אחרי שמקשיבים למשוררת מארי האו מדברת בערגה על הנקודה הסינגולרית שממנה נוצר (כך סוברים) המפץ הגדול, קשה שלא לרצות להבין הכול. מה קרה? איך קרה? מה זה אומר צפיפות אינסופית? ומדוע מדברים על סינגולריות טכנולוגית שעתידה לשנות כליל את המציאות? בין שהתחזיות יתממשו ובין אם לאו, אנחנו עשויים לגלות שהחיבור שלנו עם הנושא הוא אישי משחשבנו.
"האם הייתם רוצים להתעורר מדי פעם בתוך הסינגולריות שהיינו פעם?" שואלת מארי האו בשירה סינגולריות. לחוות – ולו לכמה רגעי פליאה בלבד – את אותה נקודה בזמן שבה האטומים שלנו היו בלתי נפרדים מהאטומים של כולם. כשעוד לא היה "אנחנו" ו"הטבע". "לו היינו יכולים להתעורר כמי שהיינו כשהיינו אנחנו האוקיינוס, ולפני זה, כשהשמיים היו אדמה וחיות היו אנרגיה וסלעים היו נוזלים והכוכבים היו חלל והחלל לא היה. כלל. היה כלום".
לא הייתם רוצים, מדי פעם, להתעורר בבוקר ולגלות שקמתם מיליארדי שנים אחורה בזמן, לפני שהתחלנו להאמין שבני האדם נבדלים זה מזה, ומשאר הצורות של כל מה שקיים? "בלי 'אני', בלי 'אנחנו', בלי אף אחד. בלי מה שהיה, בלי פעלים, בלי שמות עצם. רק נקודה אחת זעירה מוצפת ופועמת 'יש', 'יש', 'יש'".
האם המולקולות שלנו יכולות לזכור את התקופה ההיא, תוהה האו ומתרפקת על חיזיון שהוא בין זיכרון לדמיון של רגע שקט. בלי אחריות, בלי מטלות, בלי קשרים שיש לתחזק. בלי כל הטוב ובלי כל הרע. בלי השמחה והעצב, בלי התשוקה ובלי הפחד. לרגע קט, פשוט להיות – באופן הכי נינוח ונעים – כלום, ובאותו זמן הכול. להיטמע בתודעה קיומית אחת אחידה. להיות חלק קטן ואינטגרלי מנקודה שהיא בעצמה קטנטנה בצורה בלתי נתפסת, שהיא הכול. כשכל מה שמוכר לנו היום: שמיים וארץ, ים ויבשה, חי, צומח ודומם – כולם יחד, דחוסים ושלובים. האטומים שלנו מתערבבים עם האטומים של כל מה שהיה מאז ומעולם. כשהכול היה דבר אחד.
איך ייתכן שפעם לא היה כלום או שהכול היה אחד ומה זה בכלל אומר? כיצד מדענים וחוקרים מסיקים ומגלים פרטים לגבי משהו שקרה לפני כ-14 מיליארד שנים ומהי בעצם הנקודה הסינגולרית הזו שעליה כולם מדברים?
אסטרופיזיקה למתחילים
אם לנסות לפשט את ההסבר, סינגולריות מתארת אזור שאליו הכול מתכנס. על-פי מאט וויליאמס ב-Universe Today, מקור המונח הוא מתחום האסטרונומיה והוא נועד לתאר מצב נצפה שבו החומר שקיים בחלל נמשך ונדחס לתוך נקודה אחת שהפכה כה צפופה ואחודה עד שלא חלו בה חוקי הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותם היום. מעין אנרכיה פיזיקאלית לוהטת, זעירה וכבדה עד לאין שיעור. לדבריו, כשנהגה לראשונה, המושג נועד להסביר את המבנה הלא שגרתי של החורים השחורים. לאחר מכן, מסביר וויליאמס, טענו הפיזיקאים רוג'ר פנרוז וסטיבן הוקינג כי ראשיתו של המפץ הגדול (תחילת היווצרותו של היקום) טמונה אף היא בנקודה סינגולרית אינטנסיבית שכזו. התנאים בה היו כה קיצוניים עד שהובילו לפיצוץ שיצר איכות חדשה ושונה שלכאורה אינה נגזרת מסך כל המרכיבים שלה.
אחרי היותה מורכבת מדי לפענוח בעזרת הכלים שמחזיק המדע המודרני, אחת התכונות הדומיננטיות הבאות שמאפיינות את הנקודה הסינגולרית היא אותו שינוי בלתי נתפס שנולד בעקבותיה. אין זה מפתיע, אם כן, כי פעמים רבות היא מוגדרת על-ידי מה שהיה לפניה ואחריה ולא על-ידי מה שהיא בעצמה. קצת כאילו הייתה דמות מסתורית שמוגדרת באמצעות הטוויסט שהיא מחוללת בעלילה.
