דברו אליי במטפורות – כיצד לשנות את הסיפורים שתוקעים אותנו בחיים

מטפורה היא מעין תמונה מנטלית, וכמו כל תמונה גם היא שווה אלף מילים. הקפסולות הדחוסות הללו של משמעות משמשות אותנו הן בתקשורת היומיומית והן בעיצוב הדימוי העצמי. כיצד ניתן לרתום את כוחן התיאורי להגברת הרווחה בחיינו?

טור אורח מאת שיר שוורץ | 10 נובמבר, 2021

הם התחילו את הטיפול בשעה היעודה. הוא ישב מולה משוכל רגליים, מדי פעם גירד בברכו, ואת המים שטפטפו מהמקלחת בחדר הסמוך שמעו שניהם היטב.

שולמית המטפלת היטיבה את משקפיה כדי לראותו. סמוק כולו, ישב מולה נבוך, שותק.

היא ניסתה שאלות שונות. אגביות. היכן קנה את הנעליים היפות, איזה ספר הוא קורא עכשיו. אבל הוא קפץ את פיו ונשאר דומם. שתיקתו, כך נדמה היה לה, צועקת, צועקת את מה שאף מילה לא יכולה להביע.

"הוא תמיד שותק", אמרה לה אימו בטלפון. בבית שותק, בעבודה שותק, רק ליד אחותו הקטנה מדבר פתאום, צוחק, שר לה שירים. הפכנו למשפחה שצועקת ומדברת, סיפרה אימו, בגללו. כדי לחפות על השתיקה שלו, אנחנו כל הזמן מדברים.

לפתע בלי ממש לדעת או להתכוון לכך, הוציאה שולמית פתקים שעליהם היו כתובים ביטויים כמו: 'יוצא מכליו', 'עלה נידף ברוח', 'על גג העולם', וגם פתקים חלקים. היא פיזרה אותם על שולחן העץ שחצץ בינה לבין תמיר, בעודו עוקב בערנות אחר מעשיה.

הוא הביט בקלפים שוב ושוב ואז הוציא בשתיקה פתק לבן ורשם עליו: 'מרגיש'.

המטפלת נטלה לידיה פתק אחר, חשבה לרגע ואז כתבה 'וזה מרגיש כמו?' תמיר שלף פתק לבן חדש ורשם: 'הגיהינום'. המטפלת נאנחה. הם התחילו לשחק.

חצי שנה שוחחו שניהם במטפורות ובמילים כתובות. בחודשים האחרונים הפך הדיאלוג לשיח של ממש במילים כתובות, בשירים, בסיפורים, בגזירת מילים מעיתונים.

אבל מטפורות לא שמורות באופן בלעדי לעולם הטיפולי. כמעט כולנו עושים בהן שימוש יומיומי בשפה ככלי לביטוי רגשי ותקשורת. השימוש במטפורה מאפשר לנו לתקשר את רגשותינו בצורה שמתעלה מעבר למסר כפשוטו, כשהשפה הרגילה כבר לא מספיקה כדי להעביר את עוצמת הרגש: 'אני על סף תהום', 'פיו הפיק מרגליות', 'ליבה לב אבן'. מטפורה היא משמעות הגדולה מסך חלקיה.

ואולם, במצטבר, כוחה של מטפורה לא מוגבל למסר חד-פעמי או לרגש חולף. יש בה אפילו כדי לשנות את סיפור חיינו.

הסיפור על ילדת הקינמון

רובנו חיים סיפור עבר אחד, זאת למרות שעברנו אינו ליניארי ויש סיפורים רבים באמתחתנו. אבל אנו דבקים בנרטיב אחד בלבד וכמעט כל מה שמתרחש בחיינו אנו משייכים לנרטיב זה.

למשל, ילדה שהנרטיב שלה הוא "אני שקופה ולא רואים אותי" עשויה גם בבגרותה להאמין ולדבוק בו. גם אם יצביעו על אירוע שבו הופיעה ליד כל הכיתה, ניגנה ושרה להפליא וקיבלה מחיאות כפיים, היא עדיין לא תעשה שימוש בנרטיב החדש מאחר שהיא מחזיקה עדיין בנרטיב הקודם של: "אף אחד לא רואה אותי". כך שבמקום למצוא את השמחה באירוע שבו השירה שלה זכתה לתהודה רבה, היא עשויה להתמקד באדם האחד שיושב בשורה השנייה, נרדם ולא ראה אותה.

