אומרים שמכל שגיאה אנחנו למדים ושם טמון ערכן של טעויות. אך מה לגבי אותן טעויות שמתגלות בשלב מוקדם יחסית בתהליך כלשהו? האם להמשיך עם מה שהתברר כטעות כמוהו כעיוורון או לכל הפחות כאוטוסוגסטיה, או שמא השלמת משימות כשלעצמה מצמיחה תועלת, וכשמדובר בטעות – אפילו תועלת מיוחדת?
במבחני המתמטיקה בתיכון אחד הדברים הזכורים לטוב – אולי מפני שהיה הטוב היחיד – הוא שיטת הניקוד. לא היה דבר מרגיע יותר מלשמוע שהניקוד ניתן על הדרך ולא מייחסים משקל לטעות נגררת. ההיגיון שעומד מאחורי נוהג זה הוא שיש ערך עצום לתהליך, לפעמים יותר מהתוצאה. אבל אנחנו ננסה ללכת עוד צעד קדימה ולטעון שלא רק התהליך עשוי להועיל, אלא באופן ספציפי תהליך שמבוסס על טעות.
הדעה השגרתית וההיגיון הבריא קובעים כי טעות היא דבר שלילי שראוי להימנע ממנו, בטח ובטח אם זיהינו אותה בזמן. אנו מוזהרים, ובצדק, לא להמשיך עם טעות רק בגלל שהשקענו בה זמן ומאמץ, לא לעשות רציונליזציה לטעויות ולהצדיק את המשכן בתירוצים משוללי קשר עם המציאות. כשאנו מושקעים בדבר מה תתפתח בנו נטייה לשכנוע עצמי שאנחנו בדרך הנכונה, כמו בניווט. אז מה אם העיקול בדרך לא חד כמו במפה, אז מה אם השטח המיוער נמצא צפון מערב ולא צפונה בדיוק.
זהירות ביחס לקריאת מפת המציאות הכרחית. השאלה היא איך להגיב מרגע שזיהינו את השגיאה. בואו נמשיך רגע עם המפה שלנו. נניח באמת שהבנו שאיבדנו כיוון – התברברנו, בלשון השטח – אילו אפשרויות עומדות בפנינו? האם אנו קופאים במקום בחוסר אונים, מסתובבים כלעומת שבאנו בתקווה למצוא את הנקודה האחרונה או ממשיכים קדימה לכיוון הכללי מתוך החלטה ליהנות מהאתגר שבטיול בשטח לא ממופה ולהפיק ממנו תועלת – חידוד כישורי הניווט.
ליפול אל מעבר לקו הסיום
מאליו מובן שתרגול כזה ראוי שייעשה בסביבה מבוקרת ולא כהימור על החיים. עבור אחד יכולה מטפורת הניווט להיות תרחיש לגיטימי ועבור אחר רצוי שתישאר בגדר מטפורה. השאלה מה נחשב למבוקר תלוי אצל כל אחד באישיותו ובנסיבות. אבל התנסות בהליכה עם הטעות עד הסוף יכולה לשרת כל אחד.
בשנת 2016 פרסם ה-New York Times סיפור על אירוע יוצא דופן שהתרחש באולימפיאדת ריו 2016. היה זה במקצה הדירוג של ריצת 5,000 נשים כשאצנית אמריקאית נתקלה מאחור בעמיתתה מניו זילנד והשתיים כשלו ונפלו על המסלול. בעוד שהאמריקאית הצליחה לקום, האצנית מניו זילנד שנחבלה בכתפה נותרה שרועה על המסלול, והלכה למעשה איבדה כל סיכוי לעלות לגמר. בעודה שוכבת חשה יד על שכמה ושמעה קול אומר לה: "קומי, אנחנו חייבות לסיים את זה". במקום להמשיך, האמריקאית נעצרה להרים את יריבתה הספורטיבית ואיבדה גם היא סיכוי לסיים במקום שמוביל לגמר.
"מדוע בכלל לטרוח להשלים את המרוץ, ועוד עם פציעה? לשתיהן היה ברור כשמש המשוונית של ריו בצוהרי היום, שבגמר הן לא תרוצנה".
ואולם, למרות שתכלית המרוץ התרסקה יחד עם שתיהן, המשיכו השתיים לרוץ עד קו הסיום. בדרך עוד הספיקה הניו זילנדית להחזיר טובה לאחותה לצרה, כשהתברר שזו האחרונה נפצעה ברגלה ונזקקה לעידוד. בזמן שהסיפור נועד לשקף את ערך הרעות והרוח האולימפית, מסתתר בו מסר שנוגע לענייננו. מדוע בכלל לטרוח להשלים את המרוץ, ועוד עם פציעה? לשתיהן היה ברור כשמש המשוונית של ריו בצוהרי היום, שבגמר הן לא תרוצנה.
