כיצד צפייה בתוכנית ותיקה מסוגלת לתרום לשליטה עצמית, לחיבור עם חברים, לחיזוק תחושת הערך העצמי ולהתאוששות מנטאלית? אם גם אתם אוהבים לצלול לבינג'ים של שידורים חוזרים, חוקרי תרבות והתנהגות יסבירו לכם למה.
תארו לכם שאתם נתקלים בטרול קסום ורב עוצמה שמציע לכם עסקה שקשה לסרב לה: הוא מוכן להעניק לכם את בית חלומותיכם בכל מקום שתרצו בעולם, כולל כל הפינוקים, מבלי שתצטרכו לעבוד בשביל לתחזק אותו, ותוכלו לארח בו את כל מי שתרצו כאוות נפשכם. הקטצ' היחיד: בטלוויזיה מוקרנים שידורים חוזרים של סדרה אחת בלבד, לבחירתכם, מעתה ועד עולם. האם תסכימו לעסקה? ואם כן, באיזו סדרה תבחרו?
סיינפלד? חברים? אולי קרובים-קרובים? חופשי על הבר או זהו-זה? תהיה אשר תהיה, התשובה כנראה תסגיר את גילכם. משהו בנו מבקש לחזור שוב ושוב לסדרות שגדלנו עליהן גם לאחר שנים רבות.
נראה שהדבר נכון במיוחד בתקופה האחרונה. מבקרי תרבות מתייחסים לא פעם ל-2020 כ"שנת הצפייה החוזרת". על-פי דיוויד רנשו ב-BBC Culture, הסדרה הנצפית ביותר בסטרימינג לשנה זו בארה"ב הייתה המשרד שירדה מן האוויר ב-2013. למקום השני והשלישי העפילו הסדרות הנערה החדשה ויומני הערפד, שסיימו שתיהן את שידוריהן לפני יותר משנתיים קודם לכן. באופן דומה, הסופראנוס, ששידוריה הסתיימו ב-2007, זכתה לעלייה של 122% בשיעור הצפיות בבריטניה, ובעלייה של 200% בשיעור הצפייה בארצות הברית.
אז מדוע צפייה בשידורים חוזרים של סדרות שכבר ראינו לא נתפסת בעינינו כעונש נוראי כפי שהניח הטרול בהצעתו? ומה יש בה שכה קוסם לרבים מאיתנו? מומחים נדרשים לשאלה המסקרנת.
מקלט בטוח בעולם כאוטי
דניאל ד'אדאריו, מבקר הטלוויזיה הראשי של המגזין Variety, מספר לרנשו שלדעתו הסיבה טמונה בשילוב של גורמים טכנולוגיים ופסיכולוגיים.
פלטפורמות VOD שונות מאפשרות לנו לצפות בכל גילטי פלז'ר שנחפוץ בכל עת, מבלי שנצטרך לחכות לכך שערוץ מסוים ישדר במקרה שידורי חוזרים של תוכנית אהובה. "בנוסף לכך", הוא אומר, "יש את הנחמה שבמשהו מוכר. בתוכניות שאנשים צופים בהן בבינג' אין אלמנט של אקספרימנטליות – אנחנו מכירים היטב את הקצב שלהן. כל העניין הוא לדעת מה אנחנו הולכים לקבל ולתת לזה לשטוף אותנו".
"לדבריה של קייטי אנטוניו, כותבת מסן פרנסיסקו, הדבר היחיד שעזר לה להשתקם לאחר התקף חרדה כה קשה – עד כדי אשפוז – היה צפייה בשידורים חוזרים של סיינפלד".
על-פי רנשו, דיוני הרשת בנושא מחזקים השערה זו. "אנשים מספרים שהם נמשכים בחזרה לתוכניות האהובות משום שהם מרגישים שלהתחיל לצפות במשהו חדש עלול להיות מלחיץ. רבים כותבים שהם לא מוצאים סיבה להשקיע במשהו שעלול להיות מורט עצבים, מסובך, לא תואם את הציפיות שהציג הטריילר, או פשוט לא מהנה – כשיש להם תענוג מובטח שמחכה להם בדמות סדרה אהובה ומוכרת". על-ידי סילוק אלמנט הסיכון, מסביר רנשו, לצפייה חוזרת בסדרה אהובה עשויות להיות סגולות מחזקות ואף משקמות, ונראה שהדבר נכון במיוחד לגבי קומדיות. כך למשל מספרת לרנשו קייטי אנטוניו, כותבת מסאן פרנסיסקו. לדבריה, הדבר היחידי שעזר לה להשתקם לאחר התקף חרדה כה קשה – עד כדי אשפוז – היה צפייה בשידורים חוזרים של סיינפלד.
קומדיות, מסביר רנשו, הן התוכן המושלם לצפייה חוזרת משום שהן פועלות בכמה רבדים במקביל. בניגוד לדרמות ולסדרות בהמשכים, קומדיות מצבים נשענות יותר על סיטואציות מצחיקות ופחות על עלילה מפתיעה, ולכן לא נס ליחן גם לאחר צפיות רבות.
בנוסף, מעבר לכך שצחוק משחרר הורמונים מיטיבים, קומדיות מספקות לצופה עולם סטטי ובטוח. הלוקיישנים תמיד יהיו אותם לוקיישנים (משרד, בית קפה או דירה), הדמויות מציגות אישיות קבועה וצפויה, שתמיד תתנהגנה בהתאם לקווי האופי המוכרים שלהן – לא משנה באיזו סיטואציה הן תמצאנה את עצמן.
"חברים" מביאים חברים
עבודתה של ג'יי דריק, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת יוסטון, תומכת בטענות אלו. במחקרה דריק בוחנת כיצד עולמות בדיוניים מוכרים מסייעים לשליטה עצמית. להגדרתה של דריק, כפי שהיא מסבירה לרנשו בהמשך המאמר, שליטה עצמית היא האנרגיה הדרושה לנו בכדי לנהל את הדחפים שלנו, את הרגשות שלנו ואת ההתנהגות שלנו כשאנו עומדים בפני סיטואציות חדשות.
המעניין הוא שיכולת השליטה העצמית היא משאב מוגבל שמצטמצם ככל שאנחנו משתמשים בו לאורך זמן. בדומה לכוח השריר, שמתעייף וחייב להתאושש במנוחה לאחר מאמץ ממושך כדי להשתקם, כך גם שליטה עצמית מנצלת ומכלה אנרגיה עד שיש לנו הזדמנות שוב לנוח ולמלא מצברים.
לכן, אם אנחנו משתמשים במהלך היום בהרבה יכולת שליטה, בין אם זה בעבודה, בלימודים, או ביחסים שלנו עם האחרים – בסוף היום המאגרים שלנו כבר מרוקנים. לדעתה של דריק, "זהו גורם מפתח למשיכה שלנו לסיפורים ישנים […] צפייה בתוכניות ישנות לא דורשת שום שליטה עצמית מכיוון שאנו יודעים בדיוק כיצד הדברים יתפתחו. במיוחד אחרי יום מלחיץ, אנו לא מעוניינים בעוד הפתעות". המנוחה המנטאלית הזאת מאפשרת לנו להתאושש ולשמר את מאגרי השליטה העצמית שלנו כך שאנו יכולים להמשיך ולהתמודד בהצלחה עם אירועי החיים.
בנוסף, דריק מצאה שצפייה חוזרת בסדרות ישנות תורמת לתחושת החיבור שלנו, בכך שהיא יוצרת הרגשה של מעין "חברות מדרגה שנייה": "בחלק מהמחקרים מצאתי שעצם המחשבה על תוכנית טלוויזיה אהובה מספיקה כדי לסייע לאנשים להרגיש טוב יותר לאחר אירוע של דחייה, כמו ריב או תקופה של בדידות. יש קשר בין נרטיבים מוכרים ואהובים לבין תחושה טובה, שלא מתקיימת כשאנחנו צופים במשהו חדש".
סדרה נוסטלגית היא כמו חיבוק מההורים
קריסטין באצ'ו, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקרת נוסטלגיה, שופכת אור נוסף על התופעה. לטענתה, הסיבה לכך שצפייה בשידורים חוזרים הפכה לפופולארית כל-כך, במיוחד בתקופות מלחיצות, היא שהם לוחצים בדיוק על כל כפתורי הנוסטלגיה שלנו, ובשל כך נושאים עימם שפע של יתרונות רגשיים.
"כשאנשים לחוצים, חרדים, או מרגישים חסרי שליטה, נוסטלגיה מסייעת להם להירגע". מספרת באצ'ו בריאיון למגזין Today. "זה מנחם. הדבר דומה לחיבוק מאמא או אבא או להתכרבלות".
באצ'ו ממשיכה ומסבירה שהסיבה לכך נעוצה במספר גורמים. ראשית, שידורים חוזרים עשויים לעורר בנו זיכרונות ילדות נעימים. הם שולחים אותנו בחזרה לתקופות שאותן אנו תופסים (גם אם הדבר לא נכון אובייקטיבית) כפשוטות ומאושרות יותר, משוחררות יחסית מאחריות ומדאגות.
"הטיול במורד שביל הזיכרונות יכול לסייע לחיזוק תחושת הביטחון והערך העצמי שלנו. כשאנו מביטים אחורנית אל העבר, הדבר עשוי להזכיר לנו שאנחנו אותם האנשים שתמיד היינו, או במקרים אחרים להמחיש לנו כמה התפתחנו וצמחנו".
שנית, הטיול במורד שביל הזיכרונות יכול לסייע לחיזוק תחושת הביטחון והערך העצמי שלנו. כשאנו מביטים אחורנית אל העבר, הדבר עשוי להזכיר לנו שאנחנו אותם האנשים שתמיד היינו, או במקרים אחרים להמחיש לנו כמה התפתחנו וצמחנו. "לאלו מאיתנו שסבלו טראומה או אובדן, חיזוק תחושת העצמי שלנו יכול להיות קריטי", מציינת באצ'ו.
שלישית, צפייה בשידורים חוזרים מסוגלת להעצים את החיבור והקשר שלנו עם אחרים. מצד אחד היא יכולה להעלות בנו זיכרונות ותחושות של החברים שהיו לנו באותה תקופה והחוויות הטובות שהיו לנו ביחד. מצד שני, ההתרפקות על העבר והעיסוק בתוכניות עשויים גם לסייע לנו להתחבר ולהתגבש עם חברים חדשים בעלי תחומי עניין דומים. הדבר יכול לעזור גם לגיבוש משפחתי על-ידי צפייה משותפת של הורים וילדים בתוכניות עבר אהובות שמדברות לדור הבוגר והצעיר כאחד.
גם בבינג', הסוד הוא במינון
עם זאת, יש לקחת את הסגולות המיטיבות של צפייה בשידורים חוזרים של קלאסיקות אהובות בעירבון מוגבל. על-אף היכולת שלה לסייע לשיפור מצב הרוח ובמקרים קלים של דיכאון או חרדה, הדבר אינו מהווה תחליף לטיפול בבעיות רגשיות ונפשיות חמורות יותר.
מומחים מוסיפים ל-Today שצפייה מוגזמת עשויה למסך סימפטומים של דיכאון עמוק יותר – בהם שינויים בהרגלי השינה והאכילה, חוסר ריכוז ועניין, וירידה ברמת האנרגיה.
ד"ר איאן ג'ורדן, יועץ לרפואה פסיכיאטרית בבית החולים של אוניברסיטת אוקספורד, מפציר גם הוא שלא להסתמך על צפייה בטלוויזיה כטיפול נפשי. בהמשך כתבתו של רנשו, ג'ורדן מציין שכאשר מטופלים שלו מדווחים כי הדרך העיקרית שבה הם מעבירים את הזמן היא צפייה בטלוויזיה, הוא מבקש לבדוק האם ייתכן שהם מנסים לברוח מהעולם שסובב אותם.
"צפייה מוגזמת תגרום לבסוף לתקיעות", מספר ג'ורדן לרנשו. "בעוד פעילות גופנית היא אולי הטיפול האפקטיבי ביותר לדיכאון, צפייה בטלוויזיה מנוונת את הגוף. היא גם מנוונת מבחינה מנטאלית. זה בסדר לתת מנוחה למוח, כל עוד מקפידים לשלב גם עיסוקים מעוררים שכלית".
נראה אם כן, שכל עוד מדובר במינון סביר, צפייה בשידורים חוזרים של תוכניות אהובות ונוסטלגיות יכולה להיות בדיוק מה שאנחנו צריכים בסוף יום – או שנה – מלחיצים. ובכן, מה תשיבו לטרול – איזו סדרה לוחצת לכם על הכפתורים הנכונים?
תמונת כותרת: George Pagan III on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מעט התרפקות על העבר יכולה להפוך את ההווה והעתיד שלנו לטובים יותר
ההרצאה השבועית של TED: כיצד זמן מסך יכול למעשה לסייע להתפתחות ילדינו
אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?
עוד מרדיו מהות החיים:
שעתיים נוסטלגיות משירי ארץ ישראל הישנה והטובה בעריכת נועה אלבס