"כמעט כולנו עושים שימוש יומיומי במטפורות בשפה ככלי לביטוי רגשי ותקשורת. השימוש במטפורה מאפשר לנו לתקשר את רגשותינו בצורה שמתעלה מעבר למסר כפשוטו, כשהשפה הרגילה כבר לא מספיקה כדי להעביר את עוצמת הרגש".

בספר אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות הדגימו ויט ואפסטון (הגישה הנרטיבית) שימוש במטפורות בעבודתם עם ילדים, שהצליחו לשנות לא רק את הסיפור שאותם ילדים סיפרו לעצמם, אלא גם לעזור להם לשנות את סיפור הגרעין שמלווה אותם רוב חייהם ומסב להם סבל רב.

למרבה הצער, רבים מהנרטיבים הללו מסיבים לנו סבל. אנו מספרים לעצמנו שאנו לא ראויים, לא מצליחים, לא נאהבים. על אף שאנו מחפשים כמעט תמיד שיקוף של הנראות שלנו מאחרים, אנו שבים מאוכזבים שכן למרות שביקשנו למצוא לעצמנו סיפור או נרטיב אחר מזה שמסב לנו כאב, אנו מקובעים על הנרטיב המוכר לנו מילדות, כמעט בכל אירוע או במפגש חדש עם אנשים.

המטפורה שאנו מחזיקים בראש לגבי עצמנו יכולה להשפיע עמוקות על הדימוי העצמי. קרדיט: canbedone / shutterstock

בסיפורו "ילדת הקינמון" עושה הפסיכולוג והפסיכיאטר מילטון אריקסון שימוש במטפורה על מנת להדגים כיצד ניתן לשנות נרטיב ולהפכו לסיפור חדש ומיטיב. הוא מספר כיצד הגיעה אליו אותה ילדה זועמת בעלת ערך עצמי נמוך, פגועה מהילדים שצחקו על הנמשים שבפניה.

אריקסון, בדרך מקורית, מבלי להפוך את הילדה למסכנה ואומללה, האשים אותה בגניבת קינמון מהמזווה שלו, שאותו פיזרה על פניה. הוא כינה אותה "ילדת הקינמון" ובכך שינה את הסיפור ואף את כותרת הסיפור שנתנה לעצמה. אם עד אז היא הייתה "הילדה עם הנמשים", מאותו מפגש, כאשר סיפרה לחבריה על כך, החלו כולם לכנותה "ילדת הקינמון". כך השתנה לחלוטין הסיפור שהסב לה סבל, ושינה דמותו לסיפור שהפך אותה למיוחדת ויפה בזכות הקינמון שעל פניה.

שיטות טיפול במטפורות

למטפורות יכולות ריפוי והן מסוגלות אפילו ליצור עבורנו מציאות חדשה: כאשר אנחנו משנים את המטפורה ואת התפיסה שלנו אותה, בכוחנו לשנות את החוויה שאנו חווים ועל ידי כך להשפיע על דפוסים, שינויים ותקשורת עם אחרים בחיינו.

"האדם זקוק לחוויה – לא להסבר", אמרה פעם פרידה פרום רייכמן. ד"ר רייכמן, שהייתה מחלוצות הטיפול הפרוידיאני, עבדה עם חולים קשים הלוקים בסכיזופרניה באמצעות ציור פיגורטיבי ובמטפורות כדי להגיע אליהם בשפה שהם עצמם דוברים. היא 'נכנסה' לתוך הסיפור שהם סיפרו על עצמם ודרך המטפורות הצליחה לייצר בקרבם חוויה לא שפתית שניתבה את הנרטיב שלהם על עצמם למקום חדש. מטרתה לא הייתה להחליף את הנרטיב שבו חיו ("סוכנים עוקבים אחריי", "אני רדוף"), אלא להציע עוד אלטרנטיבות לסיפור הקבוע שלהם וכך להראות להם שלאותן עובדות או חוויות חיים עשויות להיות פרשנויות שונות, חיוביות.

