יצירה מינימליסטית ידועה כמעוררת מחשבה, שכן היא מבקשת מהצופה להשלים את החסר. במקרים רבים יצירות כאלה נועדו לייצג אמיתות אוניברסליות. ואולם בסדרת ה"כלים" של האמן מיכאל דרוקס, היצירות נועדו לשמש כבמה דווקא לעולמו הפנימי, הפרטי, של הצופה. יבשם עזגד, אוצר האמנות של מכון ויצמן, מסביר את ניסוי הכלים של דרוקס בטור קצר ומעורר מחשבה. התמונות בפנים.
אין דבר שאנחנו רוצים יותר מאשר לדעת מה יהיה בעתיד. מה יהיה מחר. מה יהיה הצעד הבא של "המערכת" שעוטפת אותנו, שבתוכה אנחנו חיים. אנחנו (מדענים, אמנים, אנשים באשר הם) שואפים להבין את חוקי המשחק של העולם. הבנה כזאת עשויה לאפשר לנו להתכונן כראוי למחר.
מיכאל דרוקס מנסה, בצניעות, להציע לנו בסדרת ציורים חדשה, מעין "כלים" שיפעילו את המחשבה והרגשות שלנו, ויובילו אותנו למסע של תובנות ותגליות פרטיות על מה שאולי עשוי להיות העתיד שלנו. סדרת ציורים זו (בצבעי שמן ועטים על קרטון דק) באצירת כותב שורות אלה, המוצגת בתערוכה בבניין המנהלה של מכון ויצמן למדע, נוצרה כדי לשמש מסגרת לניסוי שנועד לבדוק עד כמה מבקרים בתערוכה מוכנים להתעכב לצד ה"כלים" (התמונות), ועד כמה הם מוכנים להשקיע בתהליך הזה את תשומת ליבם ואת זמנם היקר (במקום לקרוא מייד את דברי ההסבר של אוצר התערוכה, ולרוץ הלאה לסעיף הבא בסדר היום העמוס שלהם).
באמצעות היצירות המוצגות בתערוכה מציע דרוקס למתבונן להשליך מעולמו הפנימי על הדימוי המופיע מולו, ולהשלימו דרך סיפורו הפרטי.
מיכאל דרוקס נולד בירושלים בשנת 1940. בשנות ה-60 היה חבר בקבוצת 10+, יחד עם רפי לביא, בוקי שוורץ, ציונה שמשי, אורי ליפשיץ, בני אפרת ועוד. באותן שנים התאפיינה יצירתו בקו פיגורטיבי. בהמשך נע מחוג היצירה שלו, לאט אבל בטוח, לעבר הקו המושגי. בדרך, בשנת 1975, יצר את אחת היצירות המזוהות עימו במיוחד – "דרוקסלנד" – דימוי עצמי המעוצב ומוצג כמפה טופוגרפית של חצי-אי.
ב-1980 יצר, בשיתוף עם חנוך לוין, סדרת הדפסים בשם "אדון זאב", ששילבה רישומים סוריאליסטיים של דרוקס עם טקסט של לוין (משפט פתיח של לוין, לדוגמה: "הנה הפחד מטייל עם הכאב…").
בארבעת העשורים האחרונים דרוקס חי ויוצר בלונדון. "אני מתמקד במשמעות הרעיונית של 'הציור' כיצירה דו-ממדית”, הוא אומר. "אני לא משתמש ביצירותיי בממד הזמן או בממד השלישי (עומק) של המרחב. אני רואה את כל התמונות שלי כמעין 'תקריבים, מנותקים מהקשר'".
מכאן אפשר להבין שדרוקס מצפה מהמתבוננים ביצירותיו החדשות, לנחש – לפי התקריב שהוא מגיש להם – לנחש, או לפתח במחשבתם את התמונה הגדולה, השלמה. "אני 'שותל' בתמונה כמה נקודות מיקוד שמאפשרות לצופה לנכס לעצמו את היצירה", הוא אומר, "כך שהוא יוכל להציב אותה בהקשר שנראה לו מתאים, ולהמשיך את הקווים ואת שדות הצבע בכיוונים רבים, אל מעבר לתמונה עצמה. כלומר, יש בתמונה כמה רמזים המאפשרים לצופים להוסיף ו'לשתול' בה, בתמונה, את ההקשר שלהם – וכך ליצור משמעות בעבורם. אם וכאשר זה קורה, הצופים מספקים ל'מערכת' את ממד הזמן".
לפי דרוקס, ציור "רגיל", תמיד מופנה אל האתמול או מתעד את העבר. אבל מעשה האמנות שלו, בסדרת ציורים זו – שכאמור אינה נושאת מסר כלשהו אלא מתפקדת ככלי לשימוש עצמי – מאפשר לצופים לסגור (או למסגר) "היסטוריה חלקית עצמית", תוך התבססות על ההקשרים הפרטיים שלהם. אם וכאשר זה קורה, יצירת אמנות דו-ממדית ("תקריב") הופכת לתופעה תלת-ממדית (שני ממדי המשטח שאליהם נוסף ממד הזמן), שמאפשרת לצופים לנוע במחשבותיהם על ציר הזמן אל העבר – וגם אל מה שעתיד לקרות.
*
יבשם עזגד הוא אוצר האמנות של מכון ויצמן למדע; היה עיתונאי צעיר ב-"דבר לילדים"; שירת בצה"ל כמפיק, תסריטאי, במאי וצלם של סרטי הדרכה; עסק בצילום אמנותי והציג שתי תערוכות יחיד. פרסם שני טורים אישיים ב"ידיעות אחרונות", סיפורים קצרים, וכן שני ספרי מדע בדיוני: "עבודת נמלים" ו"מעוף כלולות"; מילא תפקידי עריכה בכירים ב"ידיעות אחרונות" וב-"הארץ"; כתיבתו בנושא מדע זיכתה אותו בפרס בינלאומי ובמלגת השתלמות מיוחדת מטעם מכון מקס פלאנק בגרמניה; שימש כדובר מכון ויצמן למדע ומנהל המחלקה לפרסומים ולתקשורת, ובמסגרת זו יזם והפיק את אירועי "מדע על הבר"; בשנת 2018 פרסם שלושה ספרים: "החיים מתחילים כאן – החיפוש שאינו נגמר אחר האב הקדמון המשותף האחרון", ושני ספרים שכתב יחד עם נכדותיו, "גליה ואריאל משני העולמות", ו"קַו הֲיַשָּׁהּ" (ים-שמים); מפרסם מאמרים בענייני מדע, אמנות, ספרות ותרבות באתר Azgad.com.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה
נוירולוג מסביר: כיצד אמנות מופשטת מדליקה ניצוצות במוח ומה היתרונות הקוגניטיביים שלה
חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע
עוד מרדיו מהות החיים:
