כשהחסה לא צומחת – כיצד לעצור את החיפוש אחר אשמים?

כשחסה לא גדלה בצורה אופטימלית אנחנו לא מאשימים את החסה. מדוע בתחומים אחרים שלא מתנהלים לרוחנו אנחנו ממהרים לחפש להיכן להפנות אצבע מאשימה? מהי הדרך הקלה ביותר להיפטר מאשמה ומדוע דווקא לא כדאי להרבות להשתמש בה?

אפילו בתהליך העבודה על כתבה זו אותרו אשמים. הקפה לא יצא מספיק חזק, החברים למשרד לא הפסיקו להתדפק על הדלת ולקשקש (ועוד שיחות על דברים מעניינים, כאלו שקשה לעצור), הפקקים בהלוך פתחו את היום ברגל שמאל, ומה לא. כל אלו ועוד אשמים בכל עיכוב של סיום הכתיבה.

חיפוש אשמים הוא לעיתים קרובות הדבר הראשון שאנחנו עושים כשמשהו רע קורה. ולא בכדי, שכן  מציאתם מקנה לנו תחושת שליטה. כאילו עכשיו הכול ברור ואפשר לנוח. "אני מעדיפה ש(מה שקרה) יהיה באשמתי מאשר לא באשמת אף אחד", משתפת בכנות פרופסור לסוציולוגיה ברנה בראון בסרטון מבית RSA. אומנם לא בהכרח באופן מודע, אבל אנחנו כל-כך נתרמים מהעובדה שיש לאן להפנות אצבע מאשימה שאפילו תחושות כמו אכזבה, מבוכה, חרטה והלקאה עצמית עדיפות על האלטרנטיבה המערערת: היעדר תשובה לשאלה מדוע קרה מה שקרה.

בנוסף ליתרון הקורץ שבהקניית תחושה של קרקע יציבה ובהירות, "האשמה מאפשרת לנו פורקן של כעס וחוסר נוחות", מסבירה בראון. מציאת אשמים היא אולי הדרך המהירה ביותר להיפטר מהתסכול, העצב והכאב שמסב לנו אירוע שלילי, אבל לרוב מדובר בהקלה רגעית בלבד. הקיטור אומנם משתחרר לכיוון שאליו האצבע פונה, אבל האשמה נותרת עוד זמן רב לאחר מכן, כמו נביעה של כעס שמתהווה בתוכנו.

קצת סדר בעולם

גם לגבי תחושת השליטה היינו מציעים להטיל ספק. הכלל הראשון שאנחנו לומדים, כבר בגיל ינקות, הוא חוק הסיבה והתוצאה. אנחנו יורקים את המוצץ – המוצץ על הרצפה, אנחנו מחייכים אל מי שמולנו – הוא מחייך בחזרה. אם מרביצים לילד, הילד בוכה ואם הופכים את הכוס – המים נשפכים. בהסתכלות לאחור ניתן לומר כי אם המים נשפכו, מישהו שפך אותם, ואם הילד בוכה סימן שמישהו עשה לו משהו. וכן הלאה. התפיסה הזו שלפיה לכל דבר יש סיבה ולכל תגובה קדמה פעולה יוצרת תמונה הגיונית של העולם. אנחנו חשים כי יש לנו שליטה על החיים שלנו כיוון שאנחנו יכולים לגרום לדברים לקרות על-ידי פעולה וכי אין סיבה שיקרה משהו, אם לא גרמנו לו לקרות. האומנם?

בשלב די מוקדם בחיים צפה השאלה: האם כל הסיבות בשליטתנו? האם אנחנו יכולים לחיות בשלום עם החוקיות הזו של סיבה ותוצאה גם כאשר בחלק מהמקרים שרשרת הסיבות תהיה נסתרת מעינינו?

"אנחנו לא אשמים בנטייה הבלתי נסבלת שלנו לאחר – גדלנו בבית שבו איש מעולם לא עמד על הזמנים והכול התנהל בעצלתיים. מצלצל מוכר? ומה לגבי בן או בת הזוג ששוב שכחו את יום ההולדת שלנו? הכול בגלל הבוס החדש שלהם שלא נח לרגע ומערים מטלות ומתח על כתפיהם השבריריות. ככל שהאשמה מתגלגלת אל אדם פחות קרוב ואהוב הרי זה משובח".

יש מי שיגיד כי הצורך לשמור על ההיגיון, בשילוב עם התחושה המבלבלת שישנם דברים שלא ניתן להסבירם, הם הלחם והחמאה של המאמינים. אלוהות מאפשרת לנו את השקט הנפשי שטמון בידיעת הסיבה. שכן, גם אם היא נשגבת מבינתנו, מקורה באותה יד מכוונת שעליה אנחנו סומכים בלב שלם. אפילו את השאלה הקשה "למה דווקא אני?" יש לאן להפנות. שזו אולי גם דרך מעודנת לומר שנמצאו האשמים.

אנחנו כל-כך זקוקים לשם וכתובת, מסביר פרופסור לפסיכולוגיה קורט גריי במאמר ב-Psychology Today, עד כי לעיתים קרובות במקום לסלוח למישהו, אנחנו פשוט מגלגלים את האשמה אל מישהו אחר. הטקטיקה של גלגול אשמה משמשת לא מעט מאחורי דלתות אולם בית המשפט, הוא מספר, ומגובה במחקרים וסטטיסטיקות. היא נקראת 'טקטיקת הקורבן' ומתבססת על ההבנה שאנשים כמהים למציאת אשמים. על סמך זו, הנאשם טוען לחפותו על-ידי הפניית האשמה אל מי או אל מה שהובילו אותו לעשות את אשר עשה. הורים מתעללים, התמכרות לסמים או מחלה סופנית – ניכר כי לכל נימוק יש השפעה מקילה שמסיטה את הזרקור מאוסף ההחלטות או הבחירות השגויות של ה"קורבן".

האם כל הסיבות בשליטתנו? צילום: Dean Bennett / Unsplash

לא עלינו, אירועים שמסתיימים בבית המשפט. אם נבחן את עצמנו בכנות אנחנו עשויים לגלות שגם אנו משתמשים בטקטיקת הקורבן באופן די יומיומי: על מנת לנקות את עצמנו מאשמה או כדי 'לסלוח' ליקירנו. אנחנו לא אשמים בנטייה הבלתי נסבלת שלנו לאחר – גדלנו בבית שבו איש מעולם לא עמד על הזמנים והכול התנהל בעצלתיים. מצלצל מוכר? ומה לגבי בן או בת הזוג ששוב שכחו את יום ההולדת שלנו? הכול בגלל הבוס החדש שלהם שלא נח לרגע ומערים מטלות ומתח על כתפיהם השבריריות. ככל שהאשמה מתגלגלת אל אדם פחות קרוב ואהוב הרי זה משובח. אם חמינו וחמותנו הם היד השנייה של האשמה, אבל אותם אנחנו פוגשים כל סוף שבוע, סביר שבאופן אוטומטי נחפש את היד השלישית. הסבים שכבר לא איתנו יכולים להוות פתרון לא רע.

האם גלגול אשמה שווה ערך לסליחה ומחילה? כלומר, האם העובדה שסלחנו לאהובנו על מעשה שפגע בנו על-ידי כך שתלינו את האשמה בהוריהם באמת משאירה את מראת הלב נקייה, כפי שאומרים הסופים? ויותר מזה, אם אהובינו הם אלו שהתנקו מאשמה באמצעות גלגולה הלאה, האם זה באמת מקדם את הקשר שלנו?

"בין האשמה ולקיחת אחריות יש קשר הפוך", מסבירה בראון בסרטון. בתוך התהליך של לקיחת אחריות אנחנו נדרשים להימצא במקום פגיע. עלינו להעז לומר שנפגענו. מה שאומר שהאדם שמולנו חשוב לנו ובעל השפעה עלינו. תהליך שכזה מצריך מאיתנו את הכנות ואת החוסן לקחת אחריות על הצד שלנו (וכמעט תמיד יש כזה, ולו כשמדובר בתגובה שלנו לאירוע בלבד).

"כשאתם שותלים חסה והיא אינה גדלה היטב, אתם לא מאשימים את החסה. אתם מחפשים אחר הסיבות לכך. אולי היא זקוקה לדישון, לתוספת מים או להצללה".

בכדי שמישהו ייקח אחריות עלינו לנהל שיח, להשקיע זמן, להצליח להקשיב לדברים שלא תמיד נעים לשמוע ובעיקר להיות מוכנים לחוות חולשה בנוכחות האחר. כל אלו הם תרגול לא רע כשלעצמם והם יקדמו את מערכות היחסים שלנו. העיבוד יאפשר מרחב של למידה שבו שני הצדדים מעמיקים את ההיכרות שלהם ומסגלים הרגלים חדשים שישפרו את החוויה המשותפת.

בספרו Peace is every step כותב הנזיר הווייטנאמי טיק ניאט האן "כשאתם שותלים חסה והיא אינה גדלה היטב, אתם לא מאשימים את החסה. אתם מחפשים אחר הסיבות לכך. אולי היא זקוקה לדישון, לתוספת מים או להצללה". אך כשיש לנו בעיות עם אנשים קרובים, הוא ממשיך, אנחנו מיד מאשימים את האדם האחר. לעומת זאת, אם נבקש להבין את הסיטואציה ונחפש אחר הסיבות שבגינן הקשר שלנו עם יקירנו אינו צומח היטב, נוכל לשנות את התנאים לכדי קרקע פורייה.

באופן מסוים, חיפוש הסיבות הוא תהליך שאינו מאוד שונה מגלגול האשמה. בשניהם אנחנו מבקשים לקלף את השכבות. ההבדל המהותי הראשון הוא העין הבוחנת. האם אנחנו מחפשים אל מי להפנות את הכעס או מבקשים להבין מה הוביל למה? ההבדל השני בא לידי ביטוי בשלב הבא: האם אנחנו מפנים כעס ומרמור אל המטרה הבאה או שעכשיו אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו בשינוי וטיפוח הקשר. שני התהליכים אומנם ממשיכים לתחזק את חוק הסיבה והתוצאה הנוח, אך רק באחד מהם גדלה חסה.

תמונת כותרת: Lulucmy / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד משתחררים מגלונים של אשמה? הורים בלתי מושלמים לילדים בלתי מושלמים

הדבק שמשאיר אותנו קרובים – שומרים על אינטימיות למרות המרחק

מתוך כוונות טובות – מתי אמפתיה עדיפה על סימפתיה ומדוע?

עוד מרדיו מהות החיים:

קצר ולעניין - אסי עזריה ואלון נוימן משוחחים ומפרקים את המונח "אשמה"