מדוע אנחנו נמשכים אל זרים ונרתעים מהם בעת ובעונה אחת?

האמרה המוכרת "כאן אין זרים, רק חברים שטרם הכרנו" מתנוססת מעל פתחם של מספר בתי קפה ברחבי העולם. אם חברויות שנוצרו ממפגש אקראי כל כך נפוצות, מדוע אנחנו לא ששים לאינטראקציות עם זרים?

תום לב-ארי בייז | 15 נובמבר, 2021

אתם בתור לקופה, על ספסל בפארק או ברביעייה ברכבת ומישהו שאתם לא מכירים לוכד את תשומת ליבכם. אולי זו בחורה בגילכם שסגנון הלבוש שלה מזכיר את שלכם, אולי זה אדם מבוגר מכם שמשהו בעיניו הטובות כמו קורא לכם להתקרב או אפילו אישה – ללא כל סממן יוצא דופן – שפשוט מעוררת בכם רצון לתקשורת. בערך באותה המידה שאתם כמהים לזרוק איזה 'היי' ידידותי, אתם גם נרתעים ממה שזה עלול לייצר. מי יודע איך הם באמת או כיצד תתקבל הושטת היד הזו?

התחושות המעורבות הללו כה נפוצות כך שוודאי לא תופתעו לגלות כי עוד בתקופת יוון העתיקה העניקו להן שם. "פילוקסניה"(philoxenia), מסביר הפילוסוף ויל בקינגהאם ב-Psych, מתארת את המשיכה לכל מה שזר, שונה ואפילו מוזר בעינינו, ואילו "קסנופוביה" מתארת את הרתיעה והפחד מהם. מדבריו עולה כי גם היצר ההגנתי שמונע מאיתנו לגשת ולהיפתח בפני אדם שמעולם לא פגשנו לפני, וגם אותו רעב ליצירת קשר עימו, נובעים מאותה השאלה: האם וכיצד המפגש הזה ישנה אותנו?

בסיפור של בקינגהאם, הייתה זו בחורה צעירה שאספה תרומות מחוץ לתחנת הרכבת ששינתה משהו בתפיסה שלו. באותה תקופה היה שרוי באבל קשה. זוגתו אלי נפטרה ממחלה והאובדן הותיר אותו כמו צף בחלל ללא אחיזה. "זה היה כאילו שגם החיים כפי שהיו עד כה וגם החיים כפי שיכלו להיות – אבדו ביחד איתה", הוא מספר. בלי עבר ובלי עתיד נותר רק ההווה ובדיוק בנקודה הזו, דווקא זרים יכולים להוות נחמה גדולה.

אנשים זרים הם כמו חלונות בזמן. אין לנו עבר איתם ולא בהכרח עתיד. לא ציפיות ולא אכזבות, רק פוטנציאל לשותפות ברגע הזה. הם נמצאים כאן ועכשיו ובעוד כמה רגעים כנראה שנתפצל וכל אחד יחזור לעולמו. דווקא משום כך ערכם כה ייחודי.

לשים את הלב בידיים זרות

הצעירה פנתה אל בקינגהאם וביקשה דקה מזמנו. לקחו לו כמה שניות להבין שהיא מגייסת כספים עבור מחקר בנושא סרטן השד. אותה מחלה שעימה התמודדה אהובתו. "לרגע הייתי משותק", הוא כותב, "הגרון התכווץ, חשתי משהו קרוב לאימה. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריך". כשהיא שאלה האם הוא מכיר את הנתונים לגבי המחלה עמד לשקר ולמצוא דרך להתאדות מהאזור. אבל אז, בשבריר שנייה, הוא החליט להגיד את האמת הכואבת. "כן, זוגתי מתה בהוספיס בשבוע שעבר", הוא אמר והישיר מבט כן אל עיניה הזרות. הבחורה הצעירה עצרה לרגע, כמו נתנה למידע לחלחל פנימה, ואז שאלה: מה היה שמה?

