בינה מלאכותית מול אינטליגנציה רגשית – ידה של מי תהיה על העליונה?

האם בעתיד נהיה מסוגלים להעביר את התודעה שלנו למכונות ולחיות לנצח? מומחים טוענים שכל עוד לא נצליח לגרום למכונות להרגיש, לא נפצח את הסוד לאינטליגנציה אמיתית. ולמרות שכבר החלו ניסיונות לפתח אלגוריתמים של רגש, כמה ריאלית התממשות התרחיש הזה?

ירדן להבי | 1 דצמבר, 2021

“לא אכפת לי שהידיים והרגליים והגוף שלי ממולאים קש, כי כך שום דבר לא כואב לי", אומר הדחליל בספרו של ליימן פרנק באום הקוסם מארץ עוץ, "אם מישהו דורך על הבהונות שלי או דוקר אותי עם סיכה, זה לא משנה, כי אני לא מרגיש את זה […] אבל אם הראש שלי ממולא בקש במקום במוח, איך אי פעם אדע משהו?"

בהמשך משיב לו איש הפח: "מוח הוא לא הדבר הכי טוב בעולם… עכשיו הראש שלי ריק, אבל פעם היה לי מוח וגם לב, ומשהתנסיתי בשניהם, אני מעדיף הרבה יותר שיהיה לי לב".

הדחליל ואיש הפח כמהים להיות אנושיים יותר, כל אחד בדרכו. מה יספק עבורם את משאלתם? מוח לחשוב איתו או לב להרגיש בו? התשובה כמובן: שניהם. אבל אולי אחרי הכול היא לא בנאלית כפי שהיא עשויה להישמע, בפרט על רקע נבואות הזעם הטכנולוגיות שאנו שומעים חדשות לבקרים.

האינטליגנציה האנושית נחשבת בעיני רבים לנזר הבריאה. לאורך האבולוציה סיגלו לעצמם בני האדם יכולות מופלאות שסייעו להם בין היתר לפתח חברות ותרבויות מורכבות, מדע, טכנולוגיה ועוד, שלימים סייעו להם להפוך למין הדומיננטי בכדור הארץ. נהוג לייחס את ההישגים האלו למיומנויות הקוגניטיבית המתקדמות שלנו: יכולות ההיגיון, השפה, כושר הניתוח, הזיכרון וכדומה, המבדילים אותנו כל-כך משאר יושבי הכדור.

עם זאת, תיאוריה יוצאת דופן של פרופסור למדעי המוח אנטוניו דמסיו טוענת כי המנוע לאינטליגנציה האנושית מקורו בכלל במנגנון פרימיטיבי ועתיק בהרבה – מערכת הרגשות שלנו. לכאורה הדבר נשמע כמעט כאוקסימורון, שהרי נהוג לחשוב על הרגש וההיגיון כעל שני מערכים שונים שלפעמים אף סותרים זה את זה. כדי להבין את טענתו של דמסיו, יש תחילה לרדת לעומקן של מערכות התחושות והרגש כמו גם להבדלים בין השניים.

על תחושות, רגשות ומה שביניהם

בריאיון עבור אוניברסיטת דרום קליפורניה מסביר דמסיו כי מאחורי מערכת הרגשות עומד מכניזם ביולוגי קדמון. אורגניזמים פשוטים בעלי תא יחיד מסתמכים על איתותים כימיים כדי לחוש את סביבתם. מדובר באסטרטגיית הישרדות בסיסית שמסייעת להם להבין מתי הם יכולים להתקרב אל עבר מקור מזון, ומתי עליהם לברוח מסכנה.

תגובות אלו הן חלק ממנגנון שלם שמסייע לאורגניזם לווסת את התנאים הכימיים והפיזיקליים שלו ביחס לשינויים חיצוניים בסביבתו ולשמור על איזון המכונה הומאוסטזיס. בבני אדם, יצורים מורכבים בהרבה, המנגנון הזה התפתח בהתאם ונוספו לו כלים נוספים – רגשות. אלה אפשרו לנו לא רק לשרוד בעולם, כי אם לשגשג בו.

"חוויות מנטליות אינן נובעות מהמוח בלבד, אלא מהאינטראקציה בין המוח והגוף […] השותפות הזו אחראית להתפתחות התודעה – מוחות רגישים – שבתורם אחראיים למה שמאפיין יותר מכל את האנושות: תרבויות וציוויליזציות".

