העיקר הכוונה? הקשר המוזר בין מחשבות למעשים

יש מי שגורסים כי כל המציאות כולה מתרחשת בתוך הראש שלנו. לפיכך, הייתכן שכל חיינו הם חוויה מופשטת אחת גדולה? כשנכנסים פנימה אל נבכי המוח מתברר כי עד כמה שמפתה לקבל את ההנחה הזו, אולי לא כדאי למהר לגנוז את קיומו של מפגש אותנטי עם המציאות הממשית.

בועז מזרחי | 26 יולי, 2021

כמעט אין מי שיצא מהסרט התחלה של כריסטופר נולאן מבלי לתהות בינו לבין עצמו אם הוא נמצא עכשיו בחלום או במציאות. הסרט הוא מסוג יצירות הקולנוע שמצליחות לקחת רעיון פילוסופי כבד ומרוחק, ולהפוך אותו לספק ממשי ונוקב של כל אדם בדבר חוויית המציאות של עצמו.

הסרט מתאר את מעלליהם של פורצי חלומות, אנשים שיכולים לחדור אל תת-המודע ולשחק בו כאילו היה פתוח לעריכה. הגדולה של נולאן היא שבתום הסרט המחיצות בין שתי החוויות – מציאות וחלום – קורסות, ואנו נותרים נבוכים עם ספק שמתגנב אל הלב לגבי טיב המציאות שלנו: באיזה מצב אנחנו ברגע זה, איך אפשר להבחין בין הדברים, ומי כותב את התסריט שאנו חווים ממש עתה?

מתעתע? משחק קצת עם העצבים? מזל שזה רק סרט.

מוח אטום בקופסה

אבל האומנם זה רק סרט? עמדה נפוצה בחקר התפיסה גורסת שהחיים שלנו ככלל לא רחוקים מאוד מהתיאור של נולאן – שאין לנו דרך לדעת מה המציאות הממשית וכל מה שאנו חווים מתרחש בתוך מוחנו. מה באמת קורה שם בחוץ ועד כמה זה מיוצג נאמנה בתפיסתנו – זאת אין לדעת.

וויל סטור, עיתונאי מעוטר, מביא ב- Lithub כמה מההסברים המקובלים – ויש לומר משכנעים – לרעיון. משפט אחד שמסכם את הדברים על רגל אחת שייך לפרופסור דייויד איגלמן, חוקר מוח מסטנפורד, שמצוטט בכתבה. לדבריו, "המוח שלך אינו חווה ישירות דבר. במקום זה, המוח שלך נעול בכספת של שקט ואפלה בתוך הגולגולת שלך".

המאמר מציג בהמשך מספר טענות דומיננטיות שתומכות בעמדה. למשל, המידע החלקי ביותר שמספקים לנו החושים, כמו התחום הצר שאנו יכולים לראות מתוך טווח הקרינה האלקטרומגנטית, או העובדה שצליל לא באמת קיים במציאות אלא מדובר בתרגום של המוח שלנו לתנועה של אוויר. אפילו מגע, המידע הפיזי ביותר שמגיע מהחושים מקבל טיפול דומה. על פי המאמר, הכאב שאנו חשים באצבע הקטנה שאנו דופקים ברהיט באמצע הלילה, לא מתחולל באצבע, אלא במוח. תיכף נחזור לאצבע המסכנה הזו כדי לגלות שעם כל הכבוד למוח, כשאנו דופקים אותה לא רק המוח מעורב.

כל אלה הם תוצאה של מוח אטום בגולגולת. אין ישות שנמצאת שם בחוץ ובאה במגע ישיר עם העולם, אלא הגוף קולט באמצעות החושים נתונים פיזיקליים מהסביבה, וממיר אותם לאותות חשמליים כמו קוד. המוח, מסביר סטור, "משתמש בקוד הזה כדי לבנות בצורה אקטיבית את המציאות שלכם, משטה בכם להאמין שההזיה הנשלטת הזו אמיתית".

"על-פי גישת הקופסה-האפלה-והדוממת אין לנו מלכתחילה כל גישה אל המציאות. הקיום שלנו כולו הינו הפשטה שנוצרת באמצעות אותות חשמליים. הולוגרמה פנימית שלא בהכרח קיימת הלימה בינה ובין מה שקיים מעבר לדופנות הגולגולת, אם בכלל קיים משהו".