אם הוא עצמו עשה צעד אמיץ והניח את האמת הפגיעה שלו בידיים זרות, תגובתה של המתרימה כמו השוותה והעלתה. היא לקחה את ההזמנה וצעדה פנימה אל תוך סיפורו האישי. "אלי", ענה, והיא בתגובה חייכה, הושיטה את ידה לגעת בזרועו ואמרה: אתה נראה כמו מישהו שצריך חיבוק. "היא כרכה את זרועותיה סביבי ולחצה בחוזקה. זה היה חיבוק של סולידריות. הכרה משותפת בקושי החיים", הוא כותב.

"הזדמנויות אינן מרחפות כמו עננים בשמיים, הן קשורות לאנשים. אם אתה מחפש הזדמנות […] אתה בעצם מחפש אדם".

ערוץ החדשות ההודי In Goa מציג סדרת מחקרים שעוסקים באינטראקציה עם אנשים זרים. אחת ממסקנותיהם הסטטיסטיות היא שאם אנחנו מחליטים ללכת על זה ולשתף משהו אינטימי ובעל משמעות עבורנו, רוב הסיכויים שהאדם מולנו ישתף משהו אינטימי ובעל משמעות בתמורה. חיבוק הוא דוגמה לא שגרתית אך מתאימה לכך.

כשאנחנו שמים מבטחינו בידיו של אדם זר אנחנו יכולים לגרום לו להרגיש בעל ערך. בין אם ההשפעה החברתית היא גדולה או קטנה, לטוב ולרע, דעתם של אחרים לגבינו משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. כך, כשאנחנו סומכים על האדם שמולנו ומאמינים ביכולת שלו להיות לנו לשותף, הוא עשוי להתגייס ובאופן אוטומטי להפוך רגיש ומסוגל להתמודד עם השיתוף. באותה צורה, גם אנחנו מרגישים בעלי ערך ברגע שהוא נענה ומשיב לנו בשיתוף משלו.

לפעמים לוח שחמט, כלב או ילד הופכים לפלטפורמה להפיכת זרים לחברים. צילום: Nicolas HIPPERT / Unsplash

הפער בין איך שאנחנו מדמיינים שהשיחה תהיה ובין איך שהיא בפועל

מחקרים עדכניים ש-In Goa מציגים מתבססים על מחקרי עבר שהוכיחו כי המפגש עם זרים מייצר תחושות של רווחה וסיפוק. עתה ביקשו החוקרים להבין, בהתחשב במידע, מדוע אנחנו עושים את זה כל כך מעט? אם שיחות חולין עם זרים – ועוד יותר מכך שיחות עומק – מיטיבות עימנו ומעוררות בנו תחושות של שייכות, חיבור והנאה, מדוע אנחנו לא יוזמים שיחות כאלו עם אנשים ברחוב על בסיס יומיומי?

מסקנתם בעניין היא נוכחותן של ציפיות לא תואמות מציאות. באופן שיטתי, כל הנבדקים בכל הניסויים הופתעו לגלות כי "לשותפים שלהם לשיחה היה אכפת יותר ממה שהם ציפו". הם העריכו שכשישתפו את הנבדק האקראי השני במשהו אישי הם "יפגשו מבטים ריקים ושתיקה", אך נבואתם התבדתה. אם לכל הנבדקים היו חוויות עבר כושלות במפגשים ראשוניים, אולי לא היה נכון לקרוא לכך ציפיות שאינן תואמות את המציאות. אך מדבריהם של החוקרים עולה כי זהו אינו המצב. כאילו קיים מנגנון כלשהו שעל אף ניסיונות עבר מוצלחים מייצר אצלנו ציפייה שגויה שיצירת קשר עם אדם זר תוביל לתחושת אי-נוחות וחוסר הבנה.

"מהר מאד התחוור לי שישנם כל כך הרבה חלקים בנו שנחשפים רק כשאנחנו נפגשים עם מישהו חדש".

גם הבלוגרית מדלן דור ציפתה כי רוב המפגשים שתיזום עם אנשים זרים יישארו שטחיים, מביכים ומגושמים. דור הציבה בפני עצמה אתגר שנולד מהסקרנות לגלות מה יקרה אם היא תצא מאזור הנוחות של מעגל החברים הקבוע שלה. במשך שנה שלמה דאגה להיפגש לפחות אחת לשבוע עם אדם זר. כדמות מוכרת ברשתות החברתיות ובעלת מאגר הגון של עוקבים, "מציאת אדם חדש שאוכל לפגוש בכל שבוע הגיעה בקלות", היא מספרת. "בשנה אחת הכרתי 78 אנשים חדשים, כלומר, ממוצע של 1.5 בשבוע".

