כשהראש והבטן בהלימה הכול טוב ויפה, אבל לא אחת נוצר קונפליקט בנוגע להחלטה שיש לקבל. האם להקשיב לבטן שמאותתת שנעצור או שאלו פחדים ברי פתרון ותו לא שמשאירים אותנו במקום? האם להקשיב לראש שאומר שזה הדבר ההגיוני לעשות או שלא כל מה שהגיוני הוא דווקא נכון עבורנו ברגע זה?
התאהבתם. אחרי כל כך הרבה זמן שחיכיתם לפגוש מישהו שיצית את הלב. והנה התחיל השיח לגבי מעבר לדירה משותפת. על פניו, למה לא? החברים מעודדים, כולם כבר רוצים לראות אתכם מוצאים את המנוחה והנחלה (וגם אתם, כן?), ההורים מתרגשים, אבל משהו עוצר בעדכם. האם אלו החששות הטבעיים שכרוכים בשינוי? האם זהו הפחד מהתלות הצפויה אחרי שכבר התרגלתם לאוטונומיה מוחלטת? או שאולי אתם לא בעניין כמו שחשבתם? אולי זו הבטן מתריעה שעמוק בפנים אתם מרגישים שזה לא הבנאדם הנכון? שזה הולך להתפוצץ לכם בפנים?
מה עושים כשהראש אומר כך והבטן אומרת אחרת? שאלת מיליון הדולר, יש מי שיגידו. תחושת בטן או אינטואיציה היא אחד הכלים החשובים שמשרתים אותנו. כשכל הנתונים פרושים על השולחן והכף נוטה באופן מובהק לצד אחד, הראש בוחר בקלות. אך לעיתים קרובות – זה לא המצב. המשתנים סמויים מהעין, החישוב המשוקלל נח על 50% או שהאופציות רבות מספור. שם נכנסת האינטואיציה. מעין ידיעה פנימית אינסטינקטיבית שמנחה אותנו כשאנחנו לוטים בערפל. אבל מאיפה מגיע אורו של המגדלור הזה? האם זהו החוש השישי שלנו? מעין חיבור בלתי מוסבר לאינפורמציה שמסתובבת ביקום או קליטה על-שכלית שמצילה אותנו כשאנחנו ניצבים בפני מצב חדש לחלוטין, חסרי ניסיון והכשרה? ומה בנוגע לאזעקות השווא של האינטואיציה?
בכתבה שפורסמה ב-Thrive Global מסבירה מליסה צ'ו כי ככל שנתרגל משהו, כך תתחזק האינטואיציה שלנו לגביו. היא מספרת על ניסוי מפורסם שבדק את ביצועיהם של שחקני גולף מתחילים ומקצועיים, פעם אחת כשהם משחקים בצורה אינסטינקטיבית ופעם שנייה כשהם משחקים בצורה שקולה ורציונלית. הסתמן כי עבור השחקנים הצעירים, חסרי הניסיון, הראש שיחק טוב יותר ואילו עבור המומחים – הבטן. לדבריה, מדובר בשתי מערכות חשיבה שונות שלכל אחת מהן איכויות ונקודות תורפה משלה. כשאנחנו מתחילים במשהו עלינו להסתמך על הרציונל, מציעה צ'ו, וכשאנחנו כבר שוחים בו, אפשר להעביר הילוך לפעולה אינטואיטיבית. "אחרי הכול, אם עשית משהו אלף פעם, אתה כבר יודע מה לעשות".
האם סביר לומר שרק למומחים יש תחושת בטן ששווה קשב? שהאינטואיציה היא חישוב סופר מהיר של כל הנתונים ולכן ככל שמישהו יותר בקיא במשהו, כך תהיה המסקנה שלו מדויקת יותר? איך זה מתיישב עם התפיסה הרווחת כי דווקא במקומות הלא מוכרים, החדשים והטריקיים אנחנו נעזרים בה?
אם אנחנו מומחים בתחום, האם זו אינטואיציה או טייס אוטומטי? צילום: Russ Heinl / Shutterstock
כדי לעשות קצת סדר בבלגן ראיינו את ד"ר לימור נדב-גרינברג, פסיכולוגית ויועצת ארגונית. לדבריה, בתהליך קבלת החלטות אנחנו נעזרים בשתי מערכות: בעגה המקצועית נהוג לקרוא להן מערכת מספר 1 ומערכת מספר 2. "הראשונה היא מערכת של ביג דאטה", מסבירה נדב-גרינברג. היא אוספת המון מידע תוך שבריר שנייה ומייצרת מסקנות גסות ומיידיות. "ראף אנד דירטי", במילים שלה. היא מערכת לא מודעת ובלתי נשלטת, ואולי מתוך כך היא נתפסת עבור רבים כחוש שישי או מנגנון על-שכלי. השנייה, איטית ורציונלית אשר צורכת הרבה יותר אנרגיה. היא מחשבת, מנתחת, נותנת משקלים ומעריכה השלכות. היא הפקיד הרציני והחיוני של העסק שלנו שלפעמים גם אוכל לנו את הראש עד התשה.
לא על כל דבר מעירים את אמא
החיים שלנו מורכבים מאינסוף החלטות קטנות. איפה לשבת? לפתוח חלון או להדליק מזגן? לאכול עם כף או מזלג? איזה תחתונים לשים הבוקר? רובן מתקבלות מבלי שבכלל נרגיש שהתלבטנו על ידי מערכת מספר 1, וטוב שכך. אם היינו צריכים לשבת עם הפקיד היסודי שלנו לגבי כל צעד היינו נותרים עומדים עד שכל הכיסאות בחדר ייתפסו.
מכורח היותה בלתי מודעת ומהירה כל כך, מערכת מספר 1 מעבירה אלינו מסרים בצורה תחושתית, ובשל אופיים לא מפליא שהם מורגשים בגוף. בום, הבטן אומרת לעצור. מבט חטוף, והגוף בוחר להתיישב ליד החלון. אנחנו לא יודעים למה, אין כתוביות, רק ידיעה אינטואיטיבית של מה כדאי ומה לא.
בנוסף, כחלק מהכישרון יוצא הדופן שלה לחלוש על מאגר עצום של מידע בהינד עפעף, היא רצה במקביל גם אחורה בזמן וגם ב-360 מעלות בהווה: עוברת על ניסיון העבר שלנו וקולטת רסיסי מידע חושי מכל פינה בחלל. זה יכול להיות ריח גוף מרתיע או מושך, רעידה קלה באדמה, מצמוץ אחד מהיר מדי של האדם שמולנו או קבוצת ציפורים שעזבה שיח בבת אחת. לא משהו שאנחנו יכולים לשים עליו את האצבע, אלא מידע שאולי רק בדיעבד נגלה שסייע לנו בקבלת ההחלטה.
"לא חסרים סיפורים על מפקדי צוות כיבוי אש שבן רגע וללא סיבה ברורה לעין החליטו להוציא את אנשיהם ממבנה בוער. שנייה אחר כך קרסה הקומה לתוך המרתף, שאיש לא ידע שגם הוא עולה בלהבות".
"לא חסרים סיפורים על מפקדי צוות כיבוי אש שבן רגע וללא סיבה ברורה לעין החליטו להוציא את אנשיהם ממבנה בוער. שנייה אחר כך קרסה הקומה לתוך המרתף, שאיש לא ידע שגם הוא עולה בלהבות".
לא חסרים סיפורים על מפקדי צוות כיבוי אש שבן רגע וללא סיבה ברורה לעין החליטו להוציא את אנשיהם ממבנה בוער, מספרת נדב-גרינברג. שנייה אחר כך קרסה הקומה לתוך המרתף, שאיש לא ידע שגם הוא עולה בלהבות. היכולת של מערכת מספר 1 לקלוט מידע חושי בלתי מודע מסבירה את היותה מדויקת יותר כשאנחנו למודי קרבות אך גם פעילה ורלוונטית עבור ילדים או מבוגרים חסרי ניסיון שנתקלים לראשונה בגירוי זר. היא אולי לא חוש שישי אבל היא בהחלט התחום המסתורי והמופלא של חמשת החושים שלנו.
"רוב הזמן האינטואיציה שלנו מדויקת. המסקנות והפרשנויות שלה מוכיחות את עצמן כנכונות", מסבירה נדב-גרינברג, אחרת לא היינו משתמשים בה כל כך הרבה. אבל, יש לומר, כמערכת שעובדת בזמן קצוב עם עומס יתר של אינפורמציה, שפעמים רבות כוללת מידע מוטה שמועבר אלינו מהסביבה, גם האינטואיציה שלנו עושה הערכות שגויות. אם המידע שאני צורכת מגיע בעיקר מהחדשות ובאופן קבוע, אני עלולה להסתובב עם תחושת בטן חזקה שסוף העולם מגיע. אם כל החיים טפטפו לי שגבר צריך לדעת לתחזק את הבית, אני עלולה להימנע מלעבור לגור עם אהבת חיי בעלת הידיים השמאליות מבלי בכלל להבין שזה שורש העניין. והוא פתיר, לרוב הדעות.
כשמגיעה קריאה פנימית לברוח. צילום: Gwendal BAR / Unsplash
מצוותים את הראש לבטן
במילים אחרות, טוב שיש לנו שתי מערכות פעילות. "אם שני הרשמים של מערכת אחת ומערכת שתיים בהלימה, הכול בסדר, קל לי מאד לקבל את ההחלטה", מסבירה נדב-גרינברג. "מתי אני בקונפליקט? כשמערכת אחת אומרת לי X והשנייה אומרת לי Y". כשזה קורה, היא מציעה לנו לגייס את מערכת 2 כדי לנתח את הרושם של מערכת 1. אפשר להסתכל על זה כך: מערכת 1 היא מודיעין השדה שלנו, שמתריע כשיש לו חשד, ומערכת מספר 2 שולחת את המאבטחים לשטח לבחון אם מדובר באירוע אמת או התרעת שווא.
לפעמים נצליח בדיעבד לגשת למידע התת-מודע שאספה האינטואיציה. כמו אותו כבאי שהבין רק בזמן השחזור שייתכן שהרצפה חרקה קצת תחת רגליו וכי עוצמת הריח השרוף שהריח לא תאמה את היקף האש שראה לנגד עיניו. אם הבטן עוצרת אותנו ממעבר לדירה משותפת עם בחירת ליבנו נוכל לשבת לשיחה כנה עם הפקיד החרוץ שלנו ולבחון: האם תמיד נמנענו משינויים ואולי זה המעבר עצמו שמרתיע אותנו ולא בהכרח הבחירה הספציפית הזו? האם זה הפחד מהעומס הלוגיסטי של הצעד או אולי מהסיכוי הקיים לכישלון הקשר והפרידה שעלולה להתרחש?
"אם שני הרשמים של מערכת אחת ומערכת שתיים בהלימה, הכול בסדר, קל לי מאד לקבל את ההחלטה. מתי אני בקונפליקט? כשמערכת אחת אומרת לי X והשנייה אומרת לי Y. כשזה קורה, כדאי לנו לגייס את מערכת 2 כדי לנתח את הרושם של מערכת 1".
נדב-גרינברג ממליצה לבנות טבלה של עלות מול תועלת ולתת לכל היבט משקל סובייקטיבי. "אין קוק-בוק שעוזר לנו לדעת בצורה חדה ומדויקת מה נכון ומה לא. התשובה היא תמיד סובייקטיבית". רק אנחנו יכולים לחשב באופן משוקלל את מכלול ההיבטים ולהבין מה יותר נכון עבורנו. אם הצלחנו לפרוט את הפחדים ולתת להם מענה ששכנע את הבטן שהכול יהיה בסדר, גם אם לא יהיה בסדר, מה טוב. הרבה פעמים אנחנו עושים את השיחה הזאת בצורה טבעית והיא באמת פותרת את הקונפליקט. אבל מה אם הבטן לא משתכנעת? לגישתה של נדב-גרינברג, אם המערכת הרציונלית מחליטה שאין סכנה אבל האינטואיציה מתעקשת ולא משחררת, יכול להיות ששווה להקשיב לה. בעיקר אם מדובר במקרה נקודתי וההפסד לא כזה גדול. אולם, אם באופן עקבי המערכת האינטואיטיבית דוחפת אותנו להימנע מדברים שהמערכת הרציונלית מבינה שההימנעות מהם אינה מוצדקת – חשוב שנקשיב לראש שמעודד אותנו להתמודד עם הפחדים המעכבים. "בשורה התחתונה", היא חותמת, "כן, חשוב להקשיב לאינטואיציות שלנו, אבל לא להישען עליהן בלבד".
תמונת כותרת: msgrafixx / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מחקרים מדעיים: החוש השישי אכן קיים
בחזרה לאינטואיציה - 9 שלבים במסע ההתקרבות אל תחושת הבטן: חלק א'
מהו סגנון קבלת ההחלטות של ילדיכם וכיצד לעזור להם להוציא ממנו את המיטב
עוד מרדיו מהות החיים:
מופע הרדיו של גוטליב וברובינסקי: יעל טל וירון ברובינסקי משוחחים לעומק על אינטואיציה