זה לא הסיפור היחיד ברוח הזו. משהו באולימפיאדה דוחף אנשים לעשות דברים לכאורה לא רציונליים, חסרי תוחלת. בערוץ היוטיוב הרשמי של המשחקים האולימפיים פורסם סיפורו של ג'ון אקווארי, אצן מרתון מטנזניה שבאולימפיאדת מקסיקו 1968 נפל במהלך ריצת הגמר וספג פגיעות בברך, בכתף ובראש, במקביל להתכווצויות שרירים שעבור אצנים אחרים היוו את סוף הריצה. מדדה על ברכו החבושה, אקווארי סיים את הריצה ונכנס לאצטדיון כשטקס הענקת המדליות כבר נגמר והקהל התפזר. ההפתעה על האצן שהמשיך אחרי שהאירוע נגמר הייתה כה רבה עד שהשמועה עשתה לה כנפיים ומהר מאוד החלו לחזור אוהדים כדי לצפות ולדרבן את האצן העיקש. צוותי טלוויזיה סיקרו את סיפרו ואקווארי הפך לגיבור היום.
עצירה היא הזדמנות לספק להרים ראש
כשנשאל לפשר נחישותו, שהייתה כרוכה במאמץ עילאי באותה מידה שהיה עקר, השיב כי "המדינה שלי לא שלחה אותי מרחק חמשת אלפים קילומטר כדי להתחיל את המרוץ, היא שלחה אותי מרחק חמשת אלפים קילומטר כדי לסיים את המרוץ".
הוא סיפר כי הוריו לימדו אותו שאם מתחילים משהו צריך לסיים אותו. הזמן, התוצאה הסופית, לא היו העיקר, ברגע שהם ירדו מהפרק נולדה מטרה חדשה – לסיים. מה השיגו האצנים בהשלמת מרוץ? ובכן, לכל הפחות סיפור טוב. אבל ברמה האישית הם השיגו הרבה מעבר, הם העמידו את החוסן המנטאלי שלהם במבחן, וצלחו אותו. הם התחשלו באופן שבו אף אחד מהאצנים שסיימו לא התחשל. בפעם הבאה הניסיון הזה יעמוד לצידם; אם הם סיימו את המרוץ גם כאשר כלו כל הקיצין על מטרתם, קל וחומר יסיימו כשזו תתנוסס מולם.
יטען מי שיטען – ובצדק – שבכל זאת אנחנו לא ספורטאים אולימפיים ושעבורם לפחות היה רגע תהילה, גם אם מהקצה השני של החבל. מה לגבי הטעויות והכישלונות האפורים והיומיומיים, מנת חלקם של רובנו? למשל ציון גרוע במבחן, דוגמה שהציג פרופסור ג'ורדן פיטרסון לסטודנטים שלו באחת מהרצאותיו.
"יזמים שהקימו חברות מצליחות מסכימים פה אחד כי לפני כל הצלחה גדולה יש רגע אמת שבו אתה ניצב מול כישלון ובפניך הבחירה: להמשיך למרות הכול, או להתקפל. אתה לא יודע שהצלחה תבוא ולמעשה כל הסיכויים נגדך".
ברגע שפגשנו בכישלון, מסביר פיטרסון, שוטף אותנו גל של ספקות לגבי עצמנו. האם עשינו טעות בבחירת הקורס? האם התואר הזה מתאים לנו? מה בכלל הערך של לימודים אקדמיים? השאלות הולכות ועולות בסדרי גודל עד שלבסוף הסטודנט עלול להיוותר עם סימן שאלה מהדהד מעל הערך העצמי שלו. וזה, טוען פיטרסון, מסוכן.
האם הדרך להתמודד עם "מיקרו כישלון" היא פירוק מהיסוד של המסגרת שבה נחוותה הטעות? הוא שואל. במילים אחרות, האם טעות אחת בכיוון מחייבת שנסתובב חזרה, או שנפסיק ללכת לחלוטין? טעות וכישלון יכולים להציב אותנו חסרי אונים וחסרי תשובות וקל מאוד להתחיל להתבוסס בספקות. אבל אלה עלולים להיות הרסניים ובמקרים מסוימים עדיף להמשיך הלאה עם הטעות מאשר לאפשר לספק עצמי להתפתח לממדים מסכני ערך עצמי. לולא קמו והמשיכו האצנים, מה זה היה עושה לדימוי העצמי שלהם כספורטאים? לפעמים עצם השלמת משימה עבור מטרה אבודה היא תנאי חיוני להשלמת משימות עתידיות.
בכתבה ב- Business Insider מספר יזמים שהקימו חברות מצליחות מסכימים פה אחד כי לפני כל הצלחה גדולה יש רגע אמת שבו אתה ניצב מול כישלון ובפניך הבחירה: להמשיך למרות הכול, או להתקפל. אתה לא יודע שהצלחה תבוא ולמעשה כל הסיכויים נגדך. מסיפוריהם עולה כי אין עסק מצליח שלא עובר את צירי הלידה הללו. העסקים שנפלו, הם מסבירים, נפלו כי מקימיהם הסתובבו לאחור כשהשתכנעו בכישלונם. אילו היו 'ממשיכים עם הטעות' היו מגלים בסופו של דבר את הפרצה.
היכולת להמשיך עם טעויות מכינה אותנו במובן מסוים לרגע השבירה הזה. להמשיך למרות שהכול נראה חסר סיכוי. התקדמות עם תהליך שנראה עקר מאלצת אותנו להסתגל, להתגמש ולשהות מחוץ לאזור הנוחות. היא מחדדת את כושר האלתור שלנו, ומעניקה שיעור במיפוי טריטוריה לא מוכרת. כל זה נוסך בנו ביטחון שאפשר להיחלץ מכל מצב.
מינוף הטעות לאסטרטגיה יצירתית חדשה
ערך אחד, אם כן, נוגע לדימוי העצמי ולחישול מנטאלי. ערך שני הוא מעשי, כלומר תרגול בהתמודדות לקראת רגעי האמת. ולבסוף, להשלמת תהליך חסר תוחלת או מבוסס טעות יש גם ערך פרגמטי. קורה בחיים שאין לנו ברירה אלא להתקדם עם הטעות. ירדנו ביציאה הלא נכונה ואין איפה לפרסס. התחככות במשימות שנועדו לכישלון מלמדת אותנו להפיק תועלת משנית מכל מצב.
דוגמה מעולם השש-בש, אם כי ניתן להחליף איש איש והמשחק האהוב עליו: נניח שלא זיהינו בזמן מהלך קריטי ששינה את פני המשחק והטה את הכף נגדנו. פתחנו בטעות שחקן או שפספסנו בית ועתה אנחנו עם הגב לקיר. אפשרות אחת היא להרים ידיים ולהיכנע מראש תוך ניסיון למזער נזקים. אפשרות שנייה היא לאמץ את הטעות. אם למשל פתחנו שחקן, אפשר לעבור לאסטרטגיה של סיכון גבוה יותר ולנסות להפתיע את היריב. לזרום עם הטעות.
במקרים רבים נטיית הלב היא לרחם על זמננו ולשמור על משאבינו היקרים מפז. אנחנו שואפים למקסם את החיים ולהפיק, בתקווה, מאה אחוז תועלת מכל פעולה, אם לא יותר. אבל זו שאיפה לא ריאלית, היעילות הזו בלתי אפשרית. החיים לא מורכבים מסדרה נתונה של פעולות מצידנו, שבקצה שלהן יש תוצאה נתונה ידועה מראש. כשמכירים במצב זה כעובדה אוניברסלית, קל יותר להשלים עם 'בזבוז' זמן או משאבים על מה שנתפס כטעות. מהמקרים שהצגנו נראה כי בסופו של דבר מדובר בהשקעה לטווח ארוך, בין אם זה חישול, ליטוש ביצועים בתנאי קיצון, או יצירת הרגלי עשייה.
סוף דבר
שתי האצניות מריו זכו למקום בגמר. השופטים העריכו את הדרך יותר מהתוצאה ולא הורידו ניקוד על טעות נגררת.
תמונת כותרת: Vikafoto33 / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע כשאנו מאלצים את עצמנו זה בדרך כלל לא עובד? הטיעון בעד להרפות ולזרום עם מה שבא
פרישה בשיא או הרמת ידיים? כיצד נדע האם להמשיך או לעזוב את מה שהתחלנו
ערכן הרב של בעיות טריוויאליות – לא תמיד הישגינו נראים, אך יש סיבה להתגאות בהם
עוד מרדיו מהות החיים:
