורגות מגבולותיה ומציעות מידע שאינו אמין מספיק בעינינו, אנחנו פשוט לא נקנה את זה. כדי לשמור על טוב טעם, מציע וינש תרגיל של אישור-עצמי: ערכו רשימה של 5 איכויות בעלות ערך שיש בכם. בחרו אחת מהן וכתבו באופן חופשי פסקה או שתיים שמסבירות מדוע היא חיונית והיכן היא באה לידי ביטוי בחייכם. "זה יזכיר לכם את הערך העצמי שאתם באמת מאמינים שיש לכם", הוא טוען. ולא, אל תעשו את התרגיל הזה בראש. ממש כתבו אותו בעט על נייר. "לעשות את התרגיל בראש זה כמו לחשוב על אוכל ולצפות לשבוע […] לערוך את הרשימה זה כמו להוציא את האוכל מהמקרר ולבשל אותו וכתיבת הפסקאות היא כמו לאכול אותו. זו הדרך שבה אנחנו סופגים את התוכן".

על הבריאות הגופנית שלנו אנחנו משגיחים בלי סוף. אנחנו אקטיביים לגביה: מודדים, משנים ועושים תרגילים. אם נסתגל להתייחס בצורה דומה לבריאות הפסיכולוגית שלנו, מציע וינש, נוכל לחיות ברווחה מנטלית גדולה יותר ואז דחיות מזדמנות יהיו משהו שנוכל לשאת ולהמשיך בדרכנו.

תמונת כותרת: Dorrell Tibbs on Unsplash