נהוג לחשוב על הקול שלנו כאמצעי מכני להעברת מסרים. לראיה, אפשר לכתוב ועדיין לשמור על המסר. ואולם, מחקרים מגלים כי עולם שלם של משמעויות, כבדות וניואנסיות כאחד, מסתתר בצלילים עצמם. כיצד ניתן להפוך את השימוש בקול לכלי השפעה תודעתי עבורנו ועבור אחרים?
במשך פרק זמן של מעל שנה, שהחל בדמדומיה של 2019, שיחק הקול האנושי תפקיד משונה באחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה המודרנית. פיתול אקראי של הגורל הניח מסכות על פניהם של רוב בני האדם, ויחד עם מניעת הדבקה הן תפקדו גם כמעמעמות סאונד.
לצד המסכות, החליש את הצליל האנושי גם חוק שני המטרים ואות אינטרנט חלש. השאיפה להימנע באופן כללי מפתיחת פה צמצמה את האינטראקציה המילולית גם מבחינה כמותית, וסבבי סגרים דאגו לכך שגם אם נרצה בכך, לא יהיה עם מי לדבר. ברגעים הקשים אולי חלק מאיתנו החלו לדבר לעצמם או אל הקירות, מה שנראה בהמשך שעשוי להיות הרגל לא רע בעיקרו.
מכל מקום, הצליל שלנו נדחק אל השוליים ועימו שפע הניואנסים הנלווים לדיבור. עד כדי כך ששריל צ'יימברס, מדריכת נאומים ודיבייט, ראתה לנכון לפרסם ב- Big Think מדריך להתגברות על דיבור עם מסכה. היא מציינת כי "לצד המילים עצמן אתם משתמשים גם בווליום, טון, הפסקות ומילות מילוי [אהה, אממ ודומותיהן] כדי להעביר את המסר שלכם". לדבריה, ניתן להשתמש בהם באופן מושכל כדי להתגבר על הווליום. למשל, היא כותבת, בניסיון להתגבר על המסכה אנשים נוטים להגביר את הקול, מה שעלול לשדר גוון של חוסר סבלנות.
באגס באני VS דאפי דאק
הווירוס העולמי סיפק לנו הזדמנות לבחון מחדש את השימוש שאנו עושים בקולנו, שתקף בפירוש גם בימים כתיקונם. בין היתר, כפי שרמזנו קודם, מכיוון שלא רק אחרים הם הנמען של המסרים הנגזרים מצלילי גרונותינו.
דוגמה מאלפת לכך מביא העיתונאי ג'ונתן קיי בשיחה שקיים עם המדבב גרג אליס בפודקסט של המגזין Quillette. קיי מציג סיפור ששמע מפי השחקן האנק עזריה על המדבב המיתולוגי מל בלאנק, הקול שמאחורי באגס באני, דאפי דאק ושלל דמויות מוכרות נוספות. באחת הסצנות של לוני טונס, באגס באני ודאפי דאק, המתעמתים תדיר, מתחילים לחקות זה את זה. עזריה סיפר שבלאנק, שדיבב את שני הקולות, קיים למעשה שיחה עם עצמו בין שתי דמויות שונות. האתגר היה עצום: היה עליו לחשוב בקולו של באגס באני ולחקות מתוך כך את קולו של דאפי דאק, שגם הוא קולו שלו – ולהיפך. היה זה אדם אחד שדיבר, האזין ופענח את הקול של עצמו מתוך דמות אחת, ואז פירש אותו באמצעות הקול של עצמו דרך דמות אחרת, אקט שהצליח לבצע בשני הכיוונים. עזריה תיאר זאת כעבודה של גאון.
האנקדוטה הזו חושפת עד כמה רחוק אפשר ללכת בהתייחסות לקול של עצמנו. אליס, שדיבב שורה של דמויות בסדרות וסרטים כמו סקובי-דו או טום וג'רי ובמשחקי מחשב כמו Medal of Honor ו- Call of Duty, חושף באמצעות עולם הדיבוב רבדים נוספים של השימוש בקול. הוא מדבר, למשל, על המשמעות של שמירה על עקביות ליצירת דמות אמינה, או על האתגר שבהקראת ציטוט בצורה אובייקטיבית, בטון נקי מדעה או רגש – מה שאופייני לספרי אודיו ופודקסטים.
כמו בפוקר, גם בטונים אנו מעלים ומשווים
הרכיבים השונים של הקול יוצרים תמונה שעומדת בפני עצמה עבור מי שמאזין, אנחנו או אחרים. אינטואיטיבית יותר קל להתחיל מההשפעה על אחרים, ושם יש גם שפע של מחקרים, שאת חלקם מציג וויליאם פארק ב-BBC Future. הכתבה מנסה לחקור את השאלה מדוע אנשים מעדיפים קול עמוק ונמוך, אך זה רק סעיף אחד מהשאלה הרחבה: כיצד השימוש בקול יכול להשפיע על המחשבה. פארק מציג מחקרים שונים שהראו כי אנשים מחברים קול עמוק ונמוך עם תכונות ביולוגיות של חוזק. בהקשר אבולוציוני הקול הזה מקושר עם כישורי ציד. בהקשר בן זמננו, קול נמוך נמצא כמעלה את הסיכויים להיבחר כבני זוג, בראיונות עבודה, כמנהיגים וכן הלאה.
אבל אינטראקציה ווקאלית, מתברר, היא עסק מורכב יותר. מספר חריגות מעוררות מחשבה שמביא פארק ממחישות מדוע. למשל, כאשר שיחה מתנהלת בנעימים, בני השיח ינסו להשוות האחד אל הטון של השני. אבל אם גבר ואישה מדברים ונמשכים אחד אל השנייה, הטונים שלהם ילכו בכיוונים מנוגדים: הגבר ינמיך והאישה תעלה. דוגמה נוספת – הטון של גברים יורד גם כשהם רוצים למשוך את הצד השני וגם כשהם נמשכים לצד השני. אצל נשים, לעומת זאת, נמצא כי ברוב המקרים הטון שלהן יעלה לאות משיכה, אך במקרים מסוימים הוא ירד. ההשערה היא שכאשר אישה מרגישה שסמכותיות וביטחון ייחשבו למעלות, היא תיטה להשתמש בקול נמוך יותר. מעניין לדעת שבצרפת נמצא כי גברים מעדיפים נשים עם קול נמוך באופן עקבי.
"באמצעות העלאה או הורדה של אוקטבה אנו יכולים להיתפס מושכים יותר, רומנטית או אחרת, באוזני המאזין לנו".
המשמעות היא שבאמצעות העלאה או הורדה של אוקטבה אנו יכולים להיתפס מושכים יותר, רומנטית או אחרת, באוזני המאזין לנו. באמצעות אותה טכניקה אנו יכולים להפגין האם השיחה נעימה לנו או מעוררת בנו דחייה. אך פארק מתריע כי כדאי לשמור על גבול הטעם הטוב. "יש גבול ביולוגי לכמה נמוך אנו יכולים לרדת", כפי שמסבירה אחת המומחיות בכתבה. בשלב מסוים אנו עלולים להישמע לא טבעיים ולא אמינים.
וגם לקול ממוצע יש יתרונות, מתברר. מחקרים הראו כי לאנשים בעלי מראה וקול ממוצע יש יותר מתרכובות החלבון שאחראיות לזיהוי גורמים זרים בגוף. "לכן", כותב פארק, "אינדיבידואלים ממוצעים נמצאים במקום טוב יותר להעביר גנים שימושיים למערכת חיסון בריאה".
כשאנו משוחחים עם אחרים, אפוא, העוצמה, הטונציה, האינטונציה, ההדגשות וכן הלאה יכולים לספר לבן השיח שלנו דברים שאינם קשורים כלל לתוכן השיחה, ובאותו הזמן להאיר גם עבורנו את הלך הרוח הפנימי שלנו, להביא אותו לקדמת הבמה. ואם הקול שלנו משתנה מעצמו כדי להתאים לסיטואציות שונות, מה מונע מאיתנו להתאים אותו לסיטואציות באופן יזום? מה מפריע לנו לשנות אותו כדי ליצור אווירה או רגש בקרב אחרים ובקרב עצמנו כשאנו עם אחרים?
האזנה מודעת לשינויים בקולנו יכולה להציף מידע סמוי וליצור מידע חדש במקביל. צילום: ZoneCreative / shutterstock
המכניקה של הדיבור מייצרת צלילים עם משמעות מובנית
התשובה היא שום דבר, כל עוד אנו שומרים על זה בטווח טבעי שהולם פחות או יותר את הנסיבות. ההוכחה לכך היא העובדה שאנו יכולים לעשות זאת כשאנו לבד עם עצמנו. ננה אריאל, חוקרת ומרצה לספרות מאוניברסיטת תל-אביב, חולקת במגזין Psyche את ניסיונה האישי בדיבור עם עצמה. לטענתה, דיבור עם עצמנו בקול רם הוא "טכנולוגיית חשיבה". היא מציגה מספר הסברים, רובם נוגעים לקונקרטיות שהרכבת משפטים מעניקה למחשבות, ולכוח היצרני של הקונקרטיות הזו. דיאלוג פנימי, היא מסבירה, פעמים רבות מאופיין בערטילאיות: מחשבה לפעמים באה בצורה של מילה אחת ברורה שמייצרת ערפילית רגשות, זיכרונות וכוונות. להבדיל, היא מאמינה כי עצם הניסוח של משפט סדור מיילד משפטים קוהרנטיים חדשים נוספים. ככה בנויה השפה.
אבל מרבית ההסברים הללו רלוונטיים גם לכתיבה. מדוע בכל זאת היא מבכרת דיבור בקול רם? מכיוון שהוא "מאפשר שחזור של מחשבותינו במלואן, תוך שימוש בקצב ואינטונציה שמדגישים את המשמעות המעשית והטיעונית שלהן, ומעודד את יצירתם של רעיונות מורכבים ומפותחים". כלומר, כלי השכנוע שעומדים לרשותנו בשיחה עם אחרים אינם מאבדים מערכם כשאנו בגפנו.
"הצלילים נושאים משמעות מובנית ומכאן הכוח שלהם להשפיע על הקוגניציה שלנו, על הרגש, על הצלילות ועוד".
הרעיון שהקול האנושי הוא אמצעי לעידוד ולהגברת חשיבה חוזר על עצמו גם בתחום הבלשנות. דיוויד רובסון חוקר במאמר מקיף ב-Aeon את התפקיד והשימוש של מילים מסוג Ideophone. בעברית אנו מכירים את האונומטופיאיות – מילים שצלילן מרמז על העצם שהן מייצגות. כמו 'בקבוק' שמזכיר את צליל המזיגה. Ideophone הוא צורת מילה שעובדת על עיקרון דומה, רק יותר אמורפי. הצליל מרמז על מהות כללית. למשל, צליל מסוים נשמע חד ואחר קהה. חלק מזה מיוחס למכניקה של הפה. האות 'ב' תאפיין משמעויות רכות יותר, כמו המגע הרך בין השפתיים בזמן ההגייה. מילים עם 'צ' ירמזו על משמעות חדה יותר, כמו החיתוך החד של השיניים בהגייה.
בחלק מהשפות כמו יפנית ושפות שונות באפריקה, מסביר רובסון, מילים כאלה מרכיבות נתח נאה מהלקסיקון. בגלל המשמעות המרומזת האינהרנטית שלהן, קל יותר לילדים לרכוש שפה בעזרתן. המעניין הוא מחקרים שמצאו כי בתרבויות שבהן השפה אינה מורכבת מ- Ideophones "הורים […] ממציאים משלהם, או בוחרים מילים עם קשר צליל-סמל קצת יותר מובהק. כדי להשיג את אותה מטרה, הם ישתמשו גם ברמזים סיפוריים כמו אינטונציה, מתח וקצב, כמו גם הגייה דרמתית יותר".
זה מלמד אותנו שהצלילים נושאים משמעות מובנית ומכאן הכוח שלהם להשפיע על הקוגניציה שלנו, על הרגש, על הצלילות ועוד. דיבור הוא פעולה מכנית מורכבת עם שלבים שונים שניתנים לשליטה ושינוי. החל מהריאות, דרך מיתרי הקול וכלה בחלל הפה. אלה הם הרבה משתנים לעבוד איתם, ולכל אחד עשויה להיות משמעות נוספת, לכל אחד מטען שהוא מוסיף על המסר בדרכו החוצה. אז לפעמים המטענים הלא מודעים הללו יכולים לספר לנו את מה שהמסר נכשל להעביר.
כשאנו מתרגלים הקשבה לקול של עצמנו, על כל רמזיו וסודותיו, ומשווים את הממצאים לעולם הפנימי שלנו או לתגובותיהם של אחרים, מתחילה להתגבש באוזנינו סימפוניה באיכות גבוהה, בחדות צליל שמאפשרת להבחין בכל שינוי קטן, במקור ובהשפעה שלו. זה השלב הראשון בדרך ללקיחת שרביט הניצוח.
תמונת כותרת: elena bee / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
שקט יכול להבהיר את המילים שלנו – אז מדוע אנחנו כל כך חוששים מפניו?
עושה זאת כמו אף אחד אחר – המידע המפתיע שחוש הריח מגלה לנו בלי שנשים לב
כשאנו מדברים עם הידיים משהו שונה מתרחש במוח – כך מחוות גוף משפיעות על התפיסה שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
לצלול לתוך פסקול – פסקול הסרט המופתי של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד"