המטפורות יוצרות חוויה העוקפת את מחסומי המילים, והיכולת של המטפורה לעקוף התנגדויות בטיפול או הגנות של המטופל מאפשרת חוויה חדשה של שיח תהליכים בלתי מודעים.

שיטות המשתמשות במטפורות כמו ביבליותרפיה, ציור, כתיבה, קלפים טיפוליים וכדומה מאפשרות למטופל ולמטפל לייצר יחדיו חוויה שונה מעט מהשיח הקוגניטיבי המקובל, לדגדג מחשבות, רגשות ואסוציאציות ואף להגיע לאירועי עבר שייתכן כי לא היו עולים כלל בשיח רגיל.

אז כיצד מייצרים חוויה חדשה שכזו?

"כאשר אנחנו משנים את המטפורה ואת התפיסה שלנו אותה, בכוחנו לשנות את החוויה שאנו חווים ועל ידי כך להשפיע על דפוסים, שינויים ותקשורת עם אחרים בחיינו".

אחת מהשיטות שצברו פופולריות בשנים האחרונות היא ביבליותרפיה. אמצעי זה עושה שימוש בשפה ובסיפור בסמלים ובמטפורות במטרה ליצור הזדהות עם דמות בסיפור, וכתוצאה מתבצעת השלכה מעולמנו הפנימי לאותה דמות מבלי להרגיש שאנו בסכנה. אנו יכולים להתחבר לרגשות ולתחושות של גיבור הסיפור ולחוות יחד איתו את הסיפור והנרטיב שלנו.

ניתן לעשות זאת גם באמצעות כתיבה אסוציאטיבית או אינטואיטיבית. הן פותחות עבורנו אפשרות לחוויות אחרות מאלו שהמבקר השיפוטי שבנו מכתיב לנו ביומיום. הכתיבה, בין אם יוצרת או אינטואיטיבית, מאפשרת לכותב להסתתר מאחורי המילים או הדמויות ולהרגיש מוגן מחשיפת יתר. היא פותחת פתח להבעה ממרחק בטיחות ומאפשרת להשליך על השיר, על הסיפור או על הדמויות את רגשותיו, מאווייו ופחדיו ללא חשש.

שיטה נוספת פחות ידועה שהולכת ותופסת תאוצה בישראל, נקראת Voice Dialogue או בעברית "דיאלוג מודע". גם היא משתמשת במטפורות ככלי להבנת הנפש. השיטה מבוססת על האנשת חלקים בנפש האדם: כל חלק בנפש מקבל ביטוי אנושי, לכל חלק יינתן שם (המבקר השופט, הלחצן, הילד הפגוע, השופט) לבוש, מקצוע, נקודת מבט משלו ואף אפשרות לשוחח עימו, לצייר אותו ולהקשיב לו. התפיסה של הדיאלוג המודע היא שככל שנדבר יותר עם אותם חלקים שלעיתים מכבידים עלינו וגורמים לנו לכאב, כך נוכל לרכך אותם. את השיטה הביאה לארץ אורה גבריאלי. לדבריה, יש בכל אחד מאיתנו חלקים מוכחשים וחלקים מנהלים, כמו גם אותו חלק של "האני המודע" שמקשיב לחלקים השונים ללא שיפוטיות. באמצעות הדיאלוג המודע ניתן לראות כיצד דווקא דמות – או חלק נפש – המייצרת כאב ומעיקה עלינו, מתרככת לפתע דרך קשב והיעדר שיפוטיות. לדוגמה, מבקר פנימי נוקשה יכול להפוך למאמן נהדר, וילד פנימי עצוב וביישן יכול פתאום לחוש מנוחם כשהוא מקבל תשומת לב ונראות.

השיטות הללו והשימוש היומיומי שאנו יכולים לעשות במטפורות מראים כיצד האחרונות מסוגלות ליצור חוויה 'עוקפת מיינד' המאפשרת לנו לדבר *את* החוויה במקום *על* החוויה, וכשאנו מגלים מטפורות חדשות בסיפור שלנו, הן יכולות להוביל לשינוי הפרשנות שלנו את עצמנו, לשינוי הדבקות בסיפור אחד וליציאה מתבניות, מסכמות ומדפוסים נוקשים.

שיר שוורץ, היא עורכת תוכן, מנחת סדנאות וליווי פרטני בכתיבה טיפולית וכלים השלכתיים.