על-פי דמסיו, רגשות הם הדרך שלנו לפרש את הסביבה ולהחליט כיצד להגיב אליה בשאיפה להומיאוסטזיס. מאמר באתר Exploring Your Mind מרחיב על עמדתו.

לדברי דמסיו, Emotions, שנתרגם כאן באופן חופשי למילה 'תחושות', הן תגובות אינסטינקטיביות שמתעוררות לנוכח אירוע או אובייקט שאנו נתקלים בו. הן מופעלות באופן אוטומטי מבלי שנצטרך לחשוב עליהן. ישנן כמה תחושות בסיסיות שאנו נולדים איתן (כמו פחד מנפילה או מרעשים חזקים), אך אחרות, מורכבות יותר, נרכשות במהלך החיים לאחר שאנו לומדים לקשר אותן עם אירועים או אובייקטים מסוימים בהתאם לניסיון שלנו איתם.

למשל, יש כאלו שישייכו את האובייקט "כלב" עם התחושה "שמחה" ויש שיקשרו אותו עם תחושת "פחד". הקישור הזה בין אובייקט או אירוע לבין תחושה היא למעשה הפרשנות האישית שלנו אליו, והוא תולדה של ההיכרות הספציפית איתו. הפרשנות היא שמעוררת בנו מה שמכונה 'רגש' (Feeling).

הרגש הוא שיקבע כיצד נתנהג לאור האירוע: רגשות חיוביים כלפי הכלב יגרמו לנו אולי להתקרב וללטף אותו, בזמן שייתכן כי רגשות שליליים יגרמו לנו לברוח ממנו. כך רגשותינו הם כלי מתקדם לשמירה על הומיאוסטזיס.

כך למשל, כשהמאזן ההומיאוסטזי שלנו תקין, אנו עשויים לקום בוקר בתחושות חיוביות עם מוטיבציה ונכונות לקחת על עצמנו אתגרים חדשים. כאשר יש בו הפרעה, יופיעו רגשות של עצב או כעס שעלולים להשפיע על התנהגותנו בצורה הפוכה.

התוצאה היא נטייה לפעול בצורה מסוימת שהתפתחה כתוצאה מניסיון או ידע קודם. לטענת דמסיו, זהו המאפיין הבסיסי ביותר של תודעה תבונית. על כן, טוען דמסיו, רגשות הם הקרקע לבינה האנושית ומה שאפשר לה לשגשג ולפתח את כל יצירותיה – מחקר התא ועד חקר החלל.

2001: אודיסיאה בחלל. מחשב העל "האל 9000" חושף את תחושותיו ורגשותיו. מדע בדיוני או עתיד אפשרי?

עלייתן של המכונות

חלק ממה שהביאה עימה ההתקדמות הטכנולוגית הוא המסע לפיתוח אינטליגנציה מלאכותית. סרטי וספרי המדע הבדיוני מנבאים לנו עתיד שבו בינת המכונות תשתווה ואף תתעלה על זו של בני האדם, או כזה שבו ניתן להעביר את תודעתנו אל מכונות ובכך לזכות בחיי נצח. האם, לאור התיאוריה של דמסיו, זה אפשרי?

את עמדתו של דמסיו בסוגיה זו שוטח המחבר ומומחה המדיה דרק ברס במגזין Big Think: מכיוון שהאינטליגנציה האנושית מעוגנת בביולוגיה, אזי שמעצם הגדרתה לא ניתן להעביר אותה למכונה.

למוח שלנו יש שתי צורות השגה, מסביר דמסיו. האחת – הקוגניטיבית – מתקדמת ועוסקת בהיגיון, שפה, חישובים מתמטיים וכיוצא באלו. את הפעילות של מערכת זו ניתן לתאר בקלות יחסית במונחים חישוביים. על כן ניתן לתרגם אותה לעולם הבינה המלאכותית והרובוטיקה.

צורת ההשגה השנייה היא קדומה יותר וקשורה לתחושות ורגשות שמתארים את מצב החיים והאיזון ההומיאוסטזי בגופנו, ואינה מושפעת בקלות מתחשיבים רציונליים או מתמטיים. קשה למדוד את ערכיה בכלים מתמטיים או טכנולוגיים מדויקים. ולכן כיום, טוען דמסיו, בינה מלאכותית ורובוטיקה לא נותנות מענה למערכת הזו.

