האם מציאת תכלית חיינו היא מיתוס?

התשובה הנשית לביטלס התפרקה בשיא, אך חברותיה נותרו מרוצות ומלאות בתחושת הגשמה עצמית. בעצם, רובן. מי שהשכילה לעצב מחדש את מטרותיה המשיכה לחיות בסיפוק. סיפורן מעורר ההשראה מלמד על תפקידה של הגמישות בשמירה על תחושת תכלית ומשמעות לאורך זמן.

תום לב-ארי בייז | 8 דצמבר, 2021

לעיתים נדמה שלחיים שלנו אמורה להיות מטרה אחת ברורה. מעין מטרת-על: תכלית שמאגדת בתוכה את כל מה שיש לנו לתת לעולם ואת כל מה שחשוב לנו בו. אפשר לדמיין אותה כמו ספינת-אם עצומה, כבדה ואיטית שמרחפת בחלל – אם רק נמצא אותה היא תאסוף אותנו אל זרועותיה לחיים מלאי סיפוק והגשמה עצמית. מדי פעם אנחנו שומעים סיפורים על אנשים שהגשימו את עצמם באופן הזה, כלומר שזיהו את הנקודה שאליה הם שואפים להגיע וחתרו עד אליה ללא פשרות. אלו סיפורי הצלחה מסחררים ומעוררי השתאות שלא אחת נוטעים בליבנו תקווה שיבוא יום וגם אנחנו נגלה את הדבר האחד הזה שבשבילו שווה לעשות הכול.

גם סיפורה של להקת הבנות הליבר-בירדס (The Liver Birds) מעורר השראה, אבל בצורה מעט שונה. בסרטו הדוקומנטרי הקצר מראיין בן פרודפוט את שתי חברות הלהקה מרי מק'גלורי וסילביה סאונדרס: הראשונה הייתה בת 16 כשהביטלס הופיעו לראשונה והחליטה שהיא הולכת להקים את התשובה הנשית להצלחה המסחררת שלהם. לא הפריע לה שמעולם לא ניגנה באף כלי. השנייה ידעה דבר או שניים על גיטרה, אבל לאור כפות ידיה הקטנות עשתה הסבה והפכה למתופפת של הלהקה. ההתחלה הלא שגרתית, המוזרה והחיננית הזו ממחישה את נקודת מבטן הייחודית.

"אם אנחנו מסוגלים לשקול מחדש ולרענן את המטרות שלנו בעודנו מנווטים בין אבני דרך משמעותיות בחיינו, נוכל להתקדם לעבר חיים מספקים ובעלי משמעות", כותבת קירה מ. ניומן ב-Greater Good. המשך סיפורן של הליבר-בירדס מדגים באופן מקסים את אמנות גמישות המחשבה הזו: ניכר כי היכולת שלהן להחליף מטרה אחת באחרת, להתגמש אל מול מציאות החיים ולמצוא בכל נקודת זמן את מה שמייצר משמעות, היא שהשאירה אותן מרוצות ומחויכות בעליות ובמורדות.

הליבר-בירדס – מתגלגלות ממטרה אחת לאחרת

ליברפול 1962, מק'גלורי ובת דודתה נכנסות לראשונה בחייהן למועדון מחניק ומיוזע לצפות בהופעת מוזיקה חיה. הביטלס עולים ומק'גלורי נפעמת ומציבה לעצמה מטרה: ככה אני רוצה להיות. השתיים באו מבית ישן וצפוף. זוג הורים, ארבעה ילדים, שלושה סבים וסבתות ודוד אחד – כולם התגוררו יחד בדירת שלושה חדרים. מק'גלורי רצתה להפוך למפורסמת ועשירה כמו הביטלס ולשנות את רווחת המשפחה. בהמשך תכננה להפוך לנזירה ולהקדיש את חייה לנתינה לנזקקים.

