הצפת מידע גורמת לפרטים רבים להיעלם משדה הראייה שלנו שכן קיבולת מוחנו מוגבלת; הבעת פנים של הילד, נתון חריג בטבלה, נכונות של לקוח ואינסוף ניואנסים אחרים. המוח יכול לפצות בדרך פשוטה – זמן. אבל האם אנחנו מאפשרים לו את זה? בהרצאת TED מסבירה מאמנת "אינטליגנציה ויזואלית" כיצד לאלף את עצמנו להבחין בפרטים הקטנים.
הבלש המיתולוגי שרלוק הולמס חונן בידי יוצרו בעין שאין כדוגמתה. הולמס מביט בזירה ולוכד פרטים שעבור אחרים נטמעים לחלוטין בנוף. הפרטים הללו מתבררים לרוב כחוליות החסרות בשרשרת המסקנות המובילה לפתרון התעלומה.
גם בנוף היומיומי שלנו נטמעים פרטים רבים. אם לא די בכך שהעין שלנו אינה מתורגלת בהבחנה בהם, היא מתקשה עוד יותר בעידן המידע כשהקשב שלנו נסחט עד תום ומעבר לכך. אילו חוליות בשרשרת המסקנות אנו מפסידים במגוון תחומי החיים? מה פספסנו בשפת הגוף של בן שיחנו, איזה דפוס סמוי הניע אותנו להחלטה לא מוצלחת? מה הקשר שאנחנו לא רואים בין שני אירועים בחיינו? ומה אפשר לעשות כדי לאמן את עצמנו לראות בחדות גבוהה יותר?
איימי הרמן, מאמנת התבוננות, מאמינה שאחת הדרכים היעילות לתרגל ראייה מודעת ומוקפדת יותר היא בחינה של יצירות אמנות. היא עובדת עם ארגונים ואינדיבידואלים שחידוד כישורי ההתבוננות שלהם עשוי לחולל הבדל בין חיים ומוות, ביניהם צוותי חירום, רפואה וביטחון. אבל לדבריה, לא רק הם יכולים להרוויח מכך. לכל אדם יש נקודות מתות בשדה הראייה, ואפשר בהחלט לפתח את היכולת להבחין בהן.
בחיים האמיתיים אין דרך לדעת מה פספסנו
לבימאים, סופרים ויוצרים אחרים יש פריבילגיה שלנו אין – הם יכולים לחזור אחורה בזמן או לשנות את העלילה כך שהאמת שהייתה נסתרת, לפתע תתגלה. בחיים הממשיים, לעומת זאת, פרט שלא זיהינו כנראה ירד אל תהומות הנשייה. אומנם הרבה פרטים הם חסרי חשיבות כשהם עומדים בפני עצמם, אבל במצטבר אנו עלולים להגיע למסה קריטית של מידע אבוד. מה גם שיש פרטים שעלולים להתברר ככבדי משקל למרות מידותיהם הצנועות או חיוורונם היחסי.
בניגוד לסרטים, האפשרות שלנו לזהות את הפרטים האלה שמורה כמעט באופן בלעדי לזמן אמת, לשעת ההתבוננות. ובכלל, ממד הזמן הוא המפתח, שכן לדברי הרמן השהות הנוספת וההתעכבות למבט שני הן כנראה מה שעושה את ההבדל.
אבל על איזה הבדל בדיוק מדובר? הרמן מסבירה כי "התבוננות קפדנית יכולה להציל חיים, לשנות את הארגון שלך ואפילו לעזור לך להבין למה הילדים שלך מתנהגים כמו שהם מתנהגים". אכן, ראייה ברזולוציה גבוהה רלוונטית לכל אדם בכל תחום בחייו. "אני משתמשת ביצירות אמנות כדי ללמד את כולם, החל מהדיוטות ועד אלה שעבודתם כרוכה בהתבוננות, כמו לוחמי אריות הים, בלשי מחלק הרצח ואחיות מחלקת הטראומה".
את הכישור הזה היא מכנה "אינטליגנציה ויזואלית". מה שהיא מפתחת בפועל בקרב המודרכים שלה הוא ההרגל להתבונן באיטיות, לתת מבט נוסף, להתעכב, לעשות זום-אאוט ולבחון את ה'זירות' השונות בחייהם בעיניים שואלות. לדבריה, רובנו יוצאים מנקודת הנחה שאנו קולטים את המידע הדרוש לנו במבט ראשון. הנטייה הזו נפוצה בעיקר בתחומים שבהם אנו מרגישים מידה של ביטחון או הרגל.
ביקור במוזיאון הוא תרגיל מתמשך בהתבוננות מודעות
ובכן, איפה אמנות משתלבת בסיפור "איך התבוננות בציורים ופסלים יכולה לעזור לנו?" שואלת הרמן, "זה מכיוון שהאמנות היא כלי רב-עוצמה […] שממסגר מחדש את ההבנה שלנו איפה אנחנו ומה אנחנו רואים".
הרמן מציגה לדוגמה ציור של ג'ורג'יה או'קיף ובו נראה מלבן לבן הולך וצר בצורה אנכית כלפי מעלה על רקע כחול. "הייתי צריכה לגשת אליו פעמיים, אפילו שלוש פעמים, כדי להבין למה הוא משפיע עליי כל-כך", היא אומרת. ואז זה הכה בה. "ראיתי את אנדרטת וושינגטון במו-עיניי אלפי פעמים […] אבל מעולם לא ממש התבוננתי בה מחוץ להקשרה או באמת כביצירת אמנות".
"רובנו יוצאים מנקודת הנחה שאנו קולטים את המידע הדרוש לנו במבט ראשון. הנטייה הזו נפוצה בעיקר בתחומים שבהם אנו מרגישים מידה של ביטחון או הרגל".
יצירות אמנות טובות מכילות באופן מובנה את החידות האלה. היוצרים טווים ניואנסים ורמזים אל תוך היצירה בדיוק במטרה לעורר מחשבה ולהציף שאלות. הן גם מלמדות לשאול שאלות מסוג מסוים. "למידת היכולת לנסח את השאלה באופן כזה שיפיק את המידע הנחוץ לנו לבצע את עבודתנו היא מיומנות חשובה מאוד לחיים", היא מסבירה, "כמו הרדיולוגית שאמרה לי שהתבוננות בחלל נגטיבי בציור עוזרת לה לאבחן חריגות דקות יותר בסריקות הדימות המגנטי. או השוטר שאמר שהבנת הדינמיקה הרגשית בין הדמויות שבציור סייעה לו לקרוא שפת גוף בזירת פשע של אלימות במשפחה, ועזרה לו לחשוב פעמיים בטרם ישלוף את נשקו ויירה. ואפילו הורים יכולים לחפש היעדר צבע בציורים כדי להבין שמה שילדיהם אומרים להם חשוב באותה מידה כמו מה שהם לא אומרים".
ועכשיו לטכניקה עצמה. נניח שאנו מביטים ביצירת אמנות, מה הפעולות הנדרשות כדי לפתח את האינטליגנציה הוויזואלית שעליה מדברת הרמן? השיטה שלה מורכבת מ-4 שלבים:
- הערכה ראשונית של המצב – "מה עומד לפנינו?"
- ניתוח ממצאים – "מה חשוב? מה אני צריך? מה אני לא צריך?"
- הבעת התהליך – "בשיחה, בתזכורת, בהודעת טקסט, בדוא"ל"
- ביצוע פעולה – "אנחנו מקבלים החלטה"
זו לא המצאה של הגלגל. הפעולות הללו ודאי מוכרות לכולנו בערך מכל החלטה או פעולה בחיים. אך הרמן טוענת כי ההתעכבות לעבור את התהליך הזה בצורה מודעת יכולה לשפר משמעותית את איכות התוצאה הסופית. השקעת המבט הנוסף והניסיון לזהות את מה שאינו קופץ עלינו ישר מובילים להעמקת החשיבה.
"השימוש באמנות כדי להגדיל את האינטליגנציה הוויזואלית שלנו כרוך בהכנת תוכניות חלופיות, הבנת התמונה הגדולה והפרטים הקטנים ותשומת לב למה שחסר". היא מציגה לדוגמה ציור של מגריט ובו רכבת יוצאת מאח שעל חלקו העליון מונחים פמוטים. אבל התיאור המילולי הזה משמיט את הדבר החשוב ביותר בציור – הפרטים שהושמטו: "האבחנה שאין פסי מסילה מתחת לרכבת, אין אש באח ואין נרות בפמוטים למעשה מתארת בצורה יותר מדויקת את הציור". באמצעות הכלי הזה – איתור היסודות הנעדרים – הצליח בלש לפתור תיק רצח שנראה תחילה כתאונה. בזירה נראתה סירה שהתהפכה, אבל כשהוא ניסה להבין מה נעדר הוא גילה כי ניירות שנמצאו בסירה לא היו ספוגים מים.
היבט נוסף שמשתפר כשמתבוננים כך באמנות הוא היכולת לזהות קשרים בין רכיבים שונים בזירה נתונה, לאו דווקא זירת פשע. חקר הקומפוזיציה של צילום רחוב יכול להיות תרגיל טוב. מדוע הצלם בחר למסגר דווקא את שתי הדמויות האלה? למה נבחרה זווית מסוימת ואיך היא קשורה לצבעים שאנו רואים? ובהשלכה לחיים היא מסבירה, למשל, כיצד היא מדריכה רופאים צעירים: "כשאתם נכנסים לחדר של מטופל, לפני שאתם לוקחים את התיק הרפואי התבוננו בחדר עצמו. האם יש בו בלונים או כרטיסי ברכה, או איזו שמיכה מיוחדת על המיטה? כל אלה מספרים לרופא שיש כאן קשר לעולם החיצוני. אם למטופל הזה יש מישהו בעולם החיצוני שעוזר לו ותומך בו, הרופא יכול לתת את הטיפול הטוב ביותר מתוך מחשבה על הקשר הזה".
ניצול המידע שסובב אותנו ליצירת ודאות
הרמן חותמת בהנחת יסוד ברורה על החיים: "דברים משתבשים". אבל יש לנו גישה ליותר מידע משאנו רואים במבט ראשון. "עלינו להבין את ההשלכות של מה שאנו מזהים, ואנחנו צריכים להפוך פרטים שזיהינו לידע מעשי". סביבנו חומר גלם בלתי מנוצל רב שאפשר לעבוד איתו, אבל צריך להשקיע בו את התהליך המנטאלי, ולא פחות חשוב – הזמן. מידע מדויק ואיכותי מכניס יותר ודאות לחיינו ויכול לעשות את ההבדל בין כאוס ובין צליחת מכשול.
זה לא אומר שצריך לעצור את החיים מול כל מדף בסופר ולהתחבט עד אינסוף. החוכמה היא לתרגל התבוננות מוקפדת בנקודות של השפעה בחיינו, עד שצורת החשיבה תהפוך לטבע שני. ואם לא, לכל הפחות היא תערער את הטבע הראשון של מבט חטוף.
תמונת כותרת: Keiteu Ko on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה אנחנו לא מצליחים לראות לגבי העולם – ואיך בכל זאת אפשר להבחין בזה
מה צופן העתיד? כדי להבין עלינו קודם להשתחרר מההנחה שאנו יודעים הכי טוב
האתגר בלשכוח את מה שלמדנו – וכיצד זה יכול לשמור אותנו מעודכנים ורלוונטיים
עוד מרדיו מהות החיים:
