גישה פסיכולוגית לא שגרתית מציעה: בואו לא נהיה נגד המסך אלא בעד דברים אחרים. בעד התפקוד הכללי של ילדינו, בעד הקשר שלנו איתם, ובעד הרווח שלהם מהצפייה בטלוויזיה. כן, גם הם וגם אנחנו יכולים אפילו לצאת נשכרים.
מה נחשב ליותר מדי זמן מול המסך? מהי שעת הגג היומית? כנראה שבכל בית התשובה תהיה קצת שונה. בעידן שבו המסכים הפכו כה מוטמעים בשגרה, נהיה יותר ויותר מורכב למדוד ולאמוד את היקף השימוש של ילדינו ושלנו.
אז נכון, ישנם בתים שבהם כל הסיפור מסתכם בשעה אחת ביום מול הטלוויזיה, אבל ברוב המקרים המצב קצת יותר מבלבל ומטריד. "אנחנו חיים בעולם שבו קשה מאוד להגדיר כמה זמן […] כולנו, לא רק הילדים, חשופים למסכים", מסבירה גלית זיגמן-נחמיאס, סגנית מנהל היחידה לסמכות הורית במרכז שניידר. נחמיאס, שהתארחה בתוכנית הרדיו תמיכה טכנית, מספרת כי ילדים שהשתתפו במחקר שערכה בבית החולים בנושא 'זמן מסך' שאלו: "אם אני צופה בטלוויזיה עם הלפטופ על הברכיים והטלפון לידי, להכפיל בשלוש?" ולכן החשבונאות מיותרת, היא טוענת. מה שאנחנו באמת רוצים להבין זה האם השימוש העודף יוצר בעיה בתפקוד של הילד?
לדבריה, אם הילד נמנע מפעילויות חיוניות – במקום להילחם נגד זמן המסך כדאי לנסות לשקם את הפעילויות שמהן הוא נמנע. למשל, להפוך את היציאות מהבית לאטרקטיביות, לגוון את האווירה שעוטפת את הפגישות שלנו עם ילדינו ולחתור למפגשים חברתיים קלים, נוחים ומהנים עבורו. "אני לא אומרת שהוראות ההפעלה שלי הן: תנו לילדים מסכים כמה שהם רוצים כל עוד זה לא פוגע בתפקוד. חשוב שהזמנים יהיו סבירים בעיני ההורים", מסבירה נחמיאס. עם זאת, היא מציעה להניח את האנטגוניזם שלנו בצד. הוא רק מעורר את זה של ילדינו. במקום "די כבר, כמה זמן אתה מבזבז על השטות הזאת?" כדאי להתעסק במה שכן אמור להתרחש עכשיו בתוספת הסבר ענייני: "כבר מאוחר ומחר אנחנו נוסעים מוקדם בבוקר לבקר את בני הדודים, בוא נתארגן לשינה".
גם בכתבתה של כריסטין דל אמור ב-National Geographic ישנם תימוכין לגישה: "הפוקוס לא צריך להיות על משך הזמן, אלא על האופן שבו הטכנולוגיה חודרת לחיינו", היא מסבירה. עלינו לשאול: האם היא מועילה לילדינו או לא? כי עבור רבים זו מציאות כמעט בלתי נמנעת – הטלוויזיה, בין שמדובר בשידורים חיים, בVOD- או בהקרנות מיוטיוב, מהווה מוקד עלייה לרגל ברוב הבתים, בטח ובטח בתקופת החופש הגדול.
אחרי שהצגנו את האלטרנטיבות באור חיובי וסללנו שבילי גישה נוחים החוצה מהמסך, עדיין נשארנו עם נתח כלשהו של צפייה. מה בכל זאת אפשר לעשות כדי שהצפייה שנותרה תהיה בעלת ערך ומועילה?
1. מדו-ממד לתלת-ממד
נתחיל מהקטנים. לגבי גיל המינימום הדעות חלוקות, אבל מי שילדיו עוד בשלב שבו הם נהנים ממשחקי דמיון, מסבירה דל אמור, יכול להפוך את הטלוויזיה למקפצה. בתום פרק, כשהברזל עוד חם, אפשר להציע לילדים (עדיף בצורה סוחפת ומפתה כמובן) להמשיך את העלילה בחלל המשחקים או בחוץ. אפשר להשתמש בצעצועים של חיות או לצלול אל תוך משחק תפקידים סוער. אנחנו יכולים לנסות לעזור לילדים להתניע בעזרת שאלות כמו: מה אתם חושבים שיקרה בהמשך? מה כוכבי הסדרה היו עושים אם…? או אפילו לפרוץ פנימה כשחקן אורח ולייצר אקשן. תלוי במידת רוח השטות ששורה עלינו.
2. טלוויזיה ורגשות
"לעיתים תכופות", מסבירה דל אמור, "המסך משרת אותנו ואת ילדינו כבריחה רגשית" ולכן, בעיקר בתקופות רוויות מסך, חשוב אפילו יותר להקפיד לשוחח עם ילדינו על רגשותיהם. אם קיים רגש שאותו הם מנסים להדוף באמצעות צפייה – הרי ששיח פתוח, מקבל ואוהב עשוי להפחית את הצורך להימנע מעיסוק בנושא. בנוסף, אפשר להשתמש בתוכן שבו הם צופים כדי לעבד רגשות. את שלהם, את שלנו ואת של הדמויות שעל המסך. שאלות כמו: מה אתה חושב שהם מרגישים? איך זה היה גורם לך להרגיש אם היית במקומם ומה זה היה גורם לך לעשות? יכולות לעודד את השיחה וכמותן גם שיתופים שמתחילים ב: "אם אני הייתי במקומה הייתי…" או "פעם זה קרה גם לי והרגשתי…"
מי בא החוצה להציל את העולם? צילום: Scott Webb / Unsplash
3. שיעורים לחיים
נאמר רגע במפורש את המשתמע מהרעיונות שעלו ויעלו בהמשך: הפיכת הצפייה למשמעותית דורשת מאיתנו ההורים להיות פעילים ומעורבים. היא דורשת את הזמן והאנרגיה שלנו, בחלק מהמקרים יותר ובאחרים פחות, אבל היא משתלמת. בכתבה שפורסמה במגזין Scholastic Parents מעודדים את ההורים להיות מעורבים בבחירת התוכן וכן בצפייה בו. "מצאו תוכניות שמלמדות ומעודדות את ילדכם לחשוב על בעיות מציאותיות. צפו בהן יחד ואז כבו את הטלוויזיה ודברו על אותן בעיות". באופן שכזה, הטלוויזיה הופכת להיות מדיום שדרכו ילדינו מציצים אל פתלתלות החיים ואנחנו זוכים להיות שם לצידם. עולם פנימי ומציאות חיצונית. עולם התוכן שקיים הוא אינסופי, ומתוך היכרות עם ילדינו נוכל לבחור בתכנים הרלוונטיים עבורם.
4. הרגלי צפייה
ברמה הפרקטית, מציעים כותבי Scholastic Parents שלושה טיפים להרגלי צריכה נבונים: הראשון הוא "היפטרו מהשלט" – כלומר, ברגע שנבחרה תוכנית כדאי להזיז את השלט מטווח הראייה. עכשיו צופים בה או לא, אבל בלי זפזופים חסרי תקנה. השני הוא "הקליטו את התוכנית מבעוד מועד ובעת הצפייה הריצו את הפרסומות". לא נראה לנו שנדרשים הסברים לטיפ זה. והשלישי הוא "בלי רעש רקע", כלומר, אל תאפשרו טלוויזיה דולקת אם אף אחד לא צופה בה. מצב כזה מחזק את נוכחותו הסתמית של המסך ואילו אנחנו רוצים למתג אותו מחדש ככלי יעיל ומפתח עבור ילדינו.
5. מישהו לרוץ איתו
בכתבה של Stanford Health מציעים הכותבים להפוך את הצפייה בטלוויזיה לאינטראקטיבית. לשיר עם הדמויות כשהן שרות, לרוץ ולקפוץ איתן, לעצור את ההקרנה ולבקש מילדינו להשלים משפטים או לנחש מה הולך לקרות. בצורה שכזו אנחנו ממשיכים לקיים אינטראקציה חברתית ותקשורת בינאישית יחד עם הצפייה במסך, שתי איכויות חיוניות שהולכות לאיבוד כשהילדים מבלים בבהייה מתמשכת בגפם.
זהו אינו קרב אבוד בין שני צדדים. זו גם לא הרמוניה אידיאלית, אין ספק. אבל מערכת היחסים שבין ילדינו והמסכים כאן להישאר, והיא טומנת בחובה כוח רב. כמו כל כוח, אם נצליח לרתום אותו לכיוון הנכון נוכל לצאת נשכרים. אנחנו וילדינו. "תהיו רכים עם עצמכם", מעודדת דל אמור אותנו, ההורים, בעודנו מחפשים כיצד לחבר את הפאזל בצורה הנכונה ביותר עבור התא המשפחתי שלנו. בתוך תהליך שכזה שדורש ניסוי וטעייה, היא מסבירה, אל תתנו לאשמה להפוך אתכם ללוחמים נגד מפלצות ענק. נסו להגיע לפשרות בדרכי נועם ושלום. בדיוק כפי שהייתם מייעצים לילדיכם אם הייתם דנים איתם בסוגיה דומה שעלתה בפרק שבו צפו זה עתה.
תמונת כותרת: Ron Sinda / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
נתראה בשידור החוזר – מדוע אנחנו בוחרים לראות שוב ושוב את אותן הסדרות הישנות?
תקשורת המסכים מצמצמת את היכולת להעביר רגש – 6 דרכים שיסייעו לנו להתגבר על מגבלותיה
איזו גישה אתם נוקטים להפחתת שימוש בסמארטפון – רגע, בכלל יש לכם אחת?
עוד מרדיו מהות החיים:
בדיוק כמו שאני – אורית ושי אור מקדישים שעה להתמכרויות וגמילות, של ילדינו וגם שלנו