השתיים צירפו מטבעות והלכו לקנות כלי נגינה, אך כשהחלו להתאמן גילו שזה לא פשוט כפי שחשבו. לשמחתן, תוך זמן מה, דפקו בדלת ואלרי גל וסילביה סאנדרס, שבאו לבקש להצטרף ללהקה. הבנות התוודו בחוסר יכולתן לנגן אבל זה לא טלטל את שתי חברות הלהקה העתידיות. "אל תדאגו", אמרה ואלרי, "אני אלמד אתכן". בשלב מסוים פרשה בת דודתה של מק'גלורי ואת מקומה תפסה גיטריסטית וזמרת חדשה: פאמלה בירץ'. הן התאמנו שעות על גבי שעות, כתבו ושרו והחלו להופיע על במות מקומיות קטנות. הרביעייה צברה תנופה ואספה קהל, ובמקביל התלכדה לכדי קשר משמעותי: "הפכנו לחברות הכי טובות ונהנינו מכל רגע", הן מתארות.

"עצם השיח על מה שחשוב לנו בחיים כשלעצמו כבר מגביר את תחושת התכלית הכללית. וזה עוד לפני שבכלל גיבשנו מטרה או עשינו צעד אחד לעברה".

בשלב הזה הביטלס הופיעו בשטוקהולם ובהמבורג. "אם ככה, גם אנחנו רצינו", מספרת מק'גלורי, ששאפה לתהילה דומה לזו של להקת הבנים המקומית המקבילה. זה נשמע מופרך, אך אלו היו שנותיהם הראשונות של הביטלס, לפני שהפכו לשם דבר. ובכן, אחרי שחברו אל בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס דאז, והספיקו גם להיפרד ממנו כידידות, הגיעו הארבע להמבורג ונחלו הצלחה ענקית. הן הופיעו ברחבי גרמניה ואחר כך ברחבי אירופה, ניגנו לצד אגדות רוק כמו הרולינג סטונס, הקינקס וג'ימי הנדריקס וצולמו לתוכניות הטלוויזיה הכי חמות של התקופה.

ואז סאנדרס נכנסה להיריון וסבלה ממורכבויות בריאותיות שאילצו אותה לנוח. המטרה החדשה שלה היתה להביא את הילד הזה בבטחה לעולם. וכך עשתה. גל התאהבה בבחור גרמני בשם סטפן, שנסע אליה מגרמניה כדי להציע לה נישואין ועבר תאונת דרכים שהותירה אותו משותק בחצי מגופו. כשהשתחרר מהאשפוז התחתנו השניים וגל עברה לחיות איתו ולטפל בו לשארית חייו. נותרו מק'גלורי ובירץ'. השתיים המשיכו להופיע עוד קצת ביחד עם שתי מחליפות אך למק'גלורי היה ברור שזה כבר לא זה. "תחושת השייכות שחיברה אותנו והפכה את זה לכיף כבר לא הייתה. החלטנו שזה הזמן לעצור", היא אומרת.

זהות דינמית משמרת תחושת תכלית יציבה

אחרי הפירוק פגשה מק'גלורי בחור צעיר, שלימים יהיה בעלה, והחליטה לוותר על חלום ההתנזרות ולהקים משפחה. בירץ' לעומת זאת, הייתה היחידה מבין חברות הלהקה שלא הצליחה לייצר לעצמה אופק חדש ולהתגבר על הפרידה. האבל המתמשך הוביל אותה להתמכרות לסמים ולאלכוהול, ובימיה האחרונים ישבה איתה מק'גלורי והזכירה לה את הרגעים היפים שהיו להן יחד. בני זוגן של מק'גלורי וסאנדרס נפטרו בערך באותה שנה ומאז חיות השתיים בסמיכות זו לזו. "היינו הליבר-בירדס", אומרת סאנדרס בהתרגשות. "מעולם לא הפכנו למפורסמות כמו הביטלס אבל התחלנו כחברות וסיימנו כחברות".

לדברי ניומן, תחושת התכלית היא תגובה כימית שמתרחשת במוחנו כשהכישורים שלנו נפגשים עם צורכי העולם. ככל שהמגוון רחב, כך גם פוטנציאל ההגשמה. וגרנדיוזיות היא לא הכרחית, כפי שמדגימות ארבע החברות. כל איכות שלנו שבאה לידי ביטוי ומימוש יכולה לייצר תחושה של משמעות, בתנאי שנעריך אותה ואת ערכה עבור העולם. ייתכן שדווקא שיחקה לטובתן העובדה שעד לרגע הקמת הלהקה הבנות לא החזיקו באמתחתן יכולות נגינה מהוללות. אולי בשל כך הן לא נאחזו חזק מדי באף כישור, רעיון או מטרה ואפשרו לתחושת התכלית שלהן לשאוב כוח מסל רחב של אפשרויות. פעם מעצם הנגינה והלמידה של משהו חדש, פעם מהתהילה והפרסום, פעם מהחברות שנוצרה ביניהן ופעם ממערכות היחסים שרקמו מחוץ ללהקה.

"אלו שהמשיכו לתחזק תחושת משמעות עשו זאת הודות לגמישות מחשבתם […] הם נשארו פתוחים לחוויות חדשות בזמן שחייהם השתנו […] הם אלה שמסוגלים להבין שתפקידם בעולם משתנה ללא הרף"

גיל הפרישה נחשב לאחת התקופות המאתגרות ביותר מבחינת תחושת תכלית. על-פי ניומן, אם התמזל מזלנו מצאנו את ה'לשם מה' שלנו בבגרות, לרוב מדובר בקריירה משמעותית או בגידול ילדים. שני היבטים אלו מקבלים תפנית בלתי נשלטת בשלב הזה בחיים: הקריירה מסתיימת. מי שיכול מושך עוד כמה שנים או ממשיך בהתנדבות אבל אט אט גם זה נפסק. והילדים? לרובם כבר יש ילדים משל עצמם. הם עוזבים את הקן המקורי ומקננים, במקרה הנוח, באותו אזור חיוג. ניומן מציגה מחקר שבו רואיינו נשים בגילאי 61-70 בנוגע לתחושת התכלית בחייהן. מסתמן שאלו שהגיעו לגיל הפרישה והפנו את המשאבים פנימה לרכישת כישורים חדשים, לפתירת פלונטרים רגשיים ארוכי שנים או לתהליכי התפתחות אישיים אחרים, היו אלו שהצליחו לשמר או להגביר את תחושת התכלית.

גם בגילאים מבוגרים יותר נמצאו מסקנות דומות. מחקר אחר שהיא מתארת עקב אחרי 6 מבוגרים ניו-יורקרים בגילאי 85 ומעלה למשך שנה: "אלו שהמשיכו לתחזק תחושת משמעות עשו זאת הודות לגמישות מחשבתם […] הם נשארו פתוחים לחוויות חדשות בזמן שחייהם השתנו […] הם אלה שמסוגלים להבין שתפקידם בעולם משתנה ללא הרף". סאנדרס ומק'גלורי, אם כן, הן דוגמה חיה לתרגול של תפיסה דינמית לגבי מה מגדיר אותנו ומה חשוב בעינינו.

ולקינוח, אנקדוטה מחקרית משמחת שמציגה ניומן בנושא: עצם השיח על מה שחשוב לנו בחיים כשלעצמו כבר מגביר את תחושת התכלית הכללית. וזה עוד לפני שבכלל גיבשנו מטרה או עשינו צעד אחד לעברה.

פיתוח זהות ותכלית הם שני תהליכים השלובים זה בזה. אנחנו מגדירים את עצמנו על סמך היכולות שלנו והתפקידים שלנו בעולם ומתוך אלו אנו מעצבים את המטרות שלנו – שהגשמתן מספקת לנו תחושת משמעות. אם נתרגל כבר מגיל צעיר הגדרה עצמית שאינה מוצקה מדי, כזו שמתעצבת קצת אחרת בכל תקופת חיים, ונתאמן בזיהוי מטרות קטנות וגדולות כאחד, אנחנו צפויים להתמודד טוב יותר כשהדברים משתנים ללא שליטה.

תמונת כותרת: Tim Mossholder / Unsplash