דור נהנתה לגלות שרוב השיחות העמיקו, ולא נשארו בגובה קורות החיים, ואף כי חלק נכבד מהן התפתחו לקשרים ארוכי טווח מסוגים שונים. "הופתעתי לטובה מהמהירות שבה יכולות להיווצר חברויות בין שני זרים", היא כותבת ומספרת כי אחדים מהם הפכו למשתפי פעולה מקצועיים שאיתם היא יוצאת מדי פעם לשתות קפה ולדבר על רעיונות לכתיבה, עם כמה נקבעו דייטים רומנטיים להמשך, אחרים הפכו לחברים טובים ואחד אפילו הפך לשותף לדירה.

לפגוש את עצמנו דרך זוג עיניים חדשות

למרות שהמחקרים מראים שאנחנו נוטים להתעלם מהעובדה הזו, פוטנציאל ההזדמנויות שטמון בכל מפגש חדש אינו מפתיע או מטלטל. "הזדמנויות אינן מרחפות כמו עננים בשמיים", מצטטת דור את היזם בן קסנוצ'ה, "הן קשורות לאנשים. אם אתה מחפש הזדמנות […] אתה בעצם מחפש אדם". מה שכן מרענן ומעניין הוא התובנה שאליה הגיעה דור: "מהר מאוד התחוור לי שישנם כל כך הרבה חלקים בנו שנחשפים רק כשאנחנו נפגשים עם מישהו חדש".

כשאנחנו משוחחים עם זרים על נושאים שמטרידים אותנו אנחנו עשויים לזכות בזוויות הסתכלות שלא היינו מעלים על דעתנו. נכון, אנחנו עלולים גם לקבל תגובות מיותרות או מעכבות, אבל כגודל הסיכון גודל הרווח. השאלות שהם ישאלו והמסקנות שיהיו להם נובעות מחוויות החיים שלהם, מהכלים שברשותם ואף מאישיותם השונה משלנו או של אלו שסובבים אותנו. כשאנחנו משוחחים עם אותו מעגל קרובים מצומצם, באופן מסוים אנחנו כמו פותחים את דלת המקרר חמש פעמים בשעה ומקווים לראות שצץ שם מזון חדש יש מאין.

אנשים זרים, אם כן, הם בעלי ערך בשני נתיבים. הם יכולים להיות הזדמנות להצצה רגעית ולא מחייבת אל מי שאנחנו בעיני אדם חדש, והם יכולים להיות הזדמנות לקשר מתמשך שמתגמל לאורך זמן. אם הם התחילו באחד והפכו לאחר, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מגששים שוב אחר עיניים זרות. אל דאגה, יש כאלו בשפע.

אז האם וכיצד ישנה אותנו המפגש עם אדם זר? רוב הסיכויים שהוא ישנה. ההשתנות עצמה היא שמרגשת ומפחידה כמעט באותה המידה. אנחנו כמהים להתפתח ולהשתחרר מחלקים בעצמנו אך גם נאחזים בהם ורוצים לשמור אותם מכיוון שככה אנחנו כבר מכירים את עצמנו. מי נהיה אם מישהו שאנחנו לא מכירים יגרום לנו להתאהב או לשנות משהו מהותי בחיינו? מי נהיה אם השיקוף שנקבל יראה לנו משהו שאנחנו כבר כל כך הרבה זמן נמנעים מלראות? ובכן, מהמחקרים עולה כי במידה שאנחנו מעדיפים לא לצאת עכשיו לדרך לא נודעת, גם שיחת חולין קלילה ולא מחייבת תעלה את תחושת האמון שלנו (ושל האדם שמולנו) בעולם. וכן, זה שיושב לידנו באוטובוס כנראה מעוניין לתקשר בדיוק כמונו. וגם אם לא, זהו עדיין הימור משתלם.

תמונת כותרת: Deva Darshan / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

4 סיבות מדוע כדאי לצאת ולפגוש אנשים מתרבויות שונות

https://www.eol.co.il/articles/719