מערכת העצבים המתקדמת אינה עומדת בפני עצמה אלא משרתת את המערכות הקדומות יותר. הרגשות מקשרים בין המערכת הביולוגית למערכת העצבים בעזרת נוירוטרנסמיטרים – הביטוי הכימי של רגשות. "רגשות הן הביטוי המנטלי להומיאוסטזיס", כותב דמסיו. "חוויות מנטליות אינן נובעות מהמוח בלבד, אלא מהאינטראקציה בין המוח והגוף, ופידבק שהגוף מקבל מהסביבה הפנימית והחיצונית שלו […] זה החוט הפונקציונלי שמקשר בין צורות חיים קדומות לשותפות המופלאה בין הגוף ומערכת העצבים. השותפות הזו אחראית להתפתחות התודעה – מוחות רגישים – שבתורם אחראיים למה שמאפיין יותר מכל את האנושות: תרבויות וציוויליזציות".

לכן, לדעת דימסיו, לא ניתן פשוט 'להוריד' תודעה למכונה. "ללא הגוף מדענים לא יכולים להעתיק את התודעה בדרך שקרובה למה שאנו חווים. מתגלה תפיסה מוגבלת של מהם באמת החיים, וחוסר הבנה לגבי מה שמבנה את החוויה המנטלית".

כבד את אביך ואת אמך

"למרות הדמיון הפורה שלנו", ממשיך דמסיו, "יצירתה של חוויה רגשית ברובוט עדיין לא בהישג ידינו". היכולת החישובית של בינה מלאכותית אולי תתעלה על זו שלנו, אך כל עוד היא חסרה את היכולת להרגיש נראה שהיא לעולם לא תוכל לחקות את האינטליגנציה שלנו לחלוטין.

עם זאת, אין זה אומר שזה לעולם לא יקרה. רבים מיזמי הטכנולוגיה אף מביעים דאגה מן העתיד לבוא. "אני מקווה שבינה מלאכותית תהיה נחמדה אלינו", אמר פעם היזם והמהנדס אילון מאסק כפי שצוטט במאמר של אוניברסיטת דרום קליפורניה.

"ללא הגוף מדענים לא יכולים להעתיק את התודעה בדרך שקרובה למה שאנו חווים. מתגלה תפיסה מוגבלת של מהם באמת החיים, וחוסר הבנה לגבי מה שמבנה את החוויה המנטלית".

בהמשך אותו מאמר מעלה גם ניקולס ברגרואין, נשיא מכון ניקולאס ברגרואין למחקר מדיני, את ההשערה שבעתיד המכונות לא יהיו אדוניות ולא משרתות שלנו, אלא היבריד של אדם ובינה מלאכותית גם יחד שייקח את התודעה והקוגניציה שלנו צעד אחד קדימה. כדי להבטיח את עתידנו לצידן, הוא מציע שננחיל בהן את ערך ה-'שיאו' (Xiao בסינית) – 'כיבוד ההורים' כפי שהתייחס אליו קונפוציוס, הפילוסוף הסיני בן המאה ה-5 לפנה"ס.

על-פי קונפוציוס, "אין זה מספיק לדאוג פשוט לכך שיהיה להורינו מספיק אוכל, כי את זה עושים אפילו עבור כלבים וסוסים". במקום זאת, מסביר ברגרואין, מה שמבדיל את עיקרון השיאו הוא יראת הכבוד שרוחשים צאצאים להוריהם. מדובר במערכת שלמה המבוססת על עקרונות של היררכיה, המשכיות והערכה.

ברגרואין מבקש שאת דור המכונות העתיד לקום 'נחנך' באופן דומה, כך שתיווצר בו נאמנות כלפי הדורות שקדמו לו.

בינתיים, אנו נותרים עם המאבק הנצחי בין הלב והרגש שנתפסים כפרימיטיביים, לבין הראש הרציונלי שנחשב לנאור ומתקדם. לאור מחקריו של דמסיו, ייתכן כי מה שאנו זקוקים לו כדי לעזור לגשר על הפער הוא ללמד את הראש קצת 'שיאו' כלפי הלב.

תמונת כותרת: Anton Brehov on Shutterstock