מה ההבדל בין חרדה ובין סתם פחד? ומתי חרדה דורשת התערבות? לא תמיד אנחנו מבינים את הניואנסים השונים של מצבי הנפש והגבולות לא חדים מספיק עבורנו. ואולם, הגדרות ברורות יכולות להיות ההבדל בין חיים בצל הפוביות ובין התמודדות וחיווט מוחי מחדש.
כשם שלכל דור יש את הטכנולוגיה האופיינית לזמנו, את הסגנון העיצובי ואת האידיאולוגיות הבולטות, כך לכל דור יש גם את הבעיות הרפואיות המאפיינות אותו. לבני המאה ה-19 למשל הייתה השחפת, ולנו יש, בין היתר, את הפרעות החרדה למיניהן. לפי הערכות מחקריות מסוימות, עד כשליש מאוכלוסיית העולם סובל בשלב זה או אחר מהפרעת חרדה כלשהי.
וכמו שאז היה לא מעט מידע מוטעה לגבי מחלת הריאות, כך גם בימינו קיימות תפיסות לא מדויקות לגבי חרדה. בואו נתחיל בבסיס – מה ההבדל בין חרדה ובין הפרעת חרדה? וכיצד שתי התופעות שונות מפחד? הגדרות כלליות ומפוזרות גורמות לרבים מאיתנו בלבול באשר למצב שאנו חווים ולדרכי ההתמודדות איתו – אם לחומרה ואם להקלה.
ד"ר ג'ניפר גונטר, מומחית בגניקולוגיה ובתרופות לשיכוך כאב, מאמינה כי בלבול יוצרות סטיגמות, ואלה גורמות לחלק ממי שזקוקים לטיפול להימנע ממנו. ומצד שני, חלק מחוויות החרדה שלנו טבעיות ולא צריכות להדליק נורות אזהרה. בהרצאה קצרה היא עושה סדר במושגים, מסבירה מה בדיוק ההבדל בין המנגנונים העצביים של כל תופעה, ומציעה כנגזרת את הדרכים השונות להתמודדות.
הטיגריס בכלוב – האם אנו רואים את הסורגים?
כשאדם מרגיש לא טוב אפשר לזהות עליו כמעט מיד. אף אדום, עיניים מזוגגות, אפילו צבע העור יכול להשתנות. ואם זה לא מספיק, פשוט מודדים חום ויש לנו תשובה בדוקה. זה לא המקרה בתופעות רפואיות רבות שפוקדות את הנפש. שם, במקרים רבים אין סימפטומים חיצוניים. זה הופך את החוויה לפחות חד-משמעית ומשאיר פתח לחמת הספק, אולי אף לזלזול. "אנחנו חיים בתרבות שאינה משכילה להתייחס בכובד ראש לתחום בריאות הנפש", טוענת גונטר, "יש שיגידו לכם פשוט לסבול בשקט, לתפוס את עצמכם בידיים, להפסיק לדאוג כל כך, או שזה הכול בראש שלכם". זה אומנם אכן בראש, אבל אין להסיק מכך שהתעלמות היא דרך הפעולה הנכונה.
למרות שקשה יותר לראות אותה פיזית על גופנו, להפרעת חרדה יש לא מעט סממנים. גונטר מסבירה שהם כוללים "דאגה מתמדת, הפרעות שינה, התכווצות שרירים וקשיי ריכוז". אבל לעיתים קרובות הם לא נלקחים ברצינות. מי מאיתנו לא סובל מדאגות, מי מאיתנו מסוגל להתרכז במאה אחוז? איפה עובר הגבול? כששילוב של כמה גורמים כאלה יחד מלווה אותנו ברקע באופן קבוע, ייתכן שזה האות לבדוק את העניין.
יש דרך נוספת לבדל בין חרדה רגילה להפרעת חרדה שדורשת התייחסות מיוחדת, אבל קודם מפרידה גונטר בין חרדה ופחד. "חרדה היא תחושה אמיתית ונורמלית שאותה אנו חווים במצבי דחק. היא קשורה לפחד", היא אומרת, "אבל בעוד שהפחד הוא תגובה שחולפת במהירות לסכנה מיידית, חרדה היא תגובה לסכנות שאינן ממשיות ונוטה להימשך לאורך זמן". בואו ניקח טיסות כדוגמה. טלטול פתאומי וחזק בגוף המטוס במהלך טיסה יכול לעורר פחד, כלומר סכנה ממשית. לעומת זאת, עצם המחשבה על טיסה יכולה לעורר חרדה גם בקרב מי שנמצא על קרקע מוצקה.
עתה, כדי להבין מתי חרדה הופכת להפרעת חרדה צריך להביט על הפעילות המוחית. "זה הכול חלק ממנגנון ההגנה מפני איומים שקיים בדרגה כזו או אחרת אצל כל בעלי החיים ונועד להגן עלינו מפני טורפים", מסבירה גונטר. אות הפתיחה לתחושת החרדה מכונן באמיגלדה, החלק במוח שאחראי על תגובת הילחם-או-ברח ועל מערכת העצבים האוטונומית. מהאמיגדלה נשלחת תשדורת להיפותלמוס, החלק שאחראי לעורר את תגובת הדחק בגוף, כלומר להפריש את הורמוני הלחץ שגורמים לעליית דופק, טונוס בשרירים, קצב נשימה מואץ ועלייה בלחץ דם. בשלב זה אזורים בגזע המוח מכניסים אותנו לדריכות גבוהה, משהו כמו כוננות ספיגה.
"טלטול פתאומי וחזק בגוף המטוס במהלך טיסה יכול לעורר פחד, כלומר סכנה ממשית. לעומת זאת, עצם המחשבה על טיסה יכולה לעורר חרדה גם בקרב מי שנמצא על קרקע מוצקה".
אל מול החלקים האוטומטיים בעלי האוריינטציה ההישרדותית הללו, פעילים גם אזורים של חשיבה גבוהה הממוקמים בקליפת המוח הקדם מצחית. שם מתבצעות פעולות כמו תכנון, חישוב וכן הלאה. חלקים אלה מסוגלים לשכך ולמתן את תגובות האמיגדלה וההיפותלמוס.
"זה עובד ככה", מסבירה גונטר: "כשאדם רואה משהו שנתפס בעיניו כמסוכן, למשל טיגריס, זה שולח מסר לאמיגדלה – 'זה הזמן לברוח'. קליפת המוח הקדם-מצחית יכולה לומר לאמיגדלה – 'היי תראי, הטיגריס בכלוב, את יודעת מה זה כלוב, הם לא יכולים לצאת ממנו. אפשר להירגע'".
"ההיפוקמפוס גם מעורב", היא ממשיכה, "הוא נותן הקשר ואומר דברים כמו – 'כבר ראינו בעבר טיגריסים בכלוב, אנחנו בגן חיות, אתה בטוח לחלוטין'".
ההבדל הקטן, אך החשוב, בין חרדה ובין הפרעת חרדה
מתי חרדה נכנסת לפעולה? כאשר מנגנוני הוויסות הללו לא ממלאים את תפקידם בהקשר מסוים. נניח שאתם צועדים על חוף הים ותחושת אי נוחות מקננת בכם בגלל הימצאותם של כרישים במים – מנגנון ההרגעה לא עובד בהיקף מספיק כדי לתת לכם מנוחה. הוא יכול לומר לכם עד מחר שאין כל סכנה מפני כרישים על החוף, אבל האמיגדלה במקרה הזה מנצחת. לצורך העניין, הסיבות לא ממש משנות (חשיפה מוקדמת מדי למלתעות?). יותר מזה, ייתכן שלהבדיל, חיות ים ארסיות ומסוכנות פי כמה שכן מצויות במרחב הקרוב כלל לא טורדות את מנוחתכם.
הפרעת חרדה, לעומת זאת, היא מצב שבו החרדה הרגילה, שיש לכל אחד מאיתנו, מגיעה ב"הילוך גבוה", כלשונה. אנשים רבים "חווים חרדה עיקשת, חודרנית, שמשבשת עבודה, לימודים, מערכות יחסים". גונטר מביאה נתונים צנועים יותר לגבי הפרעות חרדה מאלה שהבאנו קודם לכן. היא מדברת על 16 אחוזים מהאוכלוסייה (לא צוין על איזו אוכלוסייה מדובר) שסובלים מפוביות שונות.
מדוע זה קורה? בשונה מחרדה רגילה שעשויה להיות קשורה לאירועים ספציפיים, הפרעת חרדה נובעת במקרים רבים פשוט מחיווט שונה בין חלקי המוח. "מודל אחד מתאר בלבול אפשרי בחיבורים שבין האמיגדלה לחלקים אחרים במוח", היא מסבירה. שידור מסרי החרדה עובר במקרה כזה בנתיבים הלא נכונים, אבל המוח לא יודע זאת. מה שקורה הוא שכמו בלמידה, ככל שמערכת התקשורת במוח עובדת יותר, כך היא מתחזקת ומעבר המידע נעשה חלק ומהיר יותר. כך נוצר לופ שידורי חרדה שהולך ומתעצם מאליו.
אבל פה, לדבריה, טמון גם הפתרון. נתיבי התקשורת במוח גמישים וניתנים לשינוי. "לא מדובר בחולשה אלא בצורך לשנות תבניות מוחיות, ומחקרים מראים שיש למוח יכולת לשנות חיבורים קיימים וליצור חיבורים חדשים לכל אורך החיים". היא מסבירה כי אפילו פעולות בסיסיות ביומיום שלנו יכולות להתחיל להניע את תהליך החיווט מחדש, ביניהן תזונה מאוזנת, פעילות גופנית ושינה נאותה.
במקביל היא מציעה פעילויות שמכוונות ממש לשינוי הנתיבים העצביים במוח. ראשית, מדיטציה: "במקום שיעלה קצב פעימות הלב, ושנחוש מתיחות בגוף, נוכל למתן תגובות הילחם-או-ברח בעזרת מיינדפולנס ותרגול נשימות, וכך להיטיב לעצמנו את חוויית הרגע". שנית, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי: "טיפול זה מסייע לזהות מחשבות טורדניות ולבחון אם הן מעוגנות במציאות. עם הזמן, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יכול לבנות מחדש את סיבי העצב שממתנים את תגובת הדחק". ולבסוף, טיפול תרופתי במידת הצורך, שלדבריה מותאם לסיוע בטווח הרחוק והקרוב כאחד.
היא מסכמת בכך שהפרעת חרדה היא מצב רפואי בדיוק כמו דלקת ריאות, וכך צריך להתייחס אליה. העמקת ההבנה שלנו לגבי הניואנסים השונים של מצבי הנפש היא שלב קריטי כדי להתאים את הטיפול למצב, ולכן דרוש מסגור מחדש: התגובות שלנו למצבים מסוימים לא בהכרח אומרות משהו על האישיות שלנו – פעמים רבות הן הסימפטום ולא הבעיה.
תמונת כותרת: Javardh on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה
ערכן הרב של בעיות טריוויאליות – לא תמיד הישגינו נראים, אך יש סיבה להתגאות בהם
הטכניקה הפשוטה שמסוגלת להוציא את העוקץ מהחרדות – ועל הדרך להגביר את היצירתיות
עוד מרדיו מהות החיים:
מאחורי החרדות – אורי גוטליב ויעל מן שחר במסע קליל אל עבר עולם החרדות