מתוך כך, החלו לשאול את המונח האקזוטי לתחומים נוספים. השימוש השכיח ביותר מתייחס לטכנולוגיה, והעתידן ריי קורצוויל הוא מהבולטים שמנבאים כי בעוד זמן לא רב (סביב שנת 2045) האנושות הולכת לעבור מהפך טכנולוגי מטלטל שסופו במציאות שלא תעלה על הדעת עד שתתרחש. אולי לא בסדר גודל של המפץ הגדול, אבל הרעיון דומה: היכולות שיתאפשרו הולכות להיות שונות בתכלית מכל מה שמוכר לנו היום. זה לא יהיה מטוס סופר משוכלל, זה יהיה כלי תחבורה שמתנהל לפי חוקי פיזיקה שטרם גילינו.
"האם הלידה שלנו היא נקודה סינגולרית עבורנו? קצת כמו היקום, גם אנחנו היינו בשלב מסוים נקודה זעירה ודחוסה של תאים וחומרים, פועמת לצלילי הגוף של אימנו. בדומה ליקום, גם האיכויות שמהן אנחנו נהנים היום הן מעל ומעבר לסך המרכיבים של אותו צביר תאים התחלתי שהיינו".
על-פי חוקר העתידנות רועי צזנה במגזין Futurism, קורצוויל טוען כי כבר שנים שאנחנו מתכנסים לכיוון הנקודה הסינגולרית בהתפתחות הטכנולוגית שלנו – כמו דוחסים עוד ועוד ידע ומשפרים אלגוריתמים בלי סוף – והוא צופה כי מרגע שנגיע לנקודת המפנה, קרי, יצירת אינטליגנציה מלאכותית על-אנושית "בתוך שנים ספורות […] ישתנה האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו כבני אדם".
במילים אחרות, אנחנו צועדים לקראת בריאת רובוטים (לאו דווקא דמויי אדם) שהם גם יותר אינטליגנטיים מאיתנו וגם חלק מההגדרה הבסיסית שלהם היא שהם משפרים את עצמם. רק דמיינו לעצמכם לאן מוח מלאכותי על-אנושי שמשפר את עצמו יכול להגיע תוך כמה דורות. ובמקרה הזה אפילו לא בטוח שהם יצטרכו לחכות 9 חודשים. השיפט שהחברה האנושית צפויה לחוות, מסביר צזנה, הוא כה דרמטי עד שבעלי התודעה האנושית שחיו לפניו לא יוכלו בכלל לתפוס את החיים שאחרי, ולהיפך.
האם האהבה שלנו היא סינגולרית?
ובכן, אין לדעת האם התרחיש הזה יתממש או לא, אבל אם כן, הוא ראוי להיחשב כנקודה סינגולרית. יש שיטענו כי המונח התמסחר וכל קפיצה התפתחותית הפכה לסינגולריות, אבל אם נניח רגע לעין הביקורתית (החיונית) ונפליג בהתפלספות עם הקונספט הכללי, אנחנו עשויים לגלות כל מיני נקודות סינגולריות אישיות. האם הלידה שלנו היא נקודה סינגולרית עבורנו? קצת כמו היקום, גם אנחנו היינו בשלב מסוים נקודה זעירה ודחוסה של תאים וחומרים, פועמת לצלילי הגוף של אימנו. בדומה ליקום, גם האיכויות שמהן אנחנו נהנים היום הן מעל ומעבר לסך המרכיבים של אותו צביר תאים התחלתי שהיינו. ואולי הנקודה הסינגולרית הייתה בכלל רגע המפגש של תא זרע וביצית – רגע השפעול שהניע את כל תהליך ההיווצרות שלנו?
בהסתכלות אחרת, פחות מדויקת אבל לא פחות מעניינת, יש מי שיגיד שהלידה שלנו היא נקודה סינגולרית בחייהם של הורינו. שכמה שלא מתכוננים לבואו של ילד ראשון אין דרך לתפוס בכלל את התחושה הזו עד שהוא מגיח לעולם. ובדומה לכך, האם מציאת אהבה, לאחר שנים שחיפשנו אותה, עשויה להיות נקודה סינגולרית עבורנו? ואם גילינו פיסות של תיאוריה פיזיקאלית לאורך חיינו, האם הן מעוררות בנו ערגה כפי שחווה מארי האו או שמא אנחנו חשים הודיה על השינוי? יש סיכוי טוב שמדובר במיקס של רגשות. שישנם בקרים שבהם היינו רוצים להתעורר אחורה בזמן אל ה'כלום' וישנם בקרים שבהם אנחנו נהנים מאוד ממה שיש ולא היינו מוותרים עליו בעד שום הון שבעולם.
תמונת כותרת: Joel Filipe / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהיכן הופיע המפץ הגדול? פיזיקאים מנסים להסביר מה קדם ליקום כפי שהוא היום
מדענית של נאס"א: חלקיקי יקום עתיקים חיים בתוכנו וזורמים בעורקינו
אמנות אוניברסלית – הכוכבים הסתדרו בשורה כדי לגלות את יופיו האמתי של מאדים
עוד מרדיו מהות החיים:
