כשאנו מחפשים שיפור בחיינו, פעמים רבות הרעיונות הראשונים שיקפצו לראשנו קשורים בהוספה. מומחים מציעים לנו דוגמאות לשתי אסטרטגיות לשיפור דווקא באמצעות החסרה: האחת מפנה מקום בכדי לאפשר התחלות חדשות, והשנייה מפשטת ומצמצמת לשם הערכת הקיים.
"כל המרבה, הרי זה משובח" – ממליצה הגדת הפסח בביטוי שהפכה לאמרה שגורה. ואכן, נראה שיש לנו נטייה טבעית להוספה בכל פעם שאנו רוצים לפתור או לשפר משהו: אם המנה שהכנו לא טעימה לנו, נוסיף עוד תבלינים. אם האפליקציה שתכנתנו לא מספיק יעילה, נוסיף לה עוד פונקציה. המסר במכתב שאנו מנסחים אינו ברור מספיק לטעמנו? נוסיף עוד פסקה להבהרה.
אך הוספה אינה תמיד הפתרון הטוב ביותר, ולראיה ניתן למצוא ביטוי שגור באותה מידה הגורס ש"כל המוסיף גורע". לעיתים, התשובה נמצאת דווקא בהפחתה: אולי כדאי לוותר על אותה מנה שבישלנו ולהכין אותה מהתחלה, או לבחור במתכון אחר? אולי התוכנה שפיתחנו או האימייל שניסחנו יהיו אפקטיביים יותר אם נוריד מעומס הממשקים, או נפחית במילים?
משום מה, קשה לנו לעיתים לראות לנגד עינינו פתרונות שקשורים בהפחתה, חיסור או הסרה של אלמנטים, ואנו רצים באופן אוטומטי כמעט לשפר דברים על-ידי הוספה, גם כשהם לא בהכרח מועילים, ולעיתים אף מזיקים.
מדוע זה קורה? מומחים מתחומים שונים מציעים לנו הסבר אפשרי ובוחנים אילו הזדמנויות לשיפור אנחנו מפספסים בחיינו כשאנו לא לוקחים בחשבון גם פתרונות הקשורים בחיסור.
הוספה היא 'קיצור דרך' שהפך להרגל
פרופסור ליידי קלוץ מהמחלקה להנדסה, מערכות וסביבה באוניברסיטת וירג'יניה – שעבודתו בוחנת את נקודות ההשקה שבין הנדסה ומדעי ההתנהגות – חבר לצוות חוקרים מבית הספר באטן למנהיגות ומדיניות ציבורית על-מנת לבחון את התופעה, שמתרחשת לדבריו בכל היבט בחיינו. "זה קורה בתכנון הנדסי כמו גם בכתיבה, בבישול, ובכל תחום אחר", מספר קלוץ בריאיון ל-Science Daily. "רק תחשבו על תחום העיסוק שלכם ומייד תראו את זה: הדבר הראשון שקופץ לנו לראש לגבי משהו זה מה נוכל להוסיף לו על-מנת לשפר אותו. המחקר שלנו מראה שצורת החשיבה הזאת פועלת כברירת מחדל גם כאשר התשובה היחידה הנכונה היא להחסיר. אפילו כאשר יש לכך תמריץ כלכלי – אנו עדיין לא חושבים על הפחתה".
לאחר סדרה של מחקרי תצפית שערכו, מציעים החוקרים הסבר אפשרי לתופעה. לדברי פרופסור בנג'מין קונברס מהמחלקה לפסיכולוגיה של בית הספר למנהיגות, מדובר פשוט בהרגל שאימצנו עם התפתחות אורח החיים המודרני.
"הדבר הראשון שקופץ לנו לראש לגבי משהו זה מה נוכל להוסיף לו על-מנת לשפר אותו. המחקר שלנו מראה שצורת החשיבה הזאת פועלת כברירת מחדל גם כאשר התשובה היחידה הנכונה היא להחסיר. אפילו כאשר יש לכך תמריץ כלכלי – אנו עדיין לא חושבים על הפחתה".
"רעיונות הנוגעים להוספה עולים במוחנו בקלות ובמהירות, בעוד רעיונות של הפחתה דורשים מאמץ קוגניטיבי רב יותר", מציין קונברס. בחשבון בסיסי, למשל, לילדים קל יותר בתחילת הדרך לפתור תרגילי חיבור מאשר חיסור. "בגלל שאנשים נעים במהירות הם נוטים לעבוד עם הרעיונות הראשונים שעולים להם, וכך הם מקבלים על עצמם פתרונות של הוספה מבלי לשקול כלל הפחתה".
כך מתחיל במוחנו מעגל של חיזוק הרגל קוגניטיבי, מבהירה גבריאל אדאמס מצוות המחקר. ככל שאנחנו מסתמכים יותר על אסטרטגיות של הוספה, כך צורת החשיבה הזו נהיית יותר נגישה וזמינה לנו ועם הזמן הופכת לברירת מחדל. "בטווח הארוך", מציינת אדאמס, "אנו מפספסים הזדמנויות רבות לשפר את העולם על-ידי הפחתה".
דברים חדשים נשאבים לריק שאנו יוצרים
למרבה המזל, גמישות מחשבתית פועלת בכל הכיוונים, ועם קצת אימון ניתן להרגיל את המוח לקחת בחשבון גם פתרונות הנובעים מאסטרטגיות של החסרה או הפחתה. אחת הדרכים להתנסות בכך בחיינו היא בעזרת 'עיקרון החיסור', ועל כך מרחיבה פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית קימברלי ליין במאמרה ל-Psychology Today.
על-פי ליין, זהו עיקרון משלים לרעיון המכונה "חוק המשיכה" שעליו הרחבנו בעבר, ולפיו נוכל למשוך לחיינו כל דבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו ואת כוונתנו המלאה. עם זאת, מסבירה לין, אין זה מספיק רק לבקש. רצוי גם 'לפנות מקום' למה שאנחנו מבקשים, אחרת ההזדמנויות לקבל את מבוקשנו יחלפו היישר מעל פנינו. לדבריה, רק כאשר אנו פנויים רגשית למשהו חדש, אנו יכולים למקד בו את כל הקשב והכוונה שלנו ולמשוך אותו לחיינו. לשם כך היא מציעה לשחרר ולהיפרד מאותו דבר ישן שאנו רוצים להחליף או לשנות. היא ממשילה את הרעיון לארון בגדים מלא עד אפס מקום. אם אנחנו חושקים בחידוש המלתחה, כדאי שניפרד קודם מכמה מבגדינו הישנים, כדי לפנות מקום לחדשים.
כדי להבהיר את כוונתה מפנה לין את הקוראים לסרטון בנושא שהעלה הקואוצ'ר אהרון דוטי. קחו לדוגמה אדם שמרגיש תקוע בתחום הקריירה, וחולם לצאת לעצמאות אחרי שנים של עבודה כשכיר. הוא יוכל אומנם לפנטז על חיים חדשים, אך לטענם של לין ודוטי הוא לא יוכל למשוך את האפשרות הזאת לחייו עד אשר ישחרר את תדמיתו הישנה – שבה הוא רואה עצמו כעובד שכיר שנהנה מיתרונות כמו ביטחון כלכלי, יציבות וודאות יחסית לחיים העצמאיים. לדבריהם, ברגע שאותו אדם ישחרר לחלוטין את תדמית השכיר עם כל הנלווה אליה, הוא יוכל להתפנות באופן מלא רגשית ומנטאלית למקד את כל הקשב והכוונה שלו אל עבר התדמית החדשה שבה הוא חושק. או אז, הוא יתחיל לשם לב להזדמנויות ולבחירות שצצות בחייו ויכולות לקדם אותו לכיוון הרצוי. כל עוד הוא ימשיך להיות מושקע בתדמיתו הישנה, תודעתו תמשיך לגלם אותה בחייו.
צמצום עשוי לסייע לנו להעריך יותר את הקיים
אסטרטגיה נוספת לשיפור על-ידי הפחתה היא מינימליזם. המינימליסטים דוגלים בפינוי מקום לא במובן המטפורי, כי אם בצמצום פיזי של רכוש חומרי ככלי לשיפור איכות החיים.
תרבות המינימליזם, שעליה תוכלו לקרוא בהרחבה בכתבה קודמת בנושא, ביקשה למצוא יופי במקומות הבלתי צפויים של הפשטות ולגלות בהם ערך. במדינות המערב המודרניות, המגמה החלה כזרם אמנותי והפכה לתרבות ולסגנון חיים. בוורלי ד'סילבה מספרת ב-BBC Culture שביטויים של התרבות כגון פרידה מרכוש מיותר, הפחתת צריכה ומעבר לבתים קטנים יותר "משקפים תשוקה הולכת וגוברת לצמצום עלויות המחיה, וליותר חופש ופשטות".
"שליחותה של תרבות המינימליזם היא לא לייצר ואקום של ריקנות, אלא ללמוד ליהנות מהקיים ולהפיק ממנו יותר ערך. הרעיון של התבוננות בדברים שאנו לא מתייחסים אליהם בדרך-כלל הוא חלק גדול מהמינימליזם".
בשנים האחרונות הפכו מאפייני התרבות לאופנה של ממש, ויש שיאמרו אפילו לטרנד. על כן ביקשו מובילי התנועה לזקק את המסר שלהם בריאיון לד'סילבה, ולהזכיר שזו אינה מהווה רק ביטוי נגד לתרבות הצריכה, אלא כלי שבעזרתו ניתן למצוא סיפוק מחודש בדברים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם.
צמד הפעילים החברתיים ג'ושוע פילדס מילבורן וריאן ניקודימס, למשל, שהפכו לחלק מדובריה הבולטים של תרבות המינימליזם לאחר שהפחיתו כ-90% מרכושם וחפציהם, מסבירים שבעוד הם בעד צמצום העומס, הרעיון הוא לא רק פשוט 'שיהיה לנו פחות'. "אנחנו מתמקדים בפינוי מקום ליותר", אומרים השניים. "יותר זמן, מקום, יצירתיות, חוויות, סיפוק וחופש".
המחבר ומבקר האמנות קייל צ'ייקה, שהתראיין גם הוא לכתבה, מוסיף כי בעיניו שליחותה של תרבות המינימליזם היא לא לייצר ואקום של ריקנות, אלא ללמוד ליהנות מהקיים ולהפיק ממנו יותר ערך. "הרעיון של התבוננות בדברים שאנו לא מתייחסים אליהם בדרך-כלל הוא חלק גדול מהמינימליזם", הוא מסביר.
חוק החיסור ומינימליזם הם רק שתי דוגמאות לאסטרטגיות של החסרה: האחת מעניקה לנו הזדמנות לצמוח על-ידי שחרור הישן ופינוי מקום להתחלות חדשות, והשנייה מעניקה לנו הזדמנות להעריך יותר את מה שכבר יש לנו באמצעות פרידה מהדברים שלא מספקים לנו ערך ובחינה מחדש של האלמנטים המובנים מאליהם בחיינו. נראה שעצם התרגול של חשיבה במונחים של חיסור מבטא את שתי האסטרטגיות גם יחד: שחרור מתבניות החשיבה הישנות על-מנת לתת דרור לרעיונות מסוגים חדשים, וחקירה של דפוסים רדומים במוחנו שמהם אנו לרוב מתעלמים.
תמונת כותרת: Iperion on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
על פי הדאו, מינימליזם מנטאלי ומעשי הוא המפתח לחידוד כושר התפיסה והפעולה שלנו
סדר שמתחיל בארון יכול להתפשט ולהפוך את כל תחומי החיים לבהירים יותר
פחות זה יותר – 3 דברים שאפשר לפשוט מעלינו ולהרוויח כמעט בכל תחום בחיים
עוד מרדיו מהות החיים:
פחות זה יותר – 3 דברים שאפשר לפשוט מעלינו ולהרוויח כמעט בכל תחום בחיים
