מהם הקנבסים הריקים בחיינו ומה יכול לעזור לנו להעז ולהרים את המכחול?

אמנים רבים מדווחים על תחושת קיפאון שאוחזת בהם אל מול קנבס ריק. מה יש בו, בפוטנציאל הגלום הזה של התחלה חדשה, שכל-כך מלחיץ? וכיצד ניתן להקל על עצמנו את הצעד הראשון?

תום לב-ארי בייז | 18 אוקטובר, 2021

כשאריסטו אמר שהטבע מתעב ריק הוא התכוון במובן הפיסיקלי. חומר תמיד ישאף למלא כל מרחב שאליו הוא יכול להתפשט. הדיון המדעי עבר אומנם תהפוכות לכאן ולכאן – יש ריק בחלל, אין ריק בחלל – אבל המושג חלחל בינתיים גם אל תוך עולם האמנות. על-פי מאדס סוגארד במגזין Interaction Design Foundation, היה זה מבקר האמנות האיטלקי מריו פראז שהשתמש לראשונה במושג "אימת הריק" כדי לתאר את הנטייה (המיותרת, לדעתו) של אמנים בתקופה הוויקטוריאנית למלא כל מילימטר ממשטח היצירה. כאילו היה זה מעין פחד לא רציונאלי מחללים ריקים.

לא רק שהסגנון העמוס מסיח את הדעת ומעורר תחושת חוסר נוחות, מסביר סוגארד, אלא שהוא גם דורש המון עבודה. האם מדובר בטעם אישי? כלומר, יש מי שמוצא עניין ופאר בגודש הפרטים ויש מי שמעדיף מינימליזם ויזואלי? אולי. אבל יכול להיות שהצורך לכסות את משטח העבודה עד תום קשור בחרדת יצירה מוכרת אחרת: הפחד מקנבס ריק. מסתבר שלא מעט אמנים שניצבים בתחילתה של יצירה חדשה חווים פחד משתק. על-פי כתבה שפורסמה ב-The Gallery London זה לא קורה לכולם ולמי שכן זה לא בהכרח קורה בכל התחלה חדשה. אבל כשזה קורה, התחושה היא כמעט כאילו הגוף מסרב להרים את המכחול או את פלטת הצבעים.

גם מי מאיתנו שלא צייר מעולם כנראה ניצב מול קנבס לבן מטפורי לא פעם ולא פעמיים בחייו. אולי היה זה הטבע האנושי שעליו דיבר אריסטו כשתיאר את הרתיעה מהריק. יש משהו בוואקום הזה של חוסר הוודאות שבהתחלה חדשה שאינו פשוט כלל. יושבים נטועים במטוס אחרי נחיתה במדינה זרה שבה נתחיל פרק חדש בחיינו; אוחזים בידית דלת הכניסה למקום העבודה החדש ולא מסוגלים לפתוח אותה; או אפילו ניצבים דוממים בשער בית הספר – הדופק עולה, כפות הידיים מזיעות והנשימה קצרה – זהו הקיפאון של ההתחלות החדשות.

ממה נובעים הפחדים?

על-פי הכתבה, אחת הסיבות לחרדה מפני קנבס לבן היא "אינסוף האפשרויות שהוא טומן בחובו". קנבס לבן יכול להפוך לכל דבר שיעלה על דעתנו. זה קוסם בערך כפי שזה מבעית. העולם אומנם פרוש לרגלינו אבל לא נוכל לצעוד בכל השבילים במקביל. כל דרך שנבחר, משמע לוותר על אינספור דרכים אחרות. התחלות חדשות, יהיו אשר יהיו, מעמתות אותנו עם האמת הלא-נעימה-לעיכול הזו.

כשאנחנו עוברים למקום מגורים חדש אנחנו מוותרים על גלובוס שלם שבו יכולנו להתמקם (טוב, כמעט, תלוי בדרכון). כשאנחנו מתחילים עבודה חדשה – אנחנו מחזיקים בראש את שתי המשרות שאליהן לא התקבלנו או את זו שעליה ויתרנו ואת עשרות המשרות שאולי היינו מגלים אם היינו ממשיכים לחפש. באופן דומה, גם המחשבה על שנת לימודים חדשה יכולה להיקשר בבחירה ובוויתור. מה יהיה מקומנו החברתי? על מה ניאלץ לוותר השנה? במה נשקיע יותר ועל חשבון מה זה יבוא? יש לנו הזדמנות לבנות את עצמנו מחדש – מי נבחר להיות?

לעיתים אמנים יודעים כיצד היו רוצים שהיצירה המוגמרת תיראה אך אינם יודעים מהיכן להתחיל, מוסבר בכתבה, ולעיתים הם מפחדים מהפער שבין הפנטזיה שבראשם ובין התוצר שעשוי להתקבל. נשמע כמו תסביך שכולנו עלולים לחוות מול כל התחלה חדשה. בזמן שחובבי ציור יכולים למצוא את עצמם נתקעים מול קנבס ריק כשפחדים וחששות מונעים מהם את חדוות היצירה, עבור ציירים מקצועיים התקיעות הזו עלולה לחבל בהכנסות ובמוניטין. באותו אופן – כל אחד והקנבס הלבן שלו – הפחד והקיפאון שמייצרות התחלות עלולים להוביל להימנעות משינויים. וזו, בתורה, עלולה לגרום לנו להחמיץ חוויות נפלאות ומקפצות התפתחותיות מעניינות ומיטיבות.

מהיכן מתחילים? צילום: Kari Shea / Unsplash

אימון כושר למוח

בכתבה שפורסמה במגזין Power of positivity טוענים העורכים כי מעבר לחשיבה חיובית ומעודדת יש עוד לא מעט שאפשר לעשות כדי לצלוח התחלות חדשות. הטיפ הראשון שלהם הוא להבין מהו שורש הפחד. ככל שההבנה הזו תהיה ניואנסית יותר, כך יעלה הסיכוי שנוכל להתמודד עם הגורם המשמעותי. האם זה החשש להיכשל? ואם כן, בעיני עצמי או בעיני אחרים? האם זה החשש לבחור לא נכון? או אולי מחזרה על טעויות עבר? לפעמים עצם ההבנה תגלה לנו שהפתרון כבר נמצא בידינו או שהמניעים לפחד הם לא באמת אקטואליים. כך או אחרת, משניתן לפחד שלנו כותרת ברורה יותר מאשר "התחלה חדשה", נוכל לנהל שיח לגביו והוא כבר יהפוך למאיים פחות.

הרעיון השני שמוצע בכתבה הוא הצבת מטרות. באופן מפתיע, שני הקצוות של אותה סקאלה עשויים להתאים כאן: זה יכול להיות משהו קטן, ספציפי וקל לביצוע שממנו אנחנו יכולים להתחיל, כמו למשל עמוד שער לעבודה שעלינו להגיש (ורק שהדף הלבן של וורד לא ינעץ בנו ככה מבטים), וזו יכולה להיות מטרה מאוד כללית ומהותית כמו ליהנות מהתהליך. בדומה לריצה למרחקים ארוכים, יש מי שנכון לו להסתכל אל קו האופק ולהסיח את דעתו מכמות הצעדים שמפרידים ביניהם ויש מי שמעדיף להביט מטר קדימה ולגמוע הצלחה קטנה בכל פעם.

"אם נהיה קצת יותר רכים בשיפוטיות שלנו את עצמנו אנחנו עשויים לגלות שגם אחרים לא ימהרו לשפוט את הטעויות שלנו".

הכנה פסיכולוגית נוספת שיכולה להקל עלינו היא לחשוב על המצב הגרוע ביותר. "הכוונה היא לא להיות אפוקליפטיים או להניח שאנחנו הולכים להיכשל", כותבים העורכים, "אלא ללמד את עצמנו שגם אם הכול קורס ונשרף, כדור הארץ ימשיך להסתובב ותהיה דרך לצאת מזה". זה לא בלתי אפשרי להעתיק את מקום מגורינו בשנית, לחפש מקום עבודה חדש נוסף או לעבור בית ספר.

הגישה הזו נועדה לעזור לנו אל מול הפחד מהכישלון במובן של 'מה יקרה אם זה לא ילך?' ורסיה אחרת של הפחד מכישלון יכולה להיות 'איך ניראה אם זה לא ילך?' כהכנה לזה, מציעים העורכים, "נסו לקחת את עצמכם קצת פחות ברצינות". קל לומר, אבל איך מיישמים? לדעתם, דרך הומור עצמי. "כולם שונאים כישלון", הם כותבים, "הוא כואב, הוא לא נוח, ולרוב הוא מביך. עם זאת, אם נלמד לצחוק עליו, ויפה שעה אחת קודם, יהיה לנו הרבה יותר קל להתמודד איתו. וחוץ מזה, כולם אוהבים אנשים עם חוש הומור טוב". אם נהיה קצת יותר רכים בשיפוטיות שלנו את עצמנו, טוענים העורכים, אנחנו עשויים לגלות שגם אחרים לא ימהרו לשפוט את הטעויות שלנו.

קודם לדלג מעל שלולית

ארין הנסון היא משוררת אוסטרלית בת 21. אחת השורות שהפכו אותה לאושיית אינסטגרם בעלת 67,800 עוקבים (נכון לכתיבת שורות אלה) הייתה"And you ask 'What if I fall?' Oh but my darling, What if you fly?". יש לנו מספיק סיבות להאמין שההתמודדות מול התחלות חדשות מתנהגת כמו שריר. שככל שנתאמן כך נשתפר ושאם אנחנו לא בכושר כדאי להתחיל בקטן ולהעלות את העצימות בהדרגה. לחוש גם את חוויית הנפילה וגם את חוויית המעוף. ואם אפשר אז שזה יהיה במסגרת שהיא חממת התנסות. אנחנו הרי לא יוצאים להתאמן בריצה בתחרות ארצית, אלא ברחוב או בחדר הכושר השכונתי.

אם הלכנו על זה, נושא התרגול שלנו צריך להיות כזה שמספיק אכפת לנו מהתוצאה שלו כדי להתמודד עם חוסר הוודאות, עם הקושי להתחיל ועם החשש מהכישלון, אבל לא כזה שאכפת לנו ממנו מדי. אם אנחנו לא עוסקים בציור למחייתנו אבל תמיד רצינו לנסות וחששנו – קנבס לבן אמיתי הוא ממש בשבילנו.

תמונת כותרת: FrameStockFootages / Shutterstock