אם חושבים על זה, יש פה עמדה מרחיקת לכת אף יותר מזו של נולאן בהתחלה. אם האחרון אומר שאין ביכולתנו להבדיל בין מציאות ובדיון, על-פי גישת הקופסה-האפלה-והדוממת אין לנו מלכתחילה כל גישה אל המציאות. הקיום שלנו כולו הינו הפשטה שנוצרת באמצעות אותות חשמליים. הולוגרמה פנימית שלא בהכרח קיימת הלימה בינה ובין מה שקיים מעבר לדופנות הגולגולת, אם בכלל קיים משהו, ואם בכלל קיימת גולגולת. שכן על-פי עמדה זו אין לדעת.

כי כשמתקדמים עוד כמה צעדים על שביל ההיגיון הזה נאלצים לשאול איך אנחנו יודעים שיש מוח? המוח הוא עצמו חומר ואנחנו הרי יכולים לתפוס משהו רק בצורה מופשטת. עוד. מה התוקף של כלי המדידה המדעיים לאותות חשמליים, אם אין לנו אלא לתפוס את הנתונים שלהם באמצעות החושים, המתווכים הבלתי אמינים שלנו? לפי גישה זו המושג "מציאות" עקר מתוכן ולמעשה כשמתקדמים עוד ועוד על השביל מגלים כי אנו צועדים במסלול לוגי מעגלי.

לצד זאת – אם אנו בכל זאת יוצאים מנקודת הנחה שיש מציאות ויש לנו קשר כלשהו איתה, גם אם לא מושלם – מבנה המוח ותפקודיו השונים מרמזים כי אומנם יש לנו יכולת הפשטה ובניית מציאות 'וירטואלית', אך היא נבדלת מחוויה של מגע ישיר עם המציאות הממשית. אחרת ניאלץ להודות באמיתותה של הנחה לא מאוד סבירה ולפיה כושר החשיבה והדמיון שלנו לוקה בכפילות: אבסטרקציה בתוך אבסטרקציה.

החלק המוטורי ובקדמתו החלק האחראי על חשיבה מופשטת. צילום: Alila Medical Media / shutterstock

הדמיון נועד לתכנן עבורנו את המגע הרצוי עם המציאות

הבטחנו לחזור לאצבע הקטנה ברגל שנדפקת כנגד רהיט. אירוע אומלל זה יכול להמחיש היטב את ההבדל בין חוויה מנטלית למציאות ממשית. בכתבה ב-Vice מתארת קריסטל פונטי תופעה משונה שנפוצה בקרב חלק מהאוכלוסייה: תחושה גופנית שנגררת מחלום אל הערות. היא מדברת באופן ספציפי על כאב – חלומות שבהם מקבלים מכה, ומתעוררים עם כאב ממשי באיבר שספג אותה. כשבדקה עם מומחים האם הכאב שמורגש לאחר התעוררות הוא אמיתי או 'בתוך הראש שלנו', נענתה כי בכל מקרה הכאב מתרחש במוח. אם דפקנו את האצבע בחלום או במציאות ואנו חשים כאב, זה אותו כאב ומשכנו במוח. אבל, ממשיכים המומחים – וזה אבל קריטי – "ההבדל העיקרי הוא […] שבחלום אתה לא באמת דופק את האצבע, ולכן אין נזק פיזי (בשונה מדפיקת האצבע בזמן שאתה ער)".

נקצין עוד יותר ונניח שגם הנזק מופשט ואינו אלא מחשבה. כלומר איברי הגוף שלנו עצמם הם יציר הדמיון. מהיכן אפוא צצה תופעת איבר-הפאנטום של קטועי גפיים? לאיזה צורך דרושה כפילות ביצירה וירטואלית של איבר? מה דורש את שחזורו לאחר שהמידע לגביו אבד, אם מראש האיבר הוא דימוי מופשט?

בשונה מההנחה שחוויית החיים שלנו מוכלת במרחב מבודד מהמציאות החיצונית, הגוף הפיזי שלנו יכול להזכיר לנו די בקלות עד כמה ממשית יכולה להיות החוויה. למעשה, פרופסור ג'ורדן פיטרסון מאוניברסיטת טורונטו מסביר כי יכולת ההפשטה בכלל נוצרה במטרה לשרת את הגוף הפיזי והמגע שלו עם העולם. ההשערה הזו נגזרת ממבנה המוח: בהרצאה על תפקודיו השונים מסביר פיטרסון כי במוח יש את "הקורטקס המוטורי המאפשר לך לרצף פעולות […] שרשראות של דברים שאתה יודע איך לעשות, ומלפניו יש את קליפת המוח הקדם-מצחית, והיא צמחה מתוך הקליפה המוטורית". המשמעות של הסדר הכרונולוגי הזה – קודם יכולות מוטוריות ולאחר מכן התפתחות חשיבה גבוהה ומופשטת – היא שמנקודת מבט אבולוציונית, ההצדקה לכושר החשיבה המופשט שלנו היא התועלת שצומחת מכך להתנהלות הפיזית הממשית שלנו בעולם.

"אם אנחנו ישות חושבת בלבד, כזו שחווה אך ורק מציאות שהיא בונה לעצמה בתוך הראש, מתבקשות שתי שאלות: ראשית, האם גם מוות אינו ממשי? ושנית מה הטעם בפיתוח יכולות חשיבה אבסטרקטית, בתוך רשת מידע שהיא עצמה אבסטרקטית?"

פיטרסון ממשיך: "מה שאתם עושים כשאתם חושבים הוא פענוח רצפי פעולות שאתם יכולים ליישם, יצירת מודל להשלכות שלהם והערכה שלהם, בטרם אתם מיישמים אותם בהתנהגות". הוא מצטט את הפילוסוף אלפרד נורת' ווייטהד שסיכם את הרעיון במשפט: "אנחנו חושבים כדי שהמחשבות שלנו יוכלו למות במקומנו".

במילים אחרות, המהות המקורית שלנו כיצור חי בעולם היא עשייה, והחשיבה הגבוהה רק באה לשדרג את היכולת הקיימת. "אנו מייצרים אווטארים מופשטים של עצמנו שפועלים בעולם, ואם האווטאר עושה משהו מטופש, באנג – אנחנו הורגים אותו ולא מיישמים את זה בגופנו שלנו. זה חכם".

כשדברים משתבשים תיאוריית המוח האטום עלולה לקרוס

אם אנחנו ישות חושבת בלבד, כזו שחווה אך ורק מציאות שהיא בונה לעצמה בתוך הראש, מתבקשות שתי שאלות: ראשית, האם גם מוות אינו ממשי? ושנית מה הטעם בפיתוח יכולות חשיבה אבסטרקטית, בתוך רשת מידע שהיא עצמה אבסטרקטית?

שתיהן נפתרות אם מניחים שאומנם קיים מנגנון של הדמיה בצורת מחשבות, אבל הוא שלוחה של החלק המוטורי כדי שהגוף הפיזי לא יצטרך להתנסות בכל האינטראקציות האפשריות עם המציאות. המגזין של MIT מדווח על ניסוי שמדגים את מערכת היחסים בין החלק המוטורי לחלק הניהולי. בניסוי מדענים לימדו פרימטים משחק כלשהו וכשבדקו מה קורה במוחם "זיהו החוקרים את החלק במוח שמפענח את חוקי המשחק, אבל לא משחק אותו". זה החלק שנוגע לתכנון, קבלת החלטות, קשב וכן הלאה. כל הפעולות המנטליות הללו נועדו כדי לקבוע בסופו של דבר באיזו דרך הכי נכון לפעול עם הגוף שלנו בעולם.

אפשר להבין את הקשר בין הדברים גם בדרך ההופכית. המאמר מסביר כי לאנשים עם פגיעה בקליפה הקדם מצחית יש דפוסי התנהגות שונים: "אם אתה רואה משהו, אתה פועל לגביו באוטומטיות, לא משנה אם זה עוזר לך להשיג את מטרתך או לא". במצב זה האווטארים לא מבצעים את תפקידם נאמנה – הדמיית הפעולה כדי לחסוך אותה במידת הצורך מהגוף.

עד כמה שאנו גאים ביכולות החשיבה הגבוהה שלנו, והיא באמת מאוד מרשימה, היא לאו דווקא העיקר. התמקדות מוחלטת ביכולת של המוח לבנות מציאות וירטואלית יכולה להוביל לניהיליזם. אם הכול הוא רק צופן חשמלי ואין לנו קשר עם המציאות הממשית – אם בכלל יש אחת – אין למעשים שלנו כל משמעות. אבל העובדה היא שאנחנו עושים דברים מסוימים ואחרים לא, אנחנו מקבלים החלטות ופועלים על פיהן. אנו משתמשים בכישורי הפשטה לא כדי לפעול בתוך ממד וירטואלי בראשינו, אלא בעולם הפיזי שאנו חלק ממנו.

רוצים לוודא? נסו לבעוט יחפים בפינת רהיט עם הזרת. כשתסיימו להסביר לעצמכם שהזרת לא כואבת אלא המוח שלכם הופך אותות חשמליים לכאב, נסו להסביר לעצמכם שהגוון הכחול-סגול שעוטה הזרת הוא בסך הכול ביטוי לקרינה אלקטרומגנטית. ספרו לנו אם התיאוריה עומדת במבחן המציאות.

תמונת כותרת: Verne Ho on